דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

השירותים שעיריית ירושלים מספקת לשכונות שמעבר לחומה: הריסות בתים בקלנדיה

בחודש יולי 2016 הרסו הרשויות הישראליות 13 בתים שהוקמו בחלקה המזרחי של העיירה קלנדיה אל-בלד, בסמיכות לגדר ההפרדה ובחודש ספטמבר הוציאו צו הריסה לבניין נוסף באזור זה. מדובר באזור של העיירה המוגדר כחלק משטחה המוניציפלי של ירושלים וחלק מתושביו הנם בעלי תעודות זהות ישראליות, המשלמים ארנונה וביטוח לאומי וזכאים לשירותים מצד עיריית ירושלים. מאז בידודה של קלנדיה באמצעות הגדר הוחרפה הזנחתן של שכונות אלה, בדומה לשכונות אחרות הנמצאות בתחום השיפוט של ירושלים אך הופרדו ממנה באמצעות הגדר. עיריית ירושלים אינה מספקת בהן שירותים מוניציפליים וכמעט שאינה אוכפת בהן את חוקי הבנייה. מדיניות התכנון של עיריית ירושלים, המונעת מפלסטינים היתרי בנייה בשכונות שממערב לגדר, המאלצת אותם לבנות ללא היתר ופעולות האכיפה התדירות של העירייה, יצרו מצוקת דיור חמורה. מציאות זו הפכה את השכונות שממזרח לגדר לאזור מושך עבור פלסטינים המחזיקים בתעודות זהות ישראליות, שכן המגורים בהן מאפשרים שמירה על מעמד התושבות במזרח ירושלים ומיעוט פעולות האכיפה מאפשר להקים בהן בתים.

מפת אזור קלנדיה. השטח שבו עמדו הבתים שהרסה העירייה מסומן באדום. הקליקו להגדלה.


מפת אזור קלנדיה. השטח שבו עמדו הבתים שהרסה העירייה מסומן באדום. הקליקו להגדלה.

אולם הפעם החליטה העירייה לספק באופן חריג שירותים גם באזור זה – ולהרוס את הבתים שהוקמו במקום.

יצאתי לפנסיה מוקדמת וקיבלתי פיצויים... החלטתי להשקיע אותם בבניית בית בגלל שסבלנו מצפיפות. רצינו לצאת מענאתא, כי מאוד צפוף פה ואי אפשר לשמור על שום פרטיות. אשתי ירשה מהמשפחה שלה חלקת אדמה בקלנדיה, אז החלטנו לקנות שם עוד חלקה ולחבר אותן. התחלנו לבנות במארס 2016. כל יום הלכנו לאתר הבנייה. חשבנו ודיברנו הרבה על המבנה של הבית והחלוקה הפנימית – כאן יהיה חדר השינה שלנו, פה של הילדה, שם של הילד וכו'. תכננו איך כשהם יגדלו ויתחתנו נבנה לכל אחד קומה משלו והבית הזה יישאר שלנו. ככה חלמנו שנחיה... אבל ב-28.6.16 מצאנו צו הפסקת עבודה תלוי על הבית החדש. עוד לפני שהספקנו להגיש ערעור, הגיע לעיירה כוח ישראלי גדול עם דחפורים והם התחילו להרוס מבנים בשכונה...

הכוחות נסוגו בשעות הבוקר המוקדמות. הסתכלתי על הבית, וראיתי שהוא הפך לערימה של עפר וגושי בטון. מחזה מצמרר. הייתי אחוז תדהמה, ברגע האחרון השמחה נחטפה, חלון התקווה קרס והאושר נמוג. לא נשאר כלום מהמאמץ והחסכונות של כל החיים שלי.... היינו כבר כל-כך קרובים למעבר לבית החדש. ופתאום, תוך שעה אחת הוא הפך לגל הריסות, שיזכיר לנו תמיד, כמו אנדרטה, את הכאב...

מתוך עדותו של סלאח עג'אלין, מורה בפנסיה

במהלך חודש יוני, הגיעו פקידי עיריית ירושלים ב-23.6.16 וב-30.6.16 לוואדי אל-עראיס, שכונה במזרח קלנדיה הנמצאת בתחום השיפוט של העירייה, והצמידו צווי הפסקת עבודה ל-13 מבנים חדשים. חלק מהצווים הוצאו בעילה של "בנייה ללא היתר" ואחרים בעילה של בנייה על קרקע שהופקעה. הצווים הוצמדו בשעת לילה מאוחרת לקירותיהם האחוריים של המבנים ולא צוינו בהם שמות הבעלים אלא קואורדינטות גיאוגרפיות בלבד. ב-24.7.16 הוצמדו לאותם מבנים 13 צווי הריסה מנהליים, שהונפקו על ידי משרדי הפנים והאוצר הישראליים, וצוין בהם כי המבנים יהרסו בתוך 24 עד 72 שעות. בעלי הבתים פנו לעזרת הרשות הפלסטינית, שהעבירה את העניין לטיפולו של מרכז אל-קודס, המעניק ייצוג משפטי במקרים כאלה.

ביום שני ה-25.7.16, בשעה 21:00, בטרם הספיקו רוב התושבים לערער על הצווים, הגיעו לשכונה דחפורים מלווים בכוחות הביטחון והרסו 13 בתים וגדר חקלאית. בכך הותירו הרשויות 53 תושבים בהם 27 קטינים ללא קורת גג, ופגעו קשות בעשרות אנשים נוספים, שעמדו לעבור לבתים שזה עתה הוקמו וטרם אוכלסו.

חורבות בית משפחתו של הישאם חוסיין. ברקע, גדר ההפרדה. צילום: איאד חדאד, בצלם, 27.7.16
חורבות בית משפחתו של הישאם חוסיין. ברקע, גדר ההפרדה. צילום: איאד חדאד, בצלם, 27.7.16

עברנו לגור בבית החדש ב-24.6.16. בלילה שלפני כן הוצמדו ל-11 בתים, כולל שלי, צווי הפסקת העבודה בעילה של בנייה ללא היתר. הם לא מסרו לנו את הצו ביד, אלא הצמידו אותו לקיר אחורי של הבית ולא ידענו בכלל שהוא שם. ב-24.7.16 בלילה הצמידו שוב צווים לבתים. התברר לנו שאלה היו צווי הריסה שמאוד קשה לערער עליהם ובתוך 24 שעות כבר הגיעו כוחות הביטחון הישראליים והרסו לנו את הבית.

לא הספקנו להוציא מהבית כלום. התחלנו להוציא כמה רהיטים אבל בתוך עשר דקות כוחות הביטחון התחילו לירות רימוני הלם וגז לתוך חדר המדרגות. אני ואחי איבראהים סחבנו את המקרר, ולא הספקנו להוריד אותו. כשהרחנו את הגז עזבנו אותו על המדרגות וברחנו מיד, ואז הרחיקו אותנו מהזירה. הלכנ כל המשפחה לבית של דודה שלי, שגרה בקרבת מקום.

הדחפורים התחילו להרוס את המבנה. הרגשתי מחנק, קשיי נשימה, ותסכול עמוק. הלב שלי נשבר מרוב כאב. הדמעות שלי זלגו מאליהן. הסתכלתי על הילדים שלי ונשבר לי הלב. כל חיי עבדתי כדי לחסוך בשביל להקים את בית החלומות – בשבילי ובשבילם.

מתוך עדותו של הישאם חוסיין, תושב השכונה

הבניין שהקים ראאפת עוואדאללה. צילום: איאד חדד, בצלם, 27.7.16.
הבניין שהקים ראאפת עוואדאללה. צילום: איאד חדד, בצלם, 27.7.16.

ב-19.9.16 הגיע נציג של משרד הפנים הישראלי, בליווי שוטרי מג"ב, לאתר בנייה נוסף של בניין דירות בן שמונה קומות בשכונת אל-וער, גם היא בחלקה המזרחי של קלנדיה ובתחום השיפוט של ירושלים. השוטרים הורו לבעל הבניין בעל-פה להפסיק את העבודות והודיעו לו כי הבניין צפוי להריסה.

ראאפת עוודאללה על רקע הבניין שלו. צילום: איאד חדד, בצלם, 16.7.27.ב-19.9.16, בשעה 10:00 בבוקר, הגיע לאתר הבנייה שלי נציג של משרד הפנים הישראלי, מלווה בשוטרי משמר הגבול. הם פשטו על האתר, צילמו את הקרקע והמבנה וביצעו מדידות. הנציג אמר לי: ח'לס, תפסיק את העבודה ותשחרר את הפועלים. זה יחסוך לך עלויות כי תהיה הריסה. שאלתי אותו מה הסיבה להריסה אבל הוא לא הסביר אלא רק אמר שאקבל הודעה על כך בדואר. ואז הם עזבו את המקום.

הריסה של הבניין תהרוס גם את העתיד שלי ושל המשפחה שלי, וגם של תשע משפחות נוספות שקנו ממני את הדירות ומחכות לסוף הבנייה. המשפחות האלה הוציאו את כל החסכונות שלהן, מכרו תכשיטים והכל בשביל הדירות. תאר לעצמך מה יקרה לאנשים האלה כשהדחפורים יורידו את כל החלומות שלהם לטמיון. מאז שזה קרה אין לי מנוחה ביום ואני לא ישן בלילה. אני חושש שהם יגיעו בכל רגע כדי לבצע את ההריסה. בפרויקט הזה השקעתי את כל חיי ואת כל מה שחסכתי בכל שנות העבודה שלי.

מתוך עדותו של ראאפת עוואדאללה, בעל הבניין


רקע

קלנדיה אל-בלד היא עיירה פלסטינית השוכנת מצפון לירושלים, במחוז אל-קודס של הרשות הפלסטינית. ממזרח לעיירה נמצא נמל התעופה המושבת עטרות ומצפון לה נמצאת העיירה הפלסטינית ראפאת. חלק משכונותיה המזרחיות של קלנדיה נמצאות בתחום שיפוטה של עיריית ירושלים. על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של הרשות הפלסטינית חיים בקלנדיה נכון לשנת 2016 1,378 תושבים, שמרביתם מחזיקים בתעודות זהות של הרשות הפלסטינית, ומיעוטם כעשרה אחוז, החיים ברובם בשכונות המזרחיות של העיירה, מחזיקים בתעודות זהות ישראליות של תושבי מזרח ירושלים.

בשנת 2006 הקימה ישראל קטע מגדר ההפרדה שניתק את קלנדיה לחלוטין ממזרח ירושלים וחצץ בינה לבין העיירה הפלסטינית ראפאת שמצפון לה. בשנת 2012 הקימה ישראל קטע נוסף של הגדר שכיתר את קלנדיה ממזרח, ניתק אותה ממזרח ירושלים. במקביל פתחו הרשויות פתח יציאה בגדר לכיוון ראפאת וזהו כיום נתיב הכניסה והיציאה היחיד של תושבי העיירה. 

אחת מהשכונות המזרחיות של העיירה, אל-מטאר, נותרה מחוץ לגדר, בשטח שבין קלנדיה למזרח ירושלים והרשויות הקיפו אותה בגדר נוספת, שאינה רציפה וניתן לעבור דרכה ברגל וברכב. תחילה, התקין הצבא בגדר ההפרדה בין קלנדיה אל-בלד לשכונת אל-מטאר שער שנפתח שלוש פעמים ביום, כדי לאפשר מעבר בין שכונת אל-מטאר לשאר העיירה. לאחר כשנה סגר הצבא את השער ומאז נאלצים תושבי אל-מטאר לנסוע לעיירה דרך מחסום קלנדיה, דבר המחייב אותם לנסוע מרחק של חמישה ק"מ בדרך המקיפה את גדר ההפרדה (דרך רמאללה-ירושלים).

הקמת הגדר השפיעה על עשרות אלפי תושבי השכונות מחוץ לגדר, ובהן השכונות הצפוניות כפר עקב, סמיראמיס והשכונותיה המזרחיות של קלנדיה, ובהן אל-מטאר, שנותרה מצדה המערבית של הגדר והשכונות בוואדי אל-עראיס שנותרו מצדה המזרחי. שכונות אלה הן חלק מהשטח המוניציפלי של ירושלים ותושביהן משלמים ארנונה וביטוח לאומי וזכאים לקבל שירותים מהעירייה, אך עיריית ירושלים והרשויות הישראליות האחרות פטרו עצמן כמעט לחלוטין ממילוי חובותיהן כלפיהם. בעתירה שהגיש ארגון עיר עמים ביולי 2015 מטעם תושבי השכונות, בדרישה לשקם את הכבישים העוברים בתוכן, תוארו ההזנחה החמורה של שכונות אלה, והעובדה שהעירייה אינה מעניקה להן כמעט כל שירותים שהם: בשכונות יש כבישים משובשים, מחסור בתשתיות של ביוב וחשמל, מחסור בבתי ספר, במדרכות ובגני משחקים. בנוסף, בשכונות אלה לא ניתנים שירותים חיוניים כגון טיפת חלב, חלוקת דואר לבתים ומכבי אש. העירייה אינה מספקת גם שירותי ניקיון, ובלית ברירה מספקת אותם הרשות הפלסטינית במקומה.

עדויות:

חורבות בית משפחתו של שריף עוודאללה. צילום: איאד חדאד, בצלם, 27.7.16
חורבות בית משפחתו של שריף עוודאללה. צילום: איאד חדאד, בצלם, 27.7.16

שריף מחמוד אחמד עוודאללה, בן 74 , תושב שכונת אל-מטאר בקלנדיה, סיפר בעדות שמסר ב-27.7.16 לתחקירן בצלם איאד חדאד:

בשנת 2012 הקימו את גדר ההפרדה שחצצה בין השכונה שלנו לבין שאר העיירה קלנדיה אל-בלד ומאז אנחנו חיים בסוג של כלוב. הגשנו תלונות בנושא באמצעות עורכי דין וארגוני זכויות אדם וביקשנו שימצאו פתרון לעניין. בהתחלה הצבא התקין בשבילנו שער קטן ליציאה לכיוון שאר העיירה, שהם פתחו שלוש פעמים ביום – בבוקר, בצהריים, ובערב. זה היה כמו יציאה לחצר של האסירים. הסידור הזה המשיך כשנה, ואחר-כך סגרו את השער ונתנו לנו היתרי כניסה ויציאה במחסום קלנדיה. מאז אנחנו נאלצים לעשות סיבוב של לפחות 5 ק"מ, שלוקח לנו בין 15 דקות לשעתיים, תלוי בפקקים במחסום או בכביש לקלנדיה. אנחנו מבודדים, אפילו מהמשפחות שלנו, וזה גורם לבעיות חברתיות ונפשיות קשות. בגלל המצב הזה החלטתי שאנחנו צריכים לעזוב את השכונה. יש לי חלקת אדמה שירשתי מאבא שלי בואדי אל-עראיס והחלטתי לבנות שם בית. האדמה הזאת נמצאת במרחק של 200 מטרים מהגדר, באזור ששייך מנהלית לירושלים, ליד הכביש הראשי של קלנדיה. יש שם שכונה קטנה של כמה מבנים שנבנו בהיתר לפני 1967, ובאזור הזה יש שירותים של חשמל ומים וביוב.

הגשתי בקשה להיתר בנייה לשלטון המקומי הפלסטיני; אך הסתבר שאין להם סמכות חוקית להוציא רשיונות בנייה, כי הסמכות היא בידי עיריית ירושלים. לא הגשתי בקשה להיתר בנייה לעיריית ירושלים, כי ידוע מראש שהם לא נותנים פה היתרים.

התחלתי לבנות את הבית בשנת 2013. לקח לנו שלוש שנים עד שהשלד היה מוכן, וכל הזמן הזה לא קיבלתי משום גורם אף התראה או צו הפסקת עבודה. ב-30.6.16 הגיעו נציגים של עיריית ירושלים בליווי כוחות ביטחון ותלו צו הפסקת עבודה על הבניין. באותו יום מסרו התראות גם לשכנים שלנו, בערך עשרה בתים, שחלקם כבר היו מאוכלסים.

בצו היה כתוב שצריך לפנות למשרדים הרלוונטיים בבית אל כדי להוציא היתרי בנייה. הכנתי את התוכניות הדרושות והמפות, והגשתי בקשה באמצעות המודד מחמוד עידה. הדיון בבקשה שלנו נדחה ל-27.7.16 בגלל תקלה במחשב, אבל יומיים לפני המועד שנקבע, ב-25.7.16, בשעת לילה מאוחרת, הגיעו אנשי עיריית ירושלים בליווי כוחות ביטחון והרסו בלי התראה נוספת את הבית. הדחפורים הרסו את החלום שלי ושל המשפחה שלי לחיות עם הבנים והנכדים, והורידו לטמיון 200 אלף ש"ח שהשקענו בבית.

חורבות בית משפחתו של סלאח עג'אלין. צילום: איאד חדאד, בצלם, 27.7.16
חורבות בית משפחתו של סלאח עג'אלין. צילום: איאד חדאד, בצלם, 27.7.16

סלאח מוסא סולימאן עג'אלין, בן 54, תושב ענאתא, מסר לאיאד חדאד תחקירן בצלם ב-27.7.16:

לי ולאשתי יש ארבעה ילדים ואנחנו גרים בענאתא בדירה בבעלות אחי. המשפחה שלנו נעקרה מח'רבת אל-עמארין בנגב בשנת 1948. חלק מבני המשפחה עברו לאזור חברון ואחרים התפזרו באזור ירושלים בענאתא ובמקומות אחרים. אני ואשתי עבדנו כל החיים בהוראה. אני יצאתי לפנסיה מוקדמת וקיבלתי פיצויים בסך 400 אלף ש"ח, והחלטתי להשקיע אותם בבנייה של בית גם בגלל שסבלנו מצפיפות, וגם בשביל הילדים בעתיד, כשירצו להתחתן. רצינו לצאת מענאתא, כי מאוד צפוף פה ואי אפשר לשמור על שום פרטיות.

אשתי ירשה מהמשפחה שלה חלקת אדמה בשטח העיירה קלנדיה, אז החלטנו לקנות שם עוד חלקה ולחבר אותן. החלקות נמצאות בתוך גדר ההפרדה שנבנתה סביב העיירה, אבל קרובות לבתי מגורים מאוכלסים. ידענו שיש בעיה לקבל רישיונות באזור כי למרות שהשכונה נמצאת מאחורי הגדר היא שייכת מנהלית לעיריית ירושלים.

התחלנו לבנות במארס 2016. כל יום הלכנו לאתר הבנייה, פיקחנו על העבודה של הקבלנים והפועלים, חשבנו ודיברנו הרבה על המבנה של הבית והחלוקה הפנימית – כאן יהיה חדר השינה שלנו, פה של הילדה, שם של הילד וכו'. תכננו איך כשהם יגדלו ויתחתנו נבנה לכל אחד קומה משלו והבית הזה יישאר שלנו. ככה חלמנו שנחיה.

לא הגשנו בקשה להיתר בנייה כי חשבנו שזה יהיה בזבוז של זמן, מאמץ וכסף. ידענו שהניסיון נידון לכשלון מלכתחילה. כל העיירה סובלת מזה שלא נותנים היתרי בנייה בשטחים שנמצאים בשליטה ישראלית, לא לחלק שבאחריות עיריית ירושלים ולא לחלק שבשטח C, באחריות המנהל האזרחי בבית אל. עד חודש יולי הקמנו מבנה בן שתי קומות. השלמנו את הקומה הראשונה ותכננו לעבור אליה ב-30.716 ולהשלים לאט לאט את בניית הקומה השנייה.

אי אפשר היה להכיל את השמחה שלנו. יום יום, שעה שעה, הילדים חיכו לרגע שנכנס לבית החדש. כל הזמן מישהו מהם קפץ ושאל: אבא, מתי נעבור לבית החדש שלנו? מתי נגור שם? אבל ב-28.6.16 מצאנו צו הפסקת עבודה תלוי על הבית החדש שככל הנראה נתלה בשעות הלילה, בעילה שהקרקע שעליו הוא הוקם מופקעת ושייכת למדינה. פניתי ללשכה של מושל מחוז אל-קודס ברשות הפלסטינית יחד עם עורך הדין שלי, חוסאם יוסף, שהתחיל לטפל בעניין אצל הגורמים הישראליים הרלוונטיים. אחרי כמה ימים הודיעו לנו שאין צו הפקעה ואישרו שהקרקע רשומה על שמנו בטאבו ואצל רשם המקרקעין בירושלים.

ב 21.7.16 הגיעה עוד התראה, הפעם זה היה צו הפסקת עבודה בעילה של בנייה ללא היתר. הם דרשו שנתחיל את הליכי הרישוי. בכותרת של הצו הופיעו משרד האוצר ומשרד הפנים. הלכנו שוב ללשכת מושל מחוז אל-קודס ברשות, ושם, כמו בפעם הראשונה, אמרו שאין להם איך לעזור ושעורך הדין שלנו צריך לטפל בעניין. התחלנו להכין את המסמכים הדרושים כדי להגיש בקשה לרישיון בנייה לגורמים הישראליים שאחראים על היתרי בנייה. אבל עוד לפני שהספקנו להגיש את הבקשה קיבלנו צו הריסה מנהלי שקשה מאוד לערער עליו. תלו אותו על הבית בשעת ערב מאוחרת ביום ראשון ה-24.7.16.

הארכה שניתנה לנו היתה של 24 עד 72 שעות. למחרת פניתי לעורך הדין שהפנה אותי לעו"ד אחר בירושלים, שאליו פנו גם אנשים נוספים שקיבלו צווים יחד איתנו. עורך הדין התחיל להכין כתב ערעור אבל למחרת, עוד לפני שהספיק להגיש אותו, הגיע לעיירה כוח ישראלי גדול עם דחפורים והם התחילו להרוס מבנים בשכונה.

הכוחות נסוגו בשעות הבוקר המוקדמות. הסתכלתי על הבית, וראיתי שהוא הפך לערימה של עפר וגושי בטון. מחזה מצמרר. הייתי אחוז תדהמה, ברגע האחרון השמחה נחטפה, חלון התקווה קרס והאושר נמוג. לא נשאר כלום מהמאמץ והחסכונות של כל החיים שלי. היינו כבר כל-כך קרובים למעבר לבית החדש, ופתאום, תוך שעה אחת הוא הפך לגל הריסות, שיזכיר לנו תמיד, כמו אנדרטה, את הכאב.

הישאם מחמוד עבד אל-ר'ני חוסיין, בן 42, תושב קלנדיה, מסר לאיאד חדאד, תחקירן בצלם ב-27.7.16:

עד לפני חודש בערך גרתי עם המשפחה שלי בקלנדיה בשכירות. אני ואשתי החלטנו לבנות בית, שנוכל גם להשאיר לילדים שלנו, בקרקע שירשתי מהמשפחה שלי, ליד בני משפחה אחרים – דודים, דודות ובני דודים, שרוב הבתים שלהם הוקמו בהיתר לפני הכיבוש הישראלי. לא ניסיתי לקבל היתר, כי עיריית ירושלים והמנהל בבית אל לא נותנים היתרי בנייה באזור. עברנו לגור בבית החדש ב-24.6.2016. בלילה שלפני כן הוצמדו ל-11 בתים, כולל שלי, צווי הפסקת עבודה בעילה של בנייה ללא היתר. הם לא מסרו לנו את הצו ביד, אלא הצמידו אותו לקיר אחורי של הבית ולא ידענו בכלל שהוא שם. בליל ה-24.7.16 הצמידו שוב צווים לבתים. התברר לנו שאלה היו צווי הריסה שמאוד קשה לערער עליהם ובתוך 24 שעות כבר הגיעו כוחות הביטחון הישראליים והרסו לנו את הבית.

לא הספקנו להוציא מהבית כלום. התחלנו להוציא כמה רהיטים אבל בתוך עשר דקות כוחות הביטחון התחילו לירות רימוני הלם וגז לתוך חדר המדרגות. אני ואחי איבראהים סחבנו את המקרר, ולא הספקנו להוריד אותו. כשהרחנו את הגז עזבנו אותו על המדרגות וברחנו מיד, ואז הרחיקו אותנו מהזירה. הלכתי עם/ כל המשפחה לבית של דודה שלי, שגרה בקרבת מקום. הדחפורים התחילו להרוס את המבנה. הרגשתי מחנק, קשיי נשימה ותסכול עמוק. הלב שלי נשבר מרוב כאב. הדמעות שלי זלגו מאליהן. הסתכלתי על הילדים שלי ונשבר לי הלב. כל חיי עבדתי כדי לחסוך בשביל להקים את בית החלומות – בשבילי ובשבילם.

הם הרסו את החלומות שלנו לנגד עיני הילדים שלי. הם היו שם וראו איך הבית שלהם, החלום שלהם, נהרס בידי כוחות הביטחון. אלה היו רגעים קשים מאוד; אין לי מלים לתאר מה עבר עלינו. אני הפסדתי יותר מ-550 אלף ש"ח שהשקעתי בשלד ובגימורים. הכל הלך לאיבוד, הפך לעיי חורבות. אפילו הרהיטים נחרבו עם הבית – סלון, ספות, מזרנים, טלוויזיה, כיריים, מקרר, ארונות מטבח, ארונות אמבטיה, הכל...

ראאפת עוואדאללה, בן 63, תושב קלנדיה, בעליו של הבניין, סיפר בעדות שמסר ב-24.9.16 לתחקירן בצלם לאיאד חדאד:

ביום שני, 19.9.16, בשעה 10:00 בבוקר, הגיע לאתר הבנייה שלי נציג של משרד הפנים הישראלי, שהציג את עצמו בשם שמעון, מלווה בשוטרי משמר הגבול. הם פשטו על אתר הבנייה, צילמו את הקרקע והמבנה וביצעו מדידות. שאלתי את שמעון מה הם עושים והוא אמר שהבניין נבנה תוך עבירה על החוק וצריך להרוס אותו. היא שאל אותי על הבעלות על הקרקע והראיתי לו את הקושאן. הוא צילם בטלפון שלו את הקושאן ואת תעודת הזהות שלי. הוא אמר לי: ח'לס, תפסיק את העבודה ותשחרר את הפועלים. זה יחסוך לך עלויות כי תהיה הריסה. הוא הוסיף שעדיף לי להרוס בעצמי אחרת אדרש לשלם 400 אלף שקלים. שאלתי אותו מה הסיבה להריסה אבל הוא לא הסביר אלא רק אמר שאקבל הודעה על כך בדואר. ואז הם עזבו את המקום. פניתי למדור המשפטי של מחוז ירושלים של הרשות הפלסטינית וביקשתי את עזרתם. העניין נמצא עדיין בבדיקה שלהם.

הריסה של הבניין תהרוס גם את העתיד שלי ושל המשפחה שלי, וגם של תשע משפחות נוספות שקנו ממני את הדירות ומחכות לסוף הבנייה. בסופו של דבר, אני אשא באחריות מלאה לכל ההפסדים. מאיפה אחזיר כסף למשפחות שלא יקבלו את הדירות שלהן? המשפחות האלה הוציאו את כל החסכונות שלהן, מכרו תכשיטים והכל בשביל הדירות. לכל אדם יש שאיפות וחלומות לעתיד שלו ושל ילדיו. תאר לעצמך מה יקרה לאנשים האלה כשהדחפורים יורידו את כל החלומות שלהם לטמיון.

מאז שזה קרה אין לי מנוחה ביום ואני לא ישן בלילה. אני חושש שהם יגיעו בכל רגע כדי לבצע את ההריסה. בפרויקט הזה השקעתי את כל חיי ואת כל מה שחסכתי בכל שנות העבודה שלי.