דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

חברון, 25.6.20: חיילים דורשים מצעיר להתפשט, חייל דורך נשק מול אישה וילדים ומאיים לירות על עוברים ושבים

ביום חמישי, 25.6.20, בסביבות השעה 12:30, היה וליד ר'זאל, בן 21, בדרכו לעבודתו בחנות בגדים במרכז חברון. ללא כל סיבה נראית לעין, חמישה חיילים שסיירו בשכונה הורו לו – באיומי נשק – לעצור ולהתפשט. ר'אזל הוריד את חולצתו ונשאר בגופיה, אך אחד החיילים כיוון אליו את נשקו והורה לו בצעקות להוריד גם את שאר הבגדים. ר'זאל ביקש לעשות זאת בפינה מוסתרת או בתוך חנות ולא באמצע הרחוב, אך החיילים סירבו והתעקשו כי יתפשט שם.

בעדות שמסר לתחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי ב-29.6.20 סיפר וליד ר'זאל:

ביום חמישי, 25.6.20, בסביבות השעה 12:30 כשעברתי בשכונת א-זאהד בדרך לעבודה, עצרו אותי חמישה חיילים. אחד מהם הורה לי להוריד את הבגדים. הורדתי את הג'יקט  ונשארתי בגופיה אבל החייל צעק עליי, כיוון אליי את הנשק ודרש שאוריד את גם את הגופיה והמכנסיים. סירבתי ואמרתי לו שאסור לי להתפשט ברחוב ושאם הוא רוצה אפשר ללכת למקום שאין בו אנשים או להיכנס לחנות. החייל סירב והתעקש שאתפשט באמצע הרחוב.

בשלב זה יצאו אל הרחוב מחמוד אבו חייה, בן 41, תושב השכונה, ופרג' א-נתשה, בן 51, בעל חנות ברחוב. הם קראו לחיילים לעזוב את ר'זאל ואמרו לר'זאל שלא לציית להם.

בעדות שמסר לתחקירנית בצלם מנאל אל-געברי ב-28.6.20 סיפר מחמוד אבו חייה:

בסביבות השעה 12:30 ישבתי אצל פרג' א-נתשה בחנות ושתינו קפה ביחד. בשלב מסוים יצאתי מהחנות כדי לקחת את הסיגריות שלי מהמכונית וראיתי כמה חיילים מקיפים צעיר בשנות העשרים לחייו. הצעיר עמד בפינת הרחוב והחיילים כיוונו אליו את הנשק שלהם והורו לו להתפשט. הצעיר הוריד את החולצה ונשאר עם גופיה, אבל החיילים צעקו עליו להוריד גם את המכנסיים. גם פרג' יצא מהחנות והתחיל לצעוק על החיילים. הוא ביקש מהצעיר לא לציית להוראות שלהם.

שמעתי את החיילים צועקים בעברית, שאני קצת מבין, והבנתי שהם רוצים שהצעיר יתפשט לגמרי. התחלתי לצלם וגם אני קראתי לצעיר לא לציית להוראות של החיילים.

בשלב זה עבר ברחוב קרוב משפחה של ר'זאל, ח'מיס א-נתשה, בן 30, כשבידיו שקיות קניות. הוא דיבר עם החיילים בעברית והסביר להם שלפי המסורת אסור להתפשט בציבור. הוא גם הושיט לרז'אל את חולצתו שפשט קודם. לאחר כמה דקות הגיעו למקום אשתו ובנותיו של ח'מיס א-נתשה ורצו לקחת ממנו את השקיות, אבל אחד החיילים צעק על אשתו להתרחק מהמקום. לאחר עימות מילולי בינה לבין החייל דרך החייל את נשקו ואיים לירות בה אם לא תתרחק.

בסביבות 13:00 הגיע למקום ג'יפ צבאי וכמה חיילים ירדו ממנו ושוחחו עם החיילים המעורבים. כמה מהחיילים הבהירו שיש לבצע את החיפוש ברחוב בגלל הקורונה. ר'זאל עמד בסירובו להתפשט והחיילים הובילו אותו ברגל לתחנת המשטרה בקריית ארבע והורו לכל התושבים ברחוב, ובכלל זה ח'מיס א-נתשה, להתרחק מהמקום.

אביו ואמו של רז'אל, שהגיעו בינתיים למקום, ליוו את בנם לתחנת המשטרה. בדרך אמרה האם לחיילים כי היא חולת קורונה ושייתכן שגם בנה חולה. היא אמרה להם שהוא נבדק אבל עדיין לא קיבל את התוצאות. החיילים התעלמו מדבריה והמשיכו להוביל את רז'אל לתחנת המשטרה. החיילים אסרו על אימו להיכנס איתו, אך אפשרו לאביו להיכנס איתו לתחנה. אחרי כמה דקות הם הורו לו לצאת. זמן קצר לאחר מכן הורו החיילים גם לרז'אל להמתין בחצר התחנה, שם עוכב למשך כשלוש שעות, ואז שוחרר בלא כלום.

למחרת, בסביבות השעה 13:30, עברו אותם חיילים ליד חנותו של פרג' א-נתשה, ואחד מהם זרק רימון גז שנפל ליד הכניסה לחנות. א-נתשה היה באותה שעה בתוך החנות. לאחר כמה דקות מצאו אותו שכנים כשהוא ללא הכרה והזעיקו אמבולנס שפינה אותו לבית החולים.

בעדות שמסר לתחקירנית בצלם מנאל אל-געברי ב-28.6.20 סיפר פרג' א-נתשה:

בסביבות השעה 13:30 ישבתי בחנות שלי. ראיתי את אותם חיילים עוברים לידה ואז אחד מהם זרק רימון גז לעבר הכניסה לחנות והגז התחיל להתפשט. לא יכולתי לצאת או לברוח בגלל הגז. נחנקתי ונפלתי על הרצפה, איבדתי את ההכרה. התעוררתי בבית החולים הממשלתי עאליא ונודע לי שהשכנים הזעיקו אמבולנס שפינה אותי לבית החולים. סבלתי מקוצר נשימה. הייתי בבית החולים שלוש שעות ואז שחררו אותי הביתה. אני חושב שהחיילים נקמו בי על זה שאמרתי לצעיר לא להתפשט יום קודם לכן.

זהו אינו מקרה חריג אלא רק חלק מהשגרה האלימה המוכרת היטב לתושבי חברון – כמו לכל תושבי הגדה המערבית. שגרה זו מלווה באלימות יומיומית מצד אנשי כוחות הביטחון – והיא כוללת תקיפות פיזיות, איומים, עלבונות והשפלות, פלישות חוזרות ונשנות של הצבא לבתיהם (בדרך כלל באישון לילה) ומעצרי שווא של קטינים ובגירים ברחובות ובבתים. לא פעם מסתתרים גורמים רשמיים מאחורי טענות ביטחוניות ריקות מתוכן כדי להצדיק שגרה זו, פעמים אחרות הם לא טורחים להגיד דבר. כך או כך, אלימות זו – וטיוחה על ידי מערכות אכיפת החוק – היא כבר מזמן חלק בלתי נפרד מהכיבוש, שבלעדיה ספק אם הוא יוכל להמשיך ולהתקיים.