דילוג לתוכן העיקרי
מחסום "בית המרקחת". צילום: איליאנה מחאמיד, בצלם, 5.10.16
תפריט
נושאים

תושבים ממרכז העיר חברון מספרים על החיים במציאות הבלתי נסבלת שכופה עליהם הצבא

אתמול הגעתי למחסום בית המרקחת אחרי העבודה בשעה 14:15 וגיליתי שהוא סגור... הבת שלי למא, בת 14, הייתה איתי... ירד גשם חזק ותושבים התלוננו וצעקו על שוטרי משמר הגבול שיפתחו את המחסום, אבל הם רק לעגו להם. צעקתי על השוטרים: "איך אני יכולה להגיע לבית שלי אם אתם סוגרים את המחסום?" ואחד מהם ענה לי: "את יכולה לעוף ולהגיע לבית שלך". אני והבת שלי נשארנו שם, בגשם, בערך שעתיים. בסוף בעלי הגיע והתקשר לקישור הפלסטיני ולצלב האדום, עד שפתחו לנו את השער ועברנו. עד עכשיו אין לי מושג למה המחסום נסגר.

מתוך עדותה של סחר אל-מוחתסב, תושבת רחוב א-סהלה

 

במרכז העיר חברון (אזור 2H) גרים כיום כ-40 אלף פלסטינים וכ-800 מתנחלים. הרשויות הישראליות מנהיגות באזור זה משטר המבוסס באופן מוצהר וגלוי על "עקרון ההפרדה", שמכוחו יצרה ישראל סגרגציה פיזית ומשפטית בין המתנחלים לבין התושבים הפלסטינים. משטר זה כולל הטלת הגבלות קיצוניות על תנועתם ברכב וברגל של הפלסטינים החיים באזור – כולל סגירת רחובות מרכזיים – בעוד המתנחלים נעים באופן חופשי וללא כל הגבלה.

כחלק מיישום משטר זה הקים הצבא במרכז העיר עשרים מחסומים קבועים ומאוישים, שבחלקם נאסר על התושבים לעבור בשעות הלילה. מדי פעם סוגר הצבא את אחד המחסומים, באופן שרירותי וללא כל התראה, בטענה הלא מוכחת ששיקולי ביטחון מחייבים זאת. במקרים כאלה נאלצים התושבים להשתמש בדרכים עוקפות המאריכות את דרכם, במקרים רבים אינן סלולות ואינן מתאימות למתקשים בהליכה.

בחלק מהאזורים מטיל הצבא הגבלות קיצוניות אף יותר. כך, שכונת תל רומיידה נסגרה לחלוטין בפני פלסטינים למעט תושביה, שנותרו מבודדים; החיילים במחסום שבכניסה לשכונה מחזיקים ברשימה של התושבים, וכל מי שאינו מופיע בה אינו מורשה להיכנס. בשכונת א-סלאיימה הקים הצבא גדר באמצע השכונה והחיילים פותחים את השער הקבוע בה בחלק משעות היום, על-פי שיקול דעתם. כאשר השער סגור – נאלצים התושבים לעשות עיקוף ארוך או לטפס על השער כדי להגיע לביתם.

המעבר במחסומים כרוך בבידוק ממושך ומשפיל והתושבים מדווחים על התעמרות של החיילים. אלה מחליטים, על פי שיקול דעתם הבלעדי, את מי לבדוק, כיצד ובאיזה קצב. התושבים מדווחים כי לפעמים עליהם להמתין דקות ארוכות, ואף שעות, עד שהחיילים מתירים להם לעבור.

הגבלות אלה פוגעות בכל תחומי החיים של תושבי מרכז העיר הפלסטינים, מונעות מהם לנהל שגרת חיים סבירה והופכות את חייהם לבלתי נסבלים.

להלן עדויות נוספות שגבו תחקירני בצלם, מנאל אל-ג'עברי ומוסא אבו השהש, בחודשים האחרונים, בהם מתארים התושבים את השפעת המחסומים על חייהם היומיים:

Thumbnail
מחסום המאפיה. צילום: נאאיל אל-פאח'ורי, מתנדב בצלם, 18.5.18

סחר אל-מוחתסב, מורה למתמטיקה בת 34, נשואה ואם לחמישה, תושבת רחוב א-סהלה, סיפרה בעדות שמסרה ב-6.11.18:

אני מלמדת מתמטיקה בבית הספר "אל-קודס" באזור ואדי אל-קאדי ואני בהריון, בחודש שישי. הבית שלנו נמצא מול מחסום עבד, מדרום-מערב למערת המכפלה. חוץ ממחסום עבד יש מסביב לבית שלי עוד הרבה מחסומים, ביניהם, מחסום אל-חרם אל-איבראהימי , מחסום אל-מחכמה (א-סהלה), מחסום בית המרקחת, מחסום 160 ומחסום המאפיה. אני נאלצת לעבור בחלק מהם באופן יומיומי ובמיוחד במחסום אל-מחכמה, מחסום עבד ומחסום בית המרקחת, כדי להגיע לעבודה שלי. גם בעלי והילדים שלנו נאלצים לעבור במחסומים האלה, בדרך לעבודה שלו בעירית חברון ולבית הספר. במחסומים אנחנו נאלצים לחכות הרבה זמן וגם סובלים מהתנכלויות יום-יומית ומחיפושים בתיקים שלנו, בקניות שלנו או בכל דבר אחר שאנחנו מביאים איתנו. כדי להעביר בלוני גז לבית, פעם בחודש, מחייבים אותנו לקבל אישור ותיאום ביטחוני מהמנהל האזרחי, דרך הקישור הפלסטיני.

בתקופת החגים היהודיים הגבלות התנועה עוד יותר קשות והבתים שלנו הופכים לבתי כלא. הילדים שלי מאחרים לבתי הספר שלהם, בשכונת באב א-זאוויה, מפני שסוגרים את המחסום בשער הראשי של אל-חרם אל-איבראהימי (מערת המכפלה- מערב (1)) שמוביל ישר לשם. בגלל זה, הילדים מוכרחים לעשות סיבוב ארוך. בהתחלה הם עוברים ברגל דרך מחסום עבד, משם עוד 50 מטר ברגל לכיוון צומת טארק בן זיאד ומשם הם נאלצים לקחת מונית שלוקחת אותם לשכונת באב א-זאוויה, ומשם ללכת שוב ברגל, עד שהם מגיעים לבתי הספר שלהם. זה מאריך להם את הדרך בעשרים דקות לפחות.

גם כשאין חגים, המצב בלתי אפשרי. בדרך הביתה מהעבודה שלי, אני והבן הקטן שלי חמזה, בן ארבע, נאלצים בדרך כלל לחכות בין שעה לשעתיים במחסום בית המרקחת, גם כשקר וגשום. לפעמים כשהתלמידים מסיימים את הלימודים בבית הספר מתפתחים עימותים בינם לבין השוטרים והחיילים במחסום, ואז הם זורקים רימוני גז מדמיע וסוגרים את המחסום. זו בדיוק השעה שבה אני מגיעה למחסום ועד שהעימותים נגמרים לא מאפשרים לנו לעבור. לפעמים זה לוקח שעות. אני סובלת מזה במיוחד עכשיו בגלל שאני בהיריון. קשה לי מאוד לחכות שם ושאיפה של גז מדמיע עלולה לסכן את העובר שלי.

אתמול למשל, הגעתי למחסום בית המרקחת אחרי העבודה בשעה 14:15 וגיליתי שהוא סגור. הפעם הייתה אתי הבת שלי למא, בת 14, וחמזה לא היה איתנו. ירד גשם חזק. היו שם עוד תושבים שהתלוננו וצעקו על שוטרי משמר הגבול שיפתחו את המחסום, אבל הם לא פתחו ורק לעגו להם. צעקתי על השוטרים: "איך אני יכולה להגיע לבית שלי אם אתם סוגרים את המחסום?" ואחד מהם ענה לי: "את יכולה לעוף ולהגיע לבית שלך". אני והבת שלי נשארנו שם, בגשם, בערך שעתיים. בסוף בעלי הגיע והתקשר לקישור הפלסטיני ולצלב האדום, עד שפתחו לנו את השער ועברנו. עד עכשיו אין לי מושג למה המחסום נסגר.

היום, כשחזרתי מהעבודה בסביבות 14:00, כשהגעתי למחסום בית המרקחת הוא שוב היה סגור. אני ועוד כמה נשים ביקשנו משוטרי משמר הגבול שיתנו לנו לעבור, אבל הם סירבו. בסוף בעלי, לואאי, הגיע עם תחקירנית השטח של בצלם, מנאל אל-ג'עברי שצילמה את מה שקורה. שוטרי משמר הגבול דחפו אותה וניסו לסלק אותה אבל היא המשיכה לצלם ואחרי עשר דקות הם כנראה הרגישו לא נוח עם עניין הצילום אז הם פתחו את המחסום.

Thumbnail
מחסום עבד. צילום: מנאל אל-ג'עברי, בצלם, 5.10.16

מייסאא אל-ג'עברי, בת 30, נשואה ואם לשלושה, תושבת שכונת אל-ג'עברי, סיפרה בעדות שמסרה ב-1.8.18:

ליד הבית שלנו הקימו את ההתנחלות גבעת האבות ובמרחק של 300 מטרים בערך מהבית הצבא הציב את מחסום גבעת האבות (אל-מוחאול). הבית שלנו משקיף על כביש קריית ארבע שמוביל לוואדי אל-ר'רוס וגם לוואדי א-נסארה. אנחנו גרים באזור שמוקף מחסומים. לפני שנה, הקימו עוד מחסום מול הבית שלנו, במרחק עשרים מטרים ממנו – מחסום ואדי אל-ר'רוס. ועכשיו מקימים עוד מחסום במרחק של 800 מטרים בערך מדרום למחסום ואדי אל-ר'רוס והוא עוד לא מאויש.

החיים באזור הזה דומים לחיים בבית כלא. אני מנותקת מההורים שלי ומקרובי המשפחה שלי. אימא שלי אישה מבוגרת, וקשה לה ללכת ברגל עד לבית שלי. אבל כבר בערך 17 שנה שהצבא אוסר על כלי רכב פלסטיניים להיכנס לאזור הזה, ולכן היא כמעט לא באה לבקר אותי. אנחנו לא יכולים לעבור לשכונה אחרת כי בעלי, שעובד בניקיון במפעל לניילון, משתכר רק לא בסביבות 1,800 ש"ח לחודש וזה לא מספיק למגורים במקום אחר.

אנחנו מנותקים פה מהעולם ונאלצים ללכת מרחקים ארוכים ברגל, לסחוב את הקניות שלנו, אפילו בלוני גז, ולחכות הרבה זמן במחסומים ולעבור חיפושים. לפעמים סוגרים את המחסומים בטענות ביטחוניות ואנחנו נאלצים לעשות עיקופים ארוכים ברגל בדרכים משובשות.

Thumbnail
מחסום ואדי אל-ר'רוס הצפוני. צילום: מנאל אל-ג'עברי, בצלם, 2018
Thumbnail
ואדי אל-ר'רוס הדרומי שאינו מאויש עדיין. צילום: מנאל, 23.12.18

 

מוחמד קסראווי, בן 69, נשוי לשלוש נשים ואב ל-24 ילדים, תושב שכונת ג'בל א-רחמה, סיפר בעדות שמסר ב-15.7.18:

Thumbnail
מוחמד קסראווי. צילום: מנאל אל-ג'עברי, בצלם

הבית שלנו משקיף על שכונת תל רומיידה, במרכז העיר חברון. אני גר עם המשפחה המורחבת שלי – הנשים, הילדים, הנכדים והכלות שלנו. אני מגדל צאן ופרות ליד הבית ומתפרנס ממכירת חלב. עד לפני שלוש שנים הייתי מסתובב בעיר על חמור ומוכר את החלב לתושבים. תמיד עברתי בשכונת תל רומיידה, כקיצור דרך לאזור באב א-זאוויה, לעיר העתיקה ולשכונות אחרות. יותר מ- 25 שנה השתמשתי בדרך הזאת, גם בדרך חזרה הביתה. החיילים במחסום 56 ובמחסום גילברט היו מרשים לי לעבור עם החמור, ולקח לי רק שבע דקות להגיע מהבית לשכונת באב אל-זאוויה. הייתי מרוויח 150 שקלים ביום, ויכולתי לפרנס עם זה את המשפחה הגדולה שלי.

אבל לפני שלוש שנים בערך הצבא התחיל להגביל את התנועה בשכונת תל רומיידה והוסיף עוד מחסומים. עכשיו יש מסביב לשכונה שלושה מחסומים עם מכונות שיקוף ועושים בהם בדיקות קפדניות. למרות שאני לא גר בתל רומיידה החיילים מאפשרים לי לעבור לפעמים בגלל הגיל שלי, אבל לחמור לא נותנים לעבור. פניתי כמה פעמים למת"ק הפלסטיני ולארגוני זכויות האדם, אבל אף אחד לא הצליח לפתור לי את הבעיה. כשהייתי מוכר חלב הרווחתי כ-150 שקלים ליום, שזה נחשב לסכום די טוב כדי לפרנס משפחה גדולה, כמו המשפחה שלי.

ניסיתי למכור את החלב רחוק מהמחסומים, ללכת בדרכים חלופיות, אך הדרך הייתה ארוכה ולקח לי יותר מ-45 דקות להגיע לבאב אל-זאוויה. בימים חמים החלב החמיץ לפני שהספקתי למכור אותו. אני איש מבוגר ובגילי קשה לעבור לתחום אחר או למצוא עבודה מכניסה. ירשתי את העיסוק במכירת חלב מאבא שלי ועבדתי בזה 25 שנה.

היום אני עובד כשכיר בחנות בגדים, בקצה רחוב א-שרק אל-אווסט, במרחק של כמה מטרים מההתנחלות בית רומנו. לחנות כמעט אין רווחים, רק הפסדים, כי בגלל המחסומים והתקיפות של המתנחלים התושבים לא מגיעים לעיר העתיקה. אנחנו בקושי מוכרים סחורה בשווי של 100 ש"ח בחודש. אני מגיע לחנות רק כדי להרגיש שאני עוד קיים ולברוח מהעליבות של החיים. אני יושב בחנות כל היום ואף אחד לא בא לקנות. ברחוב הזה יש עוד עשרות חנויות, שהבעלים פותחים רק לאיזה שעתיים ביום ואז סוגרים. אף אחד לא מצליח למכור ברחוב הזה. 

Thumbnail
מחסום באב א-זאוויה המורחב. צילום: רימה עיסא, בצלם, 5.10.16.

מרווה אבו שמסייה, בת 15, תושבת שכונת תל רומיידה, סיפרה בעדות שמסרה ב-2.7.18:

Thumbnail
מרווה אבו שמסייה. הצילום באדיבות המשפחה

אני גרה בבית הזה עם ההורים ושלושת האחים שלי מאז שהייתי קטנה. אני לומדת בכיתה י', בבית הספר אל-יעקובייה ברחוב א-שלאלה בעיר העתיקה. בית הספר נמצא מרחק של קילומטר וחצי בערך מהבית שלי. מאז שאני זוכרת את עצמי החיים פה מרגישים כמו בכלא. הבית שלנו מוקף בגדר, שדומה לגדר של בית כלא, ומחסום גילברט מוצב בכניסה לשכונה, במרחק של מאתיים מטרים בערך מהבית שלנו. אחרי בית הספר ובחופשות אני מבלה את רוב הזמן בבית, אין לאן ללכת פה, אין פארקים או שום דבר אחר.

לפני שלוש שנים המצב פה בשכונה הפך להיות הרבה יותר קשה. החיילים התחילו לאסור על קרובי המשפחה שלנו להיכנס לשכונה. אני מאוד מתגעגעת לדודות ולדודים שלי ולילדים שלהם. אף אחד מהם לא בא לבקר אותנו כמו פעם, אפילו לא בחגים ובאירועים מיוחדים. ברמדאן אבא אפילו לא הזמין את קרובי המשפחה לארוחת האיפטאר (שבירת הצום), כי הם לא יכולים לבוא. בכל פעם שאני חוזרת מבית הספר החיילים במחסומים עושים לי חיפוש בתיק. אנחנו מחכים הרבה זמן במחסום עד שאחד החיילים מחליט לפתוח את השער. למכוניות פלסטיניות אסור בכלל לנסוע באזור הזה וההורים שלי נאלצים לסחוב את הקניות ברגל דרך המחסומים. זה קשה להם. לאבא שלי יש נכות ברגל ואמא שלי לא יכולה לסחוב הכל לבד אז הם מתקשרים אליי שאבוא למחסום לעזור.

אני מרגישה יותר ויותר בודדה. בגלל האלימות של המתנחלים והחיילים אבא שלי החליט שעדיף ששניים מהאחים שלי יגורו מחוץ לבית, אצל דודים שלי בכפר אל-עיזרייה שממזרח לירושלים, כי ההורים חוששים שיתקפו אותם. בעבר מתנחלים תקפו אותי ואת האחים שלי יותר מפעם אחת. עכשיו שהם לא פה אני עוד יותר בודדה.

הבית שלנו גדול ואני מאוד אוהבת אותו, אבל החיים כאן כבר הפכו לבלתי נסבלים. אבא שלי שקל כבר כמה פעמים לחפש בית במקום אחר, אבל לא נוכל להרשות לעצמנו את שכר הדירה, כי בשכונות האחרות המחירים הרבה יותר גבוהים.

הבידוד של השכונה הוא בעיה גדולה בשביל צעירות. אני מכירה כמה משפחות שעזבו את תל רומיידה בגלל שאף אחד לא רוצה להתחתן עם בנות שגרות פה, בגלל שהשכונה סגורה. אני חוששת שאותו דבר יקרה גם לי ומתכוונת להמשיך לבקש מאבא שלי לחפש לנו בית אחר, בלי מחסומים ומתנחלים, במקום שבו אוכל להיות בקשר עם קרובי המשפחה ואנשים אחרים, שאוכל לבקר אותם והם יוכלו לבקר אותי, לא כמו הכלא שבו אנו חיים עכשיו.