דילוג לתוכן העיקרי
סועאד אל-עמור, שלא זכתה לראות את בנה סאמי שנפטר במהלך מאסרו לאחר שנתיים שבהם מנעה ממנה ישראל לבקר אותו. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 23.11.21
תפריט
מהשטח
נושאים

אפילו לא שיחת טלפון: ישראל כופה נתק מוחלט בין כ-230 האסירים הביטחוניים מרצועת עזה ומשפחותיהם

נכון ל-7.12.21, לפי "מועדון האסיר הפלסטיני", ישראל מחזיקה בכ-230 אסירים ביטחוניים תושבי רצועת עזה. כ-70 מתוכם משתייכים לארגון חמאס. בתחילת 2020, ולאחר התפרצות נגיף הקורונה, ביטלה ישראל את ביקורי המשפחות אצל כל האסירים. באמצע יוני 2020 חודשו הביקורים, למעט אצל אסירים ביטחוניים "שאינם תושבי ישראל". בהודעה שפורסמה נכתב כי התרת הביקורים גם אצל אסירים אלה תיבחן "בהמשך בכפוף לפתיחת מעברי הגבול ותאום מול הצלב האדום". מאחר שלאסירים הפלסטינים המוגדרים "ביטחוניים" אסור לקיים שיחות טלפון עם משפחותיהם, לא נותרה בפניהם כל אפשרות לשמור על קשר עם משפחותיהם.

בדצמבר 2020 הגיש המוקד להגנת הפרט עתירה לבג"ץ בשם שמונה ארגוני זכויות אדם, בדרישה לאפשר לאסירים הפלסטינים לשוחח בטלפון עם בני משפחותיהם. בעקבות העתירה, אפשרה המדינה שיחת טלפון אחת בלבד לכל אסיר "ביטחוני" במשך חודש רמדאן.

ביוני 2021 פנה המוקד להגנת הפרט לשב"ס ודרש לחדש את הביקורים אצל אסירים מהגדה מערבית ומרצועת עזה. כחודש לאחר מכן אישר השב"ס את חידוש הביקורים של משפחות אסירים מהגדה המערבית בלבד. בנוגע לאסירים תושבי רצועת עזה לא חל כל שינוי ומשפחותיהם אינן מורשות לבקרם עד היום.

מציאות זו משקפת מדיניות ישראלית ארוכת שנים. מאז 2007 ישראל מטילה הגבלות שונות על ביקורי המשפחות של אסירים מרצועת עזה: בתקופות מסוימות נאסרו הביקורים לחלוטין, בתקופות אחרות הן הותרו בכפוף להגבלות דרקוניות – לרבות איסור על ביקורים של ילדים מעל גיל 16 אצל הוריהם הכלואים, ומאז 2017 מונעת המדינה – באישור בג"ץ – ביקורים אצל אסירים המשתייכים לחמאס.

האיסור על ביקורי המשפחות מהווה ענישה קולקטיבית של האסירים ושל בני משפחותיהם. ישראל נתלית בשיקולי ביטחון כאלה או אחרים כדי להצדיק הגבלות אלה. אולם טענות אלה הן חסרות בסיס ואינן יכולות להצדיק את הטלת ההגבלות הגורפות, את בידודם של האסירים תושבי הרצועה ואת הסבל הרב הנגרם למשפחותיהם, שבמשך חודשים ואף שנים אינם יכולים להיפגש עם יקיריהם הכלואים או אף לשוחח איתם.

תחקירני בצלם אולפת אל-כורד וח'אלד אל-עזאיזה גבו עדויות מבני משפחות האסירים מרצועת עזה, שלא הורשו לבקר את יקיריהם כבר שנתיים:

עדותה של אימאן סאלם, בת 55, אשתו של האסיר מג'די סאלם, בן 48, ואם חמשת ילדיהם:

נולדתי באזור רמאללה ויש לי עדיין תעודת זהות של הגדה המערבית. ההורים שלי גרים כיום באזור ביתוניא, במחוז רמאללה. ב-2014 נסעתי לבקר את ההורים שלי ברמאללה, בלי בעלי, ונשארתי אצלם למשך שנה, ואז מג'די רצה להצטרף אלינו. ב-24.8.15 הוא ניסה לצאת מהרצועה, דרך מחסום ארז. במחסום עיכבו אותו ועצרו אותו בחשד להשתייכות לארגון החזית העממית. הייתי בהלם, כי לא ציפיתי שהוא ייעצר. גזרו עליו עונש של 9 שנות מאסר, שמהן הוא ריצה כבר שש שנים.

נשארתי בגדה שנה בערך, ואז חזרתי לעזה עם הילדים. הגשתי כמה פעמים בקשות להיתר ביקור אצל מג'די באמצעות הצלב האדום, ובכל פעם הן נדחו. ב-2017 קיבלתי היתר עבורי, עבור הבת שלי ויסאל שהייתה אז בת 14, ועבור הבן שלי ממדוח, שהיה אז בן 6. כשהגענו לכלא ביקשנו מאחד הסוהרים לאפשר לממדוח להיכנס אל מאחורי קיר הזכוכית, כדי שיוכל לחבק את אבא שלו, והוא הסכים. זה היה מפגש מאוד עצוב. אני בכיתי כשממדוח חיבק את אביו. זה היה מראה מאוד קשה בשבילי.

זה היה הביקור היחיד. מאז לא הרשו לנו לבקר אותו, ובכל פעם הצלב האדום אמר לנו שהצד הישראלי דחה את הבקשה. אחר כך פרצה מגפת הקורונה, וישראל השתמשה בזה כעילה לאסור לגמרי על הביקורים אצל אסירים תושבי עזה. שלחתי לבעלי כסף ובגדים בעזרת משפחות של אסירים מהגדה המערבית.

עצרו את בעלי וכלא אותו כשהילדים שלנו היו קטנים וזקוקים לו מאוד. גם עכשיו הם זקוקים מאוד לביקורים אצלו. הם צריכים לראות אותו. ממדוח במיוחד כל הזמן שואל על אבא שלו ואומר שהוא מתגעגע אליו. גם ויסאל, מבקשת הרבה לראות את אבא שלה. כבר ארבע שנים שלא נותנים לנו לבקר אותו. אני מתגעגעת לבעלי, וגם הילדים שלי מתגעגעים לאביהם.

אפילו אם ישראל תחדש בעתיד את הביקורים אצל אסירים תושבי עזה, מכל הילדים שלנו, רק ממדוח יוכל לבקר את אבא שלו, כי רק הוא מתחת לגיל 16. מאוד כואב לי עליו. הוא רואה ילדים אחרים עם האבות שלהם ובוכה על זה שמנעו ממנו לגדול עם אבא שלו לידו. הוא אומר: "אני רוצה לראות את אבא, לחבק אותו". בלי בעלי אנחנו לא מצליחים לשמוח, אפילו בחגים ואירועים. הילדים מרגישים בחסרון שלו. הם זקוקים מאוד לנוכחות שלו לידם.

עדותה של אימאן עזאם, בת 17, בתו של האסיר ג'ומעה עזאם, בן 53:

אימאן עזאם. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 22.12.21
אימאן עזאם. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 22.12.21

אבא שלי נעצר ב-4.12.06 ונגזרו עליו 20 שנות מאסר. הייתי אז רק בת שנתיים ואני לא זוכרת כלום, הייתי תינוקת. אחותי הקטנה איה, היום בת 16, הייתה אז רק בת חמישה חודשים.

מאז שאבא נעצר העברו אותו מכלא לכלא, היום הוא בכלא הנגב (קציעות). אמא שלי, סבאח עזאם, בת 48, מספרת שאני ואיה נסענו איתה לבקר אותו כמה פעמים. הביקור האחרון שאני זוכרת היה כשהייתי בת עשר ומה שאני זוכרת ממנו בעיקר זה את החיפוש שחיילים עשו לי על הגוף. אני לא זוכרת איך אבא שלי נראה, רק את המדים שהוא לבש, בצבע חום. אני זוכרת גם שבכיתי כשראיתי את אבא. הסוהרים לא נתנו לי להיכנס אליו כדי לחבק אותו, הם כן הרשו ילדים קטנים ותר להיכנס. לי יש שלושה אחים וארבע אחיות שכולם גדולים יותר ונשואים. גם אני ואחותי איה התארסנו לפני כמה חודשים.

כבר יותר מעשור שלא נותנים לנו לבקר את אבא. כשהייתי קטנה הלכתי עם אמא להשתתף בעצרת ליד שערי הצלב האדום בעזה. היום אחי פאדי, בן 20, הולך להשתתף בעצרות האלה באופן קבוע. אנחנו דורשים שיאפשרו לנו לבקר את אבא. אני והאחים שלי גדלנו בלי אבא. לקחו אותו מאיתנו כשעוד היינו קטנים. עברו עלינו ימים קשים מאוד בלעדיו. אני זקוקה לו בכל רגע. הוא לא היה בחתונות של האחים והאחיות שלי, פאדי, שאדי, יונס, אסמאא ונידאא. זה עצוב מאוד. גם כשקיבלתי את תעודת הבגרות שלי באוגוסט לא יכולתי לשמוח באמת, אבא חסר לי.

אפילו בטקס האירוסין שלי, לפני כמה חודשים, לא יכולתי ממש לשמוח, רציתי שהוא יהיה איתי. אין אף אחד שיכול להיכנס לנעליו. יותר מהכול קשה לנו בחגים. אני רואה את הילדים בשכונה עם האבות שלהם ואבא שלי לא פה. אני מכירה אותו רק מתמונות ישנות. היום כבר לא אזהה אותו. נשארו לו שש שנים בכלא. אני מקווה שהן יעברו מהר ואז אוכל לפגוש אותו ולשמוח איתו.

אמא שלי עברה את כל השנים האלה לבד לגמרי. קשה לה מאוד. אני רואה אותה יושבת לבד ובוכה על אבא. היא אומרת שהיא עייפה ושהיא כבר לא יכולה לסחוב. זהו פשע נגד המשפחות של האסירים. למה הם מונעים את הביקורים?

עדותה של סועאד אל-עמור, בת 62, אימו של האסיר המנוח סאמי אל-עמור, בן 39, שנפטר במהלך ניתוח לאחר שלא זכה לביקור במשך כשנתיים:

ב-1.4.08 הצבא פשט על הבית שלנו ועצר את הבן שלי, השהיד, סאמי. הוא היה אז בן 26, ונשפט למאסר של 19 שנים ו-11 חודשים. באותה שנה עצרו את הבן השני שלי, חמאדה, בן 35, הוא נשפט ל-12 וחצי שנה ושוחרר לפני שנה.

בשנים הראשונות אסרו עלינו לבקר אותם, אחרי החטיפה של החייל גלעד שליט, ויכולנו רק להתכתב איתם דרך הצלב האדום. אחרי כמה שנים ישראל חידשה את הביקורים ואז ב-2013 ביקרנו אותם בפעם הראשונה, אני ואבא שלו נסענו לבד כי ישראל אסרה על האחים והאחיות שלהם לבקר. בהתחלה שני הבנים שלי הוחזקו בבתי כלא שונים: סאמי בכלא נפחא, וחמאדה בכלא רמון. ביום הביקור היינו פוגשים את שניהם בכלא רמון. באחד הביקורים הכניסו אותי לחדר לבד, ואחר כך הביאו את חמאדה עם אזיקים על הידיים והרגליים. ראיתי אותו דקה אחת, כשהוא אזוק. פרצתי בבכי כשראיתי אותו ככה.

סועאד אל-עמור, שלא זכתה לראות את בנה סאמי שנפטר במהלך מאסרו לאחר שנתיים שבהם מנעה ממנה ישראל לבקר אותו. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 23.11.21
סועאד אל-עמור, שלא זכתה לראות את בנה סאמי שנפטר במהלך מאסרו לאחר שנתיים שבהם מנעה ממנה ישראל לבקר אותו. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 23.11.21

שנה אחר כך, בעלי עאבד, שכיום הוא כבר בן 72, הפסיק לנסוע לביקורים בגלל הדרך הארוכה והבידוק הקפדני המתיש. מאז אני נסעתי לבד לבקר אותו. בכל פעם המתנו שעות במחסום ארז עד שכולם נבדקו. באחת הפעמים אסרו עליי לעבור במחסום. באותו יום כל שאר המבקרים הגיעו לבתי הכלא ורק אני נאלצתי לחזור לעזה. עד היום לא יודעת למה.

כשפרצה מגפת הקורונה, בתחילת שנת 2020, הופסקו הביקורים, בטענה שזה בגלל המגפה. במשך שנתיים ישראל לא הרשתה לנו לבקר. הצטרפתי למשמרת המחאה השבועית של משפחות האסירים ליד משרדי הצלב האדום, בדרישה לאפשר את הביקורים. במשך שנתיים עמדתי בקשר עם משפחות של אסירים מהגדה המערבית, העברתי להם בכל פעם כסף בבנק, וביקשתי מהם שיביאו לו בגדים וכסף לקנטינה.

בתחילת חודש נובמבר, 2021, סאמי התחיל לסבול מהקאות וחום גבוה, וקיבל טיפול בכלא. אחר כך העבירו אותו לכלא אשקלון, אני לא יודעת למה. לא עלה בדעתי שסאמי חולה כל כך קשה. ב-17.11.21 סאמי נפטר במהלך ניתוח לב בבית החולים סורוקה. נודע לי על מות בני דרך אמצעי התקשורת! זה היה הלם נוראי. התחלנו לצרוח בקולי קולות, אני, בעלי והילדים שלנו. סאמי נפטר רחוק ממני, אחרי שלא ראיתי אותו במשך שנתיים, שלא לדבר על האחים והאחיות שלו - הם לא ראו אותו מאז מעצרו. אני מלאה בכאב על מותו של סאמי רחוק ממני ומאבא שלו, ואני בוכה יום ולילה.

הבן שלי היה אסיר ונפטר במהלך מאסרו, ועכשיו ישראל מסרבת גם למסור לנו את הגופה שלו, לא נותנת לנו להיפרד ממנו ולערוך לו הלוויה ברצועת עזה. התלוננתי בפני הצלב האדום ודרשתי שיעזרו לנו לקבל את גופתו של סאמי. ישראל לא נתנה לי לראות את סאמי חי, ועכשיו היא לא נותנת לי לראות אותו מת.

עדותו של מוחמד אבו עראם, בן 38, נשוי ואב לחמישה, אחיו אל האסיר איבראהים אבו עראם, בן 47 ואב לשניים:

מוחמד אבו עראם. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 17.11.21
מוחמד אבו עראם. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 17.11.21

הצבא הישראלי עצר את אחי איבראהים במחסום אבו הולי, צפונית לח'אן יונס, ב-13.3.03 ונגזרו עליו 24 שנות מאסר. העבירו אותו בין בתי כלא, וכיום הוא נמצא בכלא רמון. בהתחלה אבא, אימא ואשתו (סנאא, בת 37) נהגו לבקר אותו פעם בשבועיים.

אבל אחרי שלקחו את גלעד שליט בשבי ישראל הפסיקה לגמרי את הביקורים של תושבי עזה למשך חמש שנים. זו הייתה תקופה קשה מאוד בחיי המשפחה שלנו. היינו מודאגים ולא ידענו כמעט בכלל מה קורה עם איבראהים. פעם בשבועיים אני או אחד האחים שלי הלכנו למשרדי הצלב האדום בח'אן יונס או בעזה, כדי לשאול מה מצבו של איבראהים ולברר האם יש חדש לגבי הביקורים אצל האסירים.

בשנת 2013 ישראל התירה לנו לבקר את איבראהים. באותה תקופה אימא סבלה מכמה מחלות, אבל למרות המצב הבריאותי שלה היא נסעה עם אבא לביקור. בתום הביקור אימא התבלבלה בדרך לאוטובוס ואנשי הביטחון ירו בסמוך אליה. אם המשפחות של האסירים לא היו מתערבות ומחזירות אותה לאוטובוס, בטח היה קורה משהו רע. בהמשך התברר שאימא סובלת מאובדן זיכרון (אלצהיימר). מאז אותה תקרית שלטונות הכיבוש אסרו על אמא לבקר אצל איבראהים. אבא שלי עבר שבץ מוחי ונאלץ גם הוא להפסיק לבקר. כיום הוא נעזר בכיסא גלגלים. עברו 8 שנים מאז שמישהו מהמשפחה ביקר את איבראהים. ישראל אוסרת עלינו, האחים והאחיות שלו, 7 אנשים, כולנו נשואים, לבקר אותו. כמעט מדי חודש אני מגיע לצלב האדום בח'אן יונס כדי להגיש בקשה לביקור אצלו עבורי ועבור האחים שלי ובכל פעם הם אומרים לי שישראל מסרבת לאפשר לאחים של אסירים לבקר.

אין לנו ברירה אלא להעביר לאיבראהים כסף דרך משפחות של אסירים מהגדה, וזה תהליך מאוד מסובך ומתיש. בגלל שכבר שמונה שנים לא ביקרנו ולא הבאנו לו בגדים הוא נאלץ כיום לקנות בגדים בקנטינה בכלא, ולעיתים הוא מקבל תרומות בגדים ממשפחות של אסירים מהגדה המערבית. עכשיו בחורף אנחנו דואגים לו במיוחד. חוששים שקר לו ויודעים שמחיר הבגדים בכלא גבוה מאוד. בגלל שאני לא יכול לראות את איבראהים ולהעביר לו בגדים וכסף אני תמיד מרגיש שאני אסיר כמוהו. הילדים של איבראהים, בילאל בן 20 ודוניא בת 21, ביקרו אותו רק כשהיו קטנים, וכבר 9 שנים לא ראו את אבא שלהם. אבא שואל אותי מדי יום על איבראהים ובגלל מצבו הבריאותי, וכדי להקל עליו, אני נאלץ לשקר לו. אני תמיד אומר לו שאיבראהים בסדר, למרות שאני לא יודע עליו דבר.

עדותה של ח'דרה א-סעידי, בת 69, אימו של האסיר עווד א-סיעידי, בן 43:

ח'דרה א-סעידי. צילום:  ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 15.11.21
ח'דרה א-סעידי. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 15.11.21

כשעצרו את בני עווד הוא היה מאורס. הצבא הישראלי עצר אותו ב-2.12.04 במחסום אבו הולי במרכז רצועת עזה, והוא נדון ל-15 שנות מאסר. ב-2012 עווד הסתכסך עם אחד הסוהרים בכלא, והאריכו לו את המאסר בארבע שנים. בשנים הראשונות של המאסר שלו אני וארוסתו של עווד ביקרנו אותו בערך פעם בשבועיים בכלא נפחא. מאז העבירו אותו כמה פעמים בין בתי כלא ועכשיו הוא הוחזר לנפחא. ישראל אסרה מההתחלה על האחים והאחיות שלו לבקר אותו, ומאז 2017 גם אני לא ראיתי את עווד, כי ישראל אסרה על ביקורים אצל אסירי חמאס מרצועת עזה ומאז פרוץ מגפת הקורונה היא אוסרת בכלל על ביקורים אצל אסירים מהרצועה. בשנים האחרונות אני חיה בדאגה גדולה לבני. כל הזמן אני חושבת עליו.

ישראל מנצלת את מגפת הקורונה כדי למנוע ביקורים של תושבי רצועת עזה, אבל כן מאפשרת ביקורים של משפחות מהגדה המערבית. זאת אפליה שאין בה היגיון ונועדה רק להעניש באופן קולקטיבי את תושבי הרצועה. אין לזה קשר לקורונה.

כשעוד הרשו לי לבקר, זו תמיד הייתה חוויה קשה מאוד: בלילה שלפני הביקורים לא הצלחתי להירדם מפחד שאפספס את האוטובוס. הייתי יוצאת מהבית בשעה 4:00 לפנות בוקר כדי לחכות לאוטובוס ברחוב הראשי. עמדתי שם בחושך, לפעמים במזג אוויר סוער, בקור אימים ובגשם. כשהגענו למחסום ארז היה מתחיל העינוי של החיפושים והבידוק. היו מכניסים אותי שוב ושוב למכשיר סריקה ושוב אותו דבר כשהגענו לכלא נפחא. שוב חיפוש, ושוב המנתה ארוכה עד שהסוהרים מסיימים את הבדיקות והחיפושים אצל כל המשפחות שהגיעו לביקור.