דילוג לתוכן העיקרי
עלאא אל-כפארנה בפתח מבנה הפח המאולתר שהקימה המשפחה על חורבות ביתה. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 13.1.19
תפריט
נושאים

ארבע וחצי שנים אחרי שישראל הרסה אלפי בתים בהפצצות והפגזות "צוק איתן": 13,000 אנשים עדיין חסרי בית

במהלך חמישים ימי "צוק איתן" בקיץ 2014 בהם הופצצה והופגזה רצועת עזה ע"י ישראל נגרמו ברחבי הרצועה נזקים כבדים לתשתיות אזרחיות ולמבני מגורים. כ-18,000 יחידות דיור נהרסו כליל או שנגרם להן נזק כבד. יותר מ-100,000 פלסטינים – כ-17,000 משפחות – נותרו ללא קורת גג. זאת, כתוצאה ממדיניות פתיחה באש בלתי חוקית, שכללה הפצצות מהאוויר, מהים ומהיבשה של תושבים ומבנים אזרחיים. כפי שדווח בתקשורת, על-פי נתוני הצבא עצמו, היקף ההפגזות נגד הרצועה היה חסר תקדים: 35,000 פגזי ארטילריה מסוגים שונים, בנוסף ל-14,500 פגזי טנקים. נתונים אלו אינם כוללים את היקף ההפצצות מהאוויר. ירי ארטילרי ("נשק סטטיסטי") הוא בלתי מדויק ממהותו, כאשר טווח הפגיעה הוא של עשרות מטרים; כאשר ירי כזה מתבצע בסביבה אורבנית צפופה, ההרס הנרחב צפוי מראש.

לאחר שהסתיימו ההפגזות, קיבלו המשפחות שאיבדו את בתיהן סיוע כספי מארגונים בינלאומיים, ובראשם מסוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטים פלסטינים (אונר"א). חלק מהמשפחות שכרו דירות, אחרות עברו להתגורר אצל קרובי משפחה או בקרוואנים.

היום, לאחר יותר מארבע שנים, כ-20% מיחידות הדיור טרם נבנו מחדש או שוקמו וכ-2,300 משפחות, בהן כ-13,000 בני אדם, נותרו חסרות בית. כ-1,600 מהמשפחות הללו קיבלו עד לאחרונה סיוע בשכר דירה מאונר"א, שנע בין 200 ל-250 דולר, בהתאם למספר הנפשות במשפחה. ואולם בחודש יולי 2018 נאלצה אונר"א להפסיק את מתן הסיוע בשל הקיצוץ בכספים שמעבירה אליה ארה"ב, ומאז נותרו משפחות אלה ללא סיוע ואלה מהן המתגוררות בשכירות מתקשות להמשיך ולממן אותה.

ישראל ניערה חוצנה לחלוטין מהשלכות פעולותיה הצבאיות במהלך "צוק איתן" ולא נדרשה לשלם בגינה מחיר כלשהו. לא ברמה הפלילית – שכן מערכת אכיפת החוק הצבאית התגייסה, כדרכה בקודש, ליצור מראית עין כאילו היא מנהלת חקירות בנוגע למקרים "חריגים" – ובמובהק כלל אינה בוחנת את חוקיות מדיניות הפתיחה באש. ואף לא ברמה האזרחית, שכן ישראל הבטיחה לעצמה בחוקיה שלה פטור מתשלום פיצויים בגין פעולותיה. כך, ישראל התנערה לחלוטין מאחריותה לחורבן ולזוועה שהותירה ברצועה. כאילו אין בכך די, יש בישראל אף המתפארים בהיקף ההרג וההרס ברצועה – ויש הדורשים להגדיל לעשות עוד יותר בעתיד. אבל אלפים מתושבי הרצועה נדרשים לשלם עד היום את המחיר.

להלן חלק מהעדויות שגבו תחקירני בצלם אולפת אל-כורד וח'אלד אל-עזאייזה במהלך החודשים דצמבר 2018 וינואר 2019 ממשפחות אלה:

משפחת אבו ג'לאלה, 6 נפשות, מחנה הפליטים ג'באליא

מחאסן וסעיד אבו ג'לאלה גרו עד ל"צוק איתן" עם חמשת ילדיהם במגדלי א-נדא שבצפון בית חאנון. במהלך יולי 2014, הפציצה ישראל את המגדל והמשפחה עברה להתגורר אצל קרובי משפחתה של האם, מחאסן, במחנה הפליטים ג'באליא. ב-30.7.14 עבר אבי המשפחה, סעיד, להתגורר בבית הספר של אונר"א במחנה, בגלל הצפיפות בבית קרובי המשפחה. באותו יום, הפגיז הצבא את בית הספר והרג 19 בני אדם, בהם סעיד אבו ג'לאלה. מאז מתגוררת המשפחה השכולה מאב, מחאסן אבו ג'לאלה וילדיה, בשכירות במחנה הפליטים ג'באליא.

בעדות שמסרה לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-17.12.19 תיארה מחסאן אבו ג'לאלה, בת 41, את מצבה של משפחתה:

כשנודע לי שבעלי נהרג נכנסתי להלם. לא ציפיתי שיקרה לנו אסון כזה כי חשבנו שבתי ספר של אונר"א מוגנים מהפצצות. איבדתי במלחמה הזאת גם את בעלי וגם את הבית שלנו, והפכתי בבת אחת לאלמנה חסרת בית. אני והילדים נדדנו בין בתים שכורים. בעלי, שהיה פקיד ברשות הפלסטינית, היה המפרנס היחיד של המשפחה. והיום אנחנו חיים מקצבה בסך 2,000 שקלים שמקבלים ממשרד הרווחה.

אחרי המלחמה התחלתי לחפש בית בשבילנו. הבת שלי איסראא, בת 17, סובלת משיתוק מוחין ומרותקת למיטה, וצריך תנאים מינימאליים כדי לטפל בה. כל הרכוש שלנו נהרס ונאלצתי לקנות הכל מחדש, כולל ריהוט ובגדים. מאז עברנו חמש דירות שכורות, שאף אחת מהן לא הייתה ממש ראויה למגורים. בשנה הראשונה שילמתי את השכירות מהחסכונות שלי ואחר כך התחלנו לקבל מאונר"א סיוע בשכירות בסך 625 דולר פעם בשלושה חודשים. הקצבה והסיוע הזה הספיקו בקושי לשכירות ולמחייה שלנו.

הבנים שלי, אחמד ושאדי, לומדים באוניברסיטה ואני לא מצליחה לשלם את ההוצאות שלהם. איסראא זקוקה לטיפול ואוכל מיוחד שאני בקושי קונה לה. מאז יולי 2018 מצבנו הדרדר כי אונר"א הפסיקה להעביר לנו את הסיוע עבור השכירות. עכשיו אני לא יודעת איך אשלם את השכירות. בעל הבית כל הזמן דורש ממני את הכסף ובכל פעם אני מבקשת ממנו לחכות עד שאונר"א תעביר לנו את הסיוע. כששאלתי באונר"א למה הם הפסיקו את התמיכה הכספית הם אמרו שהם סובלים ממשבר תקציבי חמור. בעל הבית עלול לסלק אותי ואת הילדים בכל רגע. אני לא יודעת מה נעשה. אנחנו לא נוכל להסתדר עם מגורים בתי ספר של אונר"א בגלל המצב הרפואי של איסראא. אני רק מקווה כל הזמן שיבנו מחדש את מגדלי א-נדא ונוכל לחזור לשם.

משפחת אבו חג'ר, 6 נפשות, בית חאנון

Thumbnail
חורבות בית משפחת אבו חג'ר, שנהרס ב"מבצע צוק איתן" בשנת 2014. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 13.1.19

עד ל"צוק איתן" התגוררו בני משפחת אבו חג'ר בבית בבית חאנון. ישראל הרסה את ביתם במהלך הלחימה והמשפחה מצאה מחסה בבית ספר של אונר"א במחנה הפליטים ג'באליא, שם נשארה עד ספטמבר 2014. משם עברה המשפחה לבית ספר אחר של אונר"א באזור בית לאהייא, שם התגוררה במשך כחודשיים. לאחר מכן החלה המשפחה לקבל סיוע בשכר דירה מאונר"א ועברה לגור בשכירות.

בעדות שמסר לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה ב-13.1.19 סיפר בילאל אבו חג'ר על התלאות שעברו על משפחתו:

אני עובד במסגד בבית חאנון, מנקה ומסדר, ומקבל משכורת של 520 שקל בחודש. הבית שלנו נהרס מפגיעה של טיל או פגז בדיוק כשהתארגנו לברוח מהאזור. איכשהו יצאנו בלי פגע. הייתי בהלם, איך איבדנו את הבית שלנו בתוך שניות. ברחנו לבית ספר של אונר"א בבית לאהייא ונשארנו שם חודשיים. אחר-כך התחלנו לקבל מאונר"א קיצבה של 225 דולר בחודש ושכרנו דירה בשטח של 40 מ"ר. זה עלה לנו 400 שקל לחודש. היא היתה מאוד קטנה וסבלנו שם מאוד מהצפיפות. היא גם היתה מקורה בפח וסבלנו מאוד מהחום. בקיץ נאלצתי להסיר לוח פח מהתקרה כדי לאוורר את הבית. אחרי חודשיים עברנו לבית גדול יותר באותו אזור, בשטח של 80 מטר מרובע, גם הוא מקורה בפח. התנאים שם היו קצת יותר טובים.

נשארנו שם שנתיים ואז עברנו לעוד בית. גם הוא היה מקורה בפח אבל לפחות באזור של הבית ההרוס שלנו וקרוב לבית הספר של הילדים. זה בית גדול יותר, אבל בחורף הגשם חודר פנימה ומאוד קר בו. עכשיו אנחנו בצרות כי מאז יולי 2018 לא קיבלנו את הסיוע בדמי השכירות מאונר"א. הם הפסיקו להעביר לנו את התשלום. מאז, בעל הבית כל הזמן מבקש את דמי השכירות ואין לי איך לשלם לו. המשכורת שלי בקושי מספיקה לנו למחיה.

אני לא יודע מה נעשה ומה יהיה איתנו.

Thumbnail
הבית השכור המקורה בפח בו מתגוררת המשפחה כיום. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 13.2.19

משפחת אל-חמלאווי, שבע נפשות, בית לאהייא

היאם ועבד אל-כרים אל-חמלאווי גרו אף הם עם חמשת ילדיהם במגדלי א-נדא שמצפון לבית חאנון עד ל" צוק איתן", במהלך הלחימה הם עברו להתגורר בבית ספר של אונר"א במחנה הפליטים ג'באליא, שכאמור לעיל גם אותו הפציץ הצבא – הפצצה שנהרגו בה 19 בני אדם.

Thumbnail
היאם אל-חמלאווי. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 11.1.19

היאם אל-חמלאווי, בת 45, ספרה בעדות שמסרה ב-11.12.18 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד:

במהלך המלחמה בעלי, עבד אל-כרים, נפצע מרסיסים בכתף ובצוואר כשהצבא הפגיז את בית הספר. גם הבן שלי נפצע מרסיסים ברגליים. היום בעלי מובטל, כי אין עבודה בעזה, וההכנסה היחידה שלנו היא קצבה של 1,500 שקל ממשרד הרווחה. אחרי שהמלחמה הסתיימה, חזרתי למגדלי א-נדא כדי לראות מה נשאר מהדירה שלנו. הזדעזעתי כשראיתי שהבניין נהרס עד היסוד.

מאז המלחמה עברנו כבר חמישה בתים. בהתחלה, מיד אחרי המלחמה, הלכנו לגור אצל קרובי משפחה למשך חודש בערך. אחר כך שכרנו דירה על חשבוננו ואחרי חודשיים אונר"א התחילה להעביר לנו סיוע של 225 דולר בחודש לשכר דירה. שכרנו דירה בבית לאהייא וגרנו שם בערך שמונה חודשים אבל היה לנו צפוף. אחר-כך עברנו מדירה לדירה, ולא ממש הצלחנו להסתדר. לפני חודשיים בערך בעל הבית גירש אותנו מהדירה שגרנו בה במחנה הפליטים ג'באליא, בגלל שלא שילמנו את שכר הדירה במשך כמה חודשים. לא יכולנו לשלם כי מאז יולי אונר"א הפסיקה להעביר את הסיוע. שכרנו עכשיו דירה חדשה בבית לאהייה, אבל אני לא יודעת איך נשלם עליה. בעל הבית כל הזמן שואל מתי נשלם ואני מתחמקת.

הייתה לנו דירה שלנו ובגלל המלחמה הפכנו לחסרי בית ונאלצנו לנדוד ממקום למקום. עכשיו שוב מאיימים לגרש אותנו, ואני לא יודעת לאן נלך. אולי נחזור לגור בבתי הספר של אונר"א ואולי נבנה אוהל ליד הבית ההרוס שלנו. המצב הכלכלי שלנו לא מאפשר לנו לשכור דירה בלי הסיוע.

Thumbnail
עלאא אל-כפארנה בפתח מבנה הפח המאולתר שהקימה המשפחה על חורבות ביתה. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 13.1.19

משפחת אל-כפארנה, 4 נפשות, עיזבת בית חאנון

משפחת אל-כפארנה גרה עד ל"צוק איתן" בעזבת בית חאנון, בבית מקורה בפח. במהלך הלחימה ברחו בני המשפחה לבית הספר של אונר"א במחנה הפליטים ג'באליא. כאשר חזרו לקחת חפצים מביתם בהפסקת אש, גילו כי הוא נהרס לחלוטין. לאחר שהות של כתשעה חודשים בבית ספר של אונר"א לאחר המלחמה החלה המשפחה לקבל סיוע מאונר"א ושכרה באמצעותו דירה.

עלאא אל-כפארנה, בן 44, סיפר בעדות שמסר לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה ב-13.1.19 על תלאותיה של משפחתו:

במלחמה ברחנו מהבית כשהפציצו את האזור. נשארנו עד סוף המלחמה בבית ספר של אונר"א במחנה הפליטים ג'באליא. תוך כדי המלחמה, חזרתי לבית שלנו באחת מהפסקות האש וגיליתי שהוא נהרס לגמרי. הייתי בהלם. לא נשארו ממנו כלום וכל הרהיטים והחפצים שלנו נהרסו לגמרי. בבית הספר שבו גרנו היה צפוף מאוד ולא הייתה שום פרטיות. אשתי והבנות היו רוב הזמן באחת הכיתות ואני ישנתי בחצר עם הגברים.

אחרי המלחמה עברנו לבית ספר אחר של אונר"א ליד בית לאהייא ונשארנו שם בערך תשעה חודשים. אחר-כך אונר"א התחילה לתת לנו סיוע בשכר דירה, של 225 דולר לחודש. היינו אמורים לקבל אותו עד שייבנו בתים חדשים במקום אלה שנהרסו. שכרנו בית בכניסה לבית לאהייא ושילמנו 700 שקל לחודש. אחרי שלושה חודשים עברנו לבית אחר בתוך בית לאהייא כי הבית היה מרוחק ולא הייתה שם תחבורה, אבל התנאים שם לא היו טובים. עברנו שוב, לבית בעיזבת בית חאנון, שלפחות היה קרוב לבית המקורי שלנו ולבתי הספר של הילדים. גרנו שם עד יולי 2018 ואז אונר"א הפסיקה להעביר את הסיוע ולא יכולנו לשלם שכר דירה. אני שייך לכוחות הביטחון של הרשות ומקבל חצי משכורת, של 750 שקל בחודש. זה מספיק לנו בקושי למחייה.

נאלצנו לעבור לגור על הריסות הבית שלנו. יצקתי רצפת בטון והרכבתי שם מבנה מלוחות פח. עכשיו אנחנו סובלים מאוד מהקור, והגשם חודר פנימה. אין לנו דרך לחמם מים, ואנחנו מביאים מים לרחצה מהבית הסמוך של אחותי. אין לנו רהיטים. על הרצפה יש רק מחצלת קש שעליה אנחנו שמים מזרנים לשינה, והקור חודר דרכם. קירות הפח גם לא ממש מספקים פרטיות.

Thumbnail
ריזק סחוויל עם שלושה מילדיו. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 7.2.19

משפחת סחוויל, שש נפשות, בית חאנון

עד ל"צוק איתן" גרה משפחת סחוויל בבית בבית חאנון. במהלך הלחימה הם עברו להתגורר בבית ספר של אונר"א במחנה הפליטים ג'באליא, שם שהו במשך כארבעים ימים. בעת ששהו שם, ישראל הפציצה את ביתם, שנהרס כליל.

בעדותו שמסר ב-9.1.19 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד סיפר ריזק סחוויל, בן 44:

לפני האינתיפאדה עבדתי בתוך ישראל, מאז אני מובטל וההכנסה היחידה שלנו היא קצבה בסך 1,800 ממשרד הרווחה, שמשולמת לנו פעם בשלושה או ארבעה חודשים. בתקופה שגרנו בבית הספר של אונר"א חזרתי לבדוק מה עם הבית שלנו במהלך אחת מהפסקות האש וגיליתי שהוא הופצץ ונהרס לגמרי. כאב לי כל-כך הלב. כשחזרתי לבית הספר סיפרתי לאשתי ולילדים והם התחילו לבכות. כשעזבנו לא לקחנו איתנו כלום וכל מה שהיה לנו נקבר מתחת להריסות.

אחרי המלחמה שכרנו דירה באזור של הבית שלנו. במשך שלושה חודשים שילמתי את שכר הדירה בעצמי, ואחר-כך התחלנו לקבל סיוע בשכר דירה מאונר"א, 225 דולר לחודש, שקיבלנו במרוכז כל שלושה חודשים. המצב נמשך ככה ליוני 2018, אז קיבלנו את הכסף מאונר"א בפעם האחרונה.

לפני שבועיים בעל הבית אמר שכבר שישה חודשים לא שילמנו לו את שכר הדירה, וגירש אותנו מהדירה. היום אני חייב לו 1,000 דולר. דמי הקצבה שאני מקבל לא מספיקים גם למחייה וגם לשכר דירה.

אחרי שהוא גירש אותנו חזרנו לגור על החורבות של הבית שלנו. הצבתי לוחות פח ומתחתי ברזנטים, כי אין שם קירות וגג. הגשים מטפטף פנימה והילדים סובלים מהקור. אנחנו כל הזמן מזיזים את הילדים והרהיטים כדי שלא יירטבו. הבן הקטן שלנו, חמאדה, בן עשר, רועד מקור בלילות. אנחנו חיים בלי תנאים בסיסיים בבית שלא ראוי למגורי אדם. אנחנו סובלים כל יום והמצב הנפשי שלנו קשה. אנחנו חושבים לחזור לגור בבית הספר של אונר"א.

Thumbnail
המבנה המאולתר מפח וברזנט שהקימה משפחת סחוויל על חורבות ביתה. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 7.2.19
Thumbnail
בתוך ביתה המאולתר של משפחת סחוויל. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 7.2.19
Thumbnail
בתוך ביתה המאולתר של משפחת סחוויל. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 7.2.19

משפחת אל-כפארנה, שמונה נפשות, בית חאנון

עד ל"צוק איתן" גרה המשפחה בבית שכור בבית חאנון. במהלך הלחימה המשפחה מצאה מחסה בבית הספר של אונר"א במחנה הפליטים ג'באליא, ובעת שהתגוררו שם נודע להם משכניהם כי ביתם הופגז.

Thumbnail
מג'די אל-כפארנה וארבעה מילדיו. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 13.1.19

מג'די אל-כפארנה, בן 34, סיפר בעדות שמסר ב-13.1.19 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד:

כשעזבנו את הבית לא חשבתי שהוא יהרס לגמרי. לא לקחנו איתנו שום דבר חוץ מתעודות מזהות וכמה דברים בשביל הילדים. לא העליתי על דעתי שהמלחמה תמשך כל כך הרבה זמן ושנישאר חסרי בית. בבית הספר של אונר"א היה צפוף מדי בכיתות אז הקמתי אוהל בחצר בית הספר. החיים באוהל היו קשים והתנאים היו עלובים מאוד. אחרי המלחמה נשארנו לגור שם במשך תשעה חודשים. היו שם אלפי אנשים והתנאים היו קשים. הצפיפות בשירותים הייתה בלתי נסבלת ולא היו מספיק מים. אחר-כך התחלנו לקבל סיוע כספי של 675 דולר מאונר"א פעם בשלושה חודשים אז שכרנו דירה של שני חדרים עם שירותים ומטבח. שילמתי שכירות של 300 ש"ח לחודש וגרנו שם במשך שנה.

אחר-כך שכרנו דירה אחרת, קרובה יותר לבית הספר של הילדים בבית חאנון, כדי להקל עליהם. הדירה נמוכה יותר מהמפלס של הכביש והיא מאוד חשוכה, אבל התרגלנו אליה.

בחצי השנה האחרונה אונר"א הפסיקה להעביר לנו סיוע כספי, וזו צרה גדולה. אנחנו לא יכולים לשלם לבעל הבית, שכל הזמן מבקש את דמי השכירות. אני כל הזמן בלחץ. צברתי חובות גדולים כי אני מובטל מאז המלחמה, ואין לי שום מקור הכנסה אחר. בעל הבית ביקש ממני התחייבות שברגע שאונר"א ישלמו לי, אעביר לו את הכסף ואכסה את כל החוב. אני מפחד שהוא יבקש מאיתנו לפנות את הדירה. אם זה יקרה לא אוכל לשכור דירה אחרת, כי בעלי הדירות יודעים שאונר"א הפסיקו לתת תמיכה לאנשים שהבית שלהם הופצץ. אולי לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור לגור בבית הספר של אונר"א, ושוב לחיות בתנאים הקשים שמהם סבלנו בזמן המלחמה, עד שנמצא פתרון אחר.

תגיות