דילוג לתוכן העיקרי
נאסר מוסבח עם אחיותיו. צילום: אחמד א-נג'ארנאסר מוסבח, בן 11, עם אחיותיו הפרמדיקיות, עמן התנדב בסהר האדום. נהרג מירי כוחות הביטחון ב-28.9.18. צילום: אחמד א-נג'אר
תפריט
נושאים

ההפגנות בעזה: תחקיר בצלם על הריגתם של ארבעה קטינים פלסטינים בידי ישראל

פארס א-סרסאווי. התמונה באדיבות המשפחה
פארס א-סרסאווי. התמונה באדיבות המשפחה

עזה הייתה תחת מצור ישראלי מאז שפארס היה תינוק. הוא היה עד לשלוש מלחמות. הילדות שלו לא נראתה כמו זו של ילדים אחרים בעולם. הוא ראה טנקים ישראלים ושמע הפצצות ממטוסים וירי אש חיה... והוא גדל בצל ניתוקי החשמל. ביום שישי, 5.10.18, בסביבות השעה 18:00, הגיעו צעירים לפתח הבית והודיעו לי שפארס נפצע קל בכתף. חשבתי שהפציעה לא רצינית ופתאום ראיתי התקהלות גדולה של קרובי משפחה ושכנים ליד הבית. הם אמרו לי שהפציעה של פארס רצינית. התחלתי לדאוג וביקשתי מהאחיינים שלי לומר לי את האמת ולספר לי אם פארס נהרג. הם אמרו שכן.

דברים אלה אמרה אמו של פארס א-סארסאווי, פאטמה, בת 43, נשואה ואם לתשעה, בעדות שמסרה ב-1.11.18 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד אחרי שכוחות הביטחון ירו קליע חי על בנה בן ה-13 והרגו אותו במהלך הפגנה בסמוך לגדר המערכת, מזרחית לעיר עזה, ב-5.10.18.

א-סארסאווי הוא רק אחד מלפחות 31 קטינים שנהרגו מאז התחילו "הפגנות השיבה" בסמוך לגדר המערכת ברצועת עזה, ב-30.3.18. 21 מהקטינים שנהרגו היו מתחת לגיל 16. שלושה מהם היו בני 11. בחודש אוקטובר פרסמנו תחקיר לגבי נסיבות הריגתם של ארבעה מהקטינים ולהלן תחקיר לגבי נסיבות ההרג של ארבעה קטינים נוספים. 

מספר המשתתפים בהפגנות המחאה רחבות ההיקף שמתקיימות מאז נע בין מאות בודדות לבין עשרות אלפים. במהלך הפגנות אלה, הנערכות בדרך כלל בימי שישי, חלק מהמפגינים מיידים אבנים, פוגעים בגדר ומקצתם אף חוצים אותה או משליכים רימוני יד, מטענים מאולתרים ובקבוקי תבערה לעבר כוחות הביטחון הממוגנים הניצבים מעברה השני של הגדר, ואשר יורים לעבר המפגינים גז מדמיע, כדורי מתכת מצופי גומי ואש חיה. מאז החל גל ההפגנות הנוכחי, נהרגו מירי אנשי כוחות הביטחון מעל 180 מפגינים, בהם לפחות 31 קטינים, ויותר מ-5,800 נפצעו מירי אש חיה. רובם המכריע של ההרוגים והפצועים לא סיכן כלל את אנשי כוחות הביטחון שניצבו מעברה השני של הגדר. הריגתם ופציעתם של רבים כל כך היא תוצאה ישירה של מדיניות הפתיחה באש שישראל מיישמת באזור שליד גדר הרצועה ובמהלך הפגנות המתקיימות בסמוך לה. השלכותיה הקטלניות של מדיניות נפשעת זו ידועות היטב אך הרשויות הישראליות – האדישות לחייהם, ולמותם, של פלסטינים – מסרבות לשנותה. במקום זאת, ראש הממשלה ושריו תומכים בהמשך יישומה והצבא פועל בהתאם – ואף מגבה זאת במערכות הטיוח שלו, המבטיחות שלמעט מקרים חריגים ביותר, איש לא ייתן את הדין על הריגת פלסטינים.

להלן חלק מהעדויות שנגבו במסגרת התחקירים אודות ארבעה מבין הקטינים שהרגה ישראל באופן זה עד 5.11.18: נאסר מוסבח, בן 11, פארס א-סרסאווי, בן 13, אחמד אבו חבל, בן 15, וסוהייב אבו כאשף, בן 16.

הריגתו של נאסר מוסבח, בן 11, צפונית לעיירה ח'וזאעה, 28.9.18

Thumbnail
נאסר מוסבח, בן 11, באחת ההפגנות. הצילום באדיבות המשפחה.

ביום שישי, 28.9.18, בסביבות השעה 16:00, הגיעו שלושה תושבי ח'אן יונס, בני משפחת מוסבח – שתי הפרמדיקיות המתנדבות איסלאם, בת 19, ודועאא, בת 17, ואחיהן נאסר, בן 11, שהתנדב עמן בסהר האדום, להפגנה שנערכה מצפון לעיירה ח'וזאעה. שתי האחיות התקדמו לעבר הגדר כדי להגיש עזרה ראשונה למפגינים, והשאירו את אחיהן הקטן באזור האוהלים, במרחק של כ-300 מטרים מהגדר. כשעתיים מאוחר יותר, בסביבות השעה 17:45, נורה נאסר מוסבח בראשו כשהוא במרחק של כמאה מטרים מהגדר. עבד א-רחמאן אבו טעימה, תושב עבסאן אל-כבירה בן 24, פרמדיק מתנדב בצוות על שם רוזאן א-נג'אר שבו מתנדבים בני משפחת מוסבח, נכח גם הוא בהפגנה וטיפל בפצועים.

בעדות שמסר ב-1.10.18 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה תיאר אבו טועימה כיצד נפגע נאסר מוסבח:

Thumbnail
עבד א-רחמאן אבו טועימה. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 1.10.18

בשעה 17:30, אחרי שהגשתי עזרה ראשונה למפגין שנפצע ליד הגדר, חזרתי לכיוון האוהלים לנוח קצת. בדרך חזרה ראיתי את נאסר מוסבח יושב מתחת לעץ זית עם הפרמדיקית איסלאם עוכל שמנהלת את הצוות שלנו. זה היה במרחק של עשרה מטרים מצפון לכביש ג'קר. נאסר לבש בגדים שחורים. אמרתי לאיסלאם שאני רוצה לנוח קצת. אחרי כמה דקות מנוחה חזרתי לאזור ההפגנות. במרחק של שמונים מטר בערך מהתלתלית, שהייתה מונחת במרחק של כ-15 מטרים מהגדר, פגשתי את אחותו של נאסר, דועאא מוסבח, והיא שאלה אם ראיתי אותו. אמרתי לה שהוא עם איסלאם עוכל. דועאא התקשרה לאיסלאם וביקשה ממנה לשלוח ציוד רפואי עם אחיה. נאסר הביא את הציוד ונתן אותו לדועאא ואז נשאר לעמוד לידנו במשך כמה דקות. הפרמדיק בכר קדייח, בן 29, ביקש ממנו לחזור לאחור כי היינו באזור מסוכן. נאסר חזר לאחור . הלכתי משם לבד אבל נשארתי באותו מרחק מהגדר.

בשעה 17:45 ראיתי אדם מתקרב לגדר. ירו לעברו ירי אזהרה והוא חזר לאחור. מיד אחר-כך שמעתי ירי של שני כדורים וראיתי מישהו שהיה במרחק של 90 מטרים מהגדר בערך נופל על הקרקע. הוא היה כמה מטרים לפניי. התקדמתי אליו וגיליתי שהוא פצוע בשתי הרגליים. הגשתי לו עזרה ראשונה. אחר כך שמעתי צעירים שהיו במרחק של כמה מטרים ממני אומרים: "שהיד, שהיד". עזבתי את הפצוע וצעירים אחרים פינו אותו. חזרתי אחורה, לכיוון הצעירים והשהיד. ראיתי שהצעירים עומדים מסביב לנאסר, שהיה מוטל על הקרקע במרחק של בערך 70 מטרים מהתלתלית. הוא נפגע מכדור בראש. כשראיתי את הדימום מהראש של נאסר הייתי בהלם ולא יכולתי לעשות כלום. הייתי בטוח שהוא נהרג כי הוא לא זז.

אחר כך צעירים הרימו אותו ולקחו אותו בריצה לאמבולנס ואני רצתי אחריהם. עליתי לאמבולנס אחר שבו היה הפצוע שטיפלתי בו כשנאסר נפצע. שני האמבולנסים נסעו למרפאת שדה שנמצאת במרחק של 700 מטרים ממערב לאוהלים. הרופאים ניסו להציל את נאסר. הלכתי לבדוק מה שלום הצעיר שטיפלתי בו קודם וגם צילמתי אותו בווידיאו. אחת הפרמדיקיות אמרה לי שהעבירו את נאסר לבית החולים האירופי.

א.ט., פרמדיק מתנדב, תושב עבסאן אל-כבירה בן 27, סיפר בעדות שמסר ב-7.10.18 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה:

בסביבות השעה 17:45 החיילים ירו לעבר המפגינים – ובאותו יום היו הרבה מפגינים. ראיתי ילד עומד ומסתכל לכיוון האוהלים. הוא היה במרחק של 80-70 מטרים מהתלתלית. הוא נפל ארצה. אני הייתי במרחק של עשרה מטרים ממנו בערך. רצתי אליו. כשהגעתי הוא היה שרוע על הגב, עם פצע בראש וחלק מהמוח מחוץ לגולגולת. הרמנו אותו ורצנו לאמבולנס של הסהר האדום. לא זיהיתי אז שזה נאסר מוסבח. אחר כך חזרתי לשטח והמשכתי בעבודה.

נאסר השתתף בכל יום שישי בהפגנת השיבה והוא היה מביא את הציוד הרפואי ממרפאת השטח להפגנות. אבל בגלל שהפנים שלו היו מגואלות בדם ובגלל שהכול קרה מאוד מהר, לא הבנתי שזה הוא.

דועאא מוסבח, אחותו של נאסר, בת 17, סיפרה על אחיה בעדות שמסרה ב-8.10.18 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד:

בזמן שטיפלתי בנפגעי גז מדמיע ליד הגדר שמתי לב שאחי נאסר לא היה לצדי כמו תמיד. התחלתי לחפש אותו ושאלתי את אחותי איסלאם איפה הוא אבל אז נאסר הגיע. הוא מסר לי תמיסה ואחר כך הלך.

בשעה 18:30 אמרתי לאיסלאם שהגיע הזמן לחזור הביתה וצריך לחפש את נאסר. חיפשתי אותו ולא מצאתי וגם הפרמדיקים ששאלתי לא ידעו איפה הוא. שאלתי עליו במוקדי העזרה הראשונה ואמרו לי שיש ילד שנפגע והמצב שלו קשה. הלכתי לאזור האוהלים, במיוחד לאוהל הרפואי, כדי לחפש אותו. עברתי על הגיליונות הרפואיים וחיפשתי את השם שלו בהם אבל לא מצאתי. המשכתי לחכות באוהל הרפואי. בינתיים אמא שלי אמרה לי בטלפון שנאסר לא חזר עדיין הביתה.

איש ביטחון שהגיע לאוהל התקשר לבית החולים האירופי והם שלחו לו תמונה של קטין שנהרג. זיהיתי את נאסר מיד. איסלאם לא האמינה ואמרה שזה לא הוא.

אני ואיסלאם הלכנו מיד לבית החולים, לתאי הקירור, כדי לזהות את נאסר. כשראיתי אותו ידעתי מיד שזה הוא. התחלתי לצעוק ולבכות, וגם איסלאם. היינו בהלם. אנשים שהיו שם הוציאו אותנו משם, צועקות ובוכות. לא האמנו שזה קרה לנו. איך ייתכן שנאסר בא איתנו להפגנה ואנחנו חוזרות בלעדיו. האח הקטן שלי נפל כשהיד.

למחרת, יום שבת, נפרדנו מאחי הקטן נאסר בבית שלנו, והתפללנו עליו ביחד כל המשפחה. הפרידה הייתה קשה מאוד. חיבקתי אותו ונישקתי אותו ובכיתי מאוד. לא האמנתי שזה קרה לו. הוא היה רק ילד שלא עשה כלום. לא היה לו נשק, לא רימונים ולא כדורים. הוא נורה בלי שום סיבה. נאסר לא היה רק אח שלי. הוא היה הכול בשבילי. הוא ישן לידי, אכל אתי ולא נפרד ממני. גם בהפגנות הוא לא נפרד ממני ורצה להיות אתי כל הזמן. הוא היה מביא ציוד רפואי כדי לעזור לי ולאחותי איסלאם. הוא ידע מספיק אנגלית בשביל לזהות את הציוד הרפואי, ועבר קורס עזרה ראשונה של 30 שעות של הסהר האדום הפלסטיני. בגלל שהיה צעיר מדי הוא לא קיבל תעודה. נאסר רצה להיות רופא ולכן אהב לבוא איתנו כפרמדיק מתלמד להפגנות השיבה. אני מתפללת שהוא יזכה לרחמי שמים ושאלוהים ייתן לי כוחות להתמודד עם המוות שלו.

הריגתו של פארס א-סרסאווי, בן 13, מזרחית לעיר עזה, 5.10.18

ביום שישי, 5.10.18, בסביבות השעה 16:00, נסעו שני ילדים תושבי העיר עזה – פארס א-סרסאווי, בן 13, וקרוב משפחתו מוחמד א-סרסאווי, בן 12, ב"טוקטוק" להפגנה שנערכה מזרחית לעיר עזה כשהם מביאים עמם שני צמיגים. כשהגיעו להפגנה התקרבו הילדים לגדר, הבעירו צמיגים, השליכו צמיג אל מעבר לגדר ויידו אבנים. פארס א-סרסאווי נהרג כשהעביר את אחד הצמיגים לאזור הגדר, והיה במרחק של כחמישה מטרים ממנה.

 

בעדות שמסר לתחקירן בצלם מוחמד סבאח ב-7.10.18 סיפר מוחמד וג'יה א-סרסאווי:

מוחמד וג'יה א-סרסאווי. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 7.10.18
מוחמד וג'יה א-סרסאווי. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 7.10.18

כשהגענו דחפנו את הצמיגים קרוב לגדר, והבערנו אותם. אחר כך דחפנו צמיג דרך פתח בגדר שמישהו חתך לפני כן. אחר כך זרקנו אבנים, ובשלב מסויים פארס טיפס על הגדר הראשית והשליך צמיג אל העבר השני שלה. אחר כך, בזמן שניסינו להעביר צמיג לכיוון הגדר, פתאום פארס נפל על הארץ, במרחק של כמה מטרים מהגדר. ראיתי דם יורד מצד ימין של החזה שלו. תפסתי אותו והתחלתי לבכות עליו.

הגיע בחור לבוש בגלבייה שחורה, הרים את פארס ולקח אותו לאמבולנס. רצתי אחריו ואז הגיע בן דוד שלי, מוחמד אסעד א-סרסאווי, וסיפרתי לו שפארס נפצע. הוא לקח את פארס והעלה אותו על אלונקה ביחד עם הפרמדיקים, והם המשיכו לאמבולנס. רצתי מהאוהלים הביתה, כדי להודיע למשפחה שלי שפארס נפל חלל, אבל הם לא האמינו לי. בכיתי עליו הרבה, והייתי מאוד עצוב בגלל המוות שלו. הוא היה גם חבר שלי וגם קרוב משפחה שלי, והתרגלנו ללכת יחד להפגנות השיבה כדי ליידות כמה אבנים לעבר החיילים. אני לא מאמין שפארס כבר לא איתנו. תמיד אני חושב עליו, ואני לא יודע איך אחיה בלעדיו.

בעדות שמסר ב-7.10.18 לתחקירן בצלם מוחמד סבאח סיפר מוחמד אסעד א-סרסאווי, בן 21, תושב עזה, מה אירע באותו יום:

כשהגעתי להפגנה, בסביבות השעה 16:00, ראיתי התקהלות. חלק מהמפגינים התחילו להבעיר צמיגים וליידות אבנים, והצבא הגיב בירי אש חיה ורימוני גז מדמיע. עמדתי במרחק של מאה מטרים בערך מהגדר. ראיתי את בני הדודים שלי פארס ומוחמד א-סרסאווי מביאים צמיג ומתקרבים לגדר. היו שם נערים וצעירים שהבעירו צמיגים ויידו אבנים. פארס התקרב עד למרחק של חמישה מטר בערך מהגדר, והבעיר את הצמיג.

בסביבות השעה 17:50 ראיתי את פארס נופל על האדמה במרחק של כמה מטרים מהגדר. מוחמד היה לידו. התקרבתי אליהם ומוחמד אמר לי שפארס נפצע. בחור בגלבייה שחורה החזיק אותו. התקרבתי אליו, לקחתי ממנו את פארס והתקדמתי לאמבולנס. הגיעו פרמדיקים והם שמו אותו על אלונקה ולקחו אותו למרפאת השטח. משם הוא הועבר לבית חולים א-שיפאא.

בבית חולים א-שיפאא בעזה כשלו הניסיונות להחיות את פארס א-סרסאווי, שנורה בחזהו, ומותו נקבע.

אמו, פאטמה א-סארסאווי, בת 43, נשואה ואם לתשעה, סיפרה בעדות שמסרה ב-1.11.18 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד על תחושותיה כיום:

עזה הייתה תחת מצור ישראלי מאז שפארס היה תינוק. הוא היה עד לשלוש מלחמות וחווה את החיים עם ניתוקי החשמל. הילדות שלו לא נראתה כמו זו של ילדים אחרים בעולם. הוא ראה טנקים ישראלים ושמע הפצצות ממטוסים וירי אש חיה. במלחמת 2014 פארס היה בן 9. הבית שלנו הופצץ וכמה קרובי משפחה נהרגו. הוא פחד מאוד מהרעש של המטוסים והארטילריה. כמו כל הילדים שגדלים ברצועה הנצורה, החיים שלו היו מלאים בפחד ובדאגות.

תמיד ביקשתי מפארס שלא ילך להפגנות כי פחדתי שייפגע מהירי. האחים שלו, מוחמד, בן 18, ועבד אל-עזיז, בן 16, כבר נפצעו בהפגנות האלה. ביום שישי, 5.10.18, בסביבות השעה 18:00, הגיעו צעירים לפתח הבית והודיעו לי שפארס נפצע קל בכתף. חשבתי שהפציעה לא רצינית ופתאום ראיתי התקהלות גדולה של קרובי משפחה ושכנים ליד הבית. הם אמרו לי שהפציעה של פארס רצינית. התחלתי לדאוג וביקשתי מהאחיינים שלי לומר לי את האמת ולספר לי אם פארס נהרג. הם אמרו שכן. בכיתי והתעלפתי ולא רציתי לדבר עם אף אחד בבית. לא הלכתי מיד לבית החולים, כי לא רציתי לראות את הבן שלי מת. הלכתי לשם רק בסביבות השעה עשר בלילה. מצאתי אותו בתא הקירור בחדר המתים. בכיתי מאוד וחיבקתי ונישקתי אותו. שיננתי: "הוא בידי אלוהים, מי ייתן ויזכה לרחמי שמים ושאלוהים יחזק אותי". הרגשתי שאני נקרעת לשניים. חזרתי הביתה בוכה ועזבתי אותו בחדר הקירור.

פארס אהב כדורגל ורכיבה על אופניים ולראות סרטים מצויירים. הוא תמיד ביקש ממני לבשל לו "מפתול". עכשיו אני בוכה כל יום כשאני רואה את החברים של פארס הולכים לבית הספר או משחקים בשכונה בלעדיו. פארס היה ילד קטן והוא לא סיכן את הצבא הישראלי. למה פגעו בבני בצורה כזו? מה הוא כבר עשה?

הריגתו של אחמד אבו חבל, בן 15, מחסום ארז, 3.10.18

אחמד אבו חבל. התמונה באדיבות המשפחה
אחמד אבו חבל. התמונה באדיבות המשפחה

ביום רביעי, 3.10.18, בסביבות השעה 16:00 נסעו שני חברים בני 15 תושבי העיירה בית לאהייא – אחמד אבו חבל ומוחמד דוואס, בהסעה להפגנה שנערכה מול מחסום ארז, מצפון לבית לאהייא. במהלך ההפגנה, בעת שהשניים ישבו לצד הדרך במרחק של מאתיים מטרים לפחות מהגדר, ירו חיילים רימון גז מדמיע שפגע ישירות בראשו של אבו חבל והרג אותו.

 

 

בעדות שמסר לתחקירן בצלם מוחמד סבאח ב-4.10.18 סיפר דוואס מה אירע באותו יום:

מוחמד דוואס. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 4.10.18
מוחמד דוואס. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 4.10.18

מאז שהתחילו ההפגנות במחסום ארז בימי שני ורביעי אני וחבר שלי אחמד אבו חבל משתתפים בהן. אנחנו זורקים אבנים לעבר החיילים, ואנחנו משתתפים גם בהפגנות "הבלבול הלילי". אנחנו מגיעים לשם עם שקיעת השמש וזורקים אבנים ומשתתפים בהפגנה במשך שעות ואז חוזרים הביתה. ביום רביעי, 3.1.018, בסביבות השעה 16:00, נסעתי עם אחמד באוטובוס שמסיע מפגינים למחסום ארז. כשהגענו, בסביבות השעה 17:00, היו כבר כמה מפגינים ליד המחסום. הצבא השליך רימוני גז מדמיע וחלק מהמפגינים זרקו אבנים על החיילים. האוויר התמלא גז. שאפנו המון גז ולא היינו מסוגלים לעמוד או ללכת יותר. אני ואחמד התרחקנו מאוד מהמחסום והלכנו לשבת בצד הדרך כדי להתרחק מהגז המדמיע.

פתאום, אחרי עשר דקות בערך, בזמן שישבתי לידו, אחמד נפל על הארץ ועשן יצא מהראש שלו. הוא נפגע מרימון גז בראש. ברחתי כדי לא להיפגע. קראתי מיד לפרמדיקים כדי שיטפלו בו והם הוציאו את הרימון מהראש שלו. הוא דימם מהראש. הפרמדיקים הרימו אותו ולקחו אותו לאמבולנס שפינה אותו לבית החולים האינדונזי. נסעתי אתו. כמה דקות אחרי שהגענו לבית החולים הכריזו שהוא מת.

אחמד אבו פול, פרמדיק תושב בית לאהייא בן 31, תיאר בעדות שמסר ב-9.10.18 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד מה ראה באותה הפגנה:

אחמד אבו פול. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 9.10.18
אחמד אבו פול. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 9.10.18

ביום רביעי, 3.10.18, בסביבות השעה 17:30, בזמן שהייתי בהפגנה במחסום ארז, שמעתי נער בן 15 בערך אומר למפגינים אחרים: "אני מפחד מרימוני גז כי פעם נפגעתי בגב מרימון בהפגנה אחרת". אמרתי לו: "אם אתה מפחד מגז אז תחזור אחורה" כי הצבא הישראלי ירה רימוני גז בצורה מסיבית.

בסביבות השעה 18:00 חזרתי אחורה כדי להגיש עזרה ראשונה לפצוע ולקחת אותו לאמבולנס. הייתי במרחק של בערך 180 מטרים מהגדר. כשהייתי בדרך חזרה למפגינים נורו כמה רימוני גז. מפגין שהיה במרחק של בערך 10 מטרים ממני נפגע. ניגשתי אליו מהר והיו כמה פרמדיקים שהגיעו אליו עוד לפניי. הוא שכב על הקרקע והיה רימון גז שחדר לראש שלו ופלט הרבה עשן. פרמדיקים שלפו את הרימון מהראש שלו, ויחד אתו יצאו חלקים מהמוח. הגשנו לו עזרה ראשונה והעברנו אותו לאמבולנס שהיה במרחק של בערך 50 מטרים.

כוחות הביטחון ירו על אבו חבל רימון גז כשישב במרחק של לפחות 200 מטרים מהם, והוא ננעץ בראשו. מדובר ככל הנראה ברימון בעל טווח מוגדל, שמשקלו ומהירות התעופה שלו גדולים מאלו של רימון גז סטנדרטי, וכפי שבצלם הזהיר בעבר, פגיעתו קשה יותר. מותו נקבע בבית החולים האינדונזי בסמוך למחנה הפליטים ג'באליא, אליו הגיע ללא רוח חיים.

איפתיחאר אל-חבל עם הכרזה לזכר בנה. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 9.10.18
איפתיח'אר אל-חבל עם הכרזה לזכר בנה. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 9.10.18

בעדות שמסרה ב-9.10.18 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד סיפרה אמו, איפתיח'אר אבו חבל, בת 56, נשואה ואם לעשרה:

אחמד היה הבן הקטן שלי והוא למד בבית ספר מקצועי. הוא תמיד השתתף בהפגנות ליד הגדר למרות שניסיתי למנוע ממנו ללכת כי חששתי לחייו, שהוא ייפגע או ייפול כשהיד. הוא התעקש ללכת עם בני השכנים ועם החברים שלו. ביום שישי, 3.10.18, בשעות הערב, הכלות והבנות שלי היו אצלי. הן ידעו שאחמד נהרג, אבל הן לא סיפרו מחשש שיקרה לי משהו. אחר כך הגיע הבן שלי סאמד ומסר לי שאחמד נפגע קל. אבל אז ראיתי את הכלות שלי בוכות. שאלתי אותן אם אחמד נפל כשהיד והן ענו לי שכן ואיחלו לי סבלנות וכוח סבל.

הלכתי מיד לבית החולים האינדונזי עם בני נאסר. מצאתי את אחמד בחדר המתים. התחלתי לצעוק ולבכות. השלכתי את עצמי על אחמד וקראתי לו: "אחמד, אחמד, אחמד, תתעורר, אני לידך, אני רוצה שתחזור אתי הביתה, בוא לישון לידי". הבנים וקרובי משפחה הוציאו אותי מחדר הקירור והחזירו אותי הביתה. הלב שלי נשרף. אחמד נהרג ואני השארתי אותו בחדר הקירור. כל הלילה מיששתי את הבגדים שלו ואת המיטה והכרית שלו ובכיתי. כל הזמן שאלתי: "אחמד, איפה אתה?" זה היה אחד הלילות הקשים בחיי. לא ישנתי. בכיתי ולא עצמתי עין. איך יכולתי לישון כשאחמד לא לצידי?

למחרת בבוקר הביאו את אחמד על אלונקה כשהיד. חיבקתי אותו ונישקתי אותו בפנים ועל הראש שלו כשאני צועקת ובוכה ואומרת לו: "לאן יא אחמד! למה אתה עוזב אותי? מי יישן לצידי ומי יביא לי את מה שאני צריכה?"

אחמד נהרג על לא עוול בכפו. הוא לא הספיק להתבגר כמו כולם ולהגשים את החלומות שלו או להשלים את הלימודים המקצועיים שלו. הוא תמיד היה מלא חמלה כלפיי ולא אהב לראות אותי עצובה או מודאגת. הוא ניסה להקל עליי והתלוצץ עד שחייכתי. למרות שאני מוקפת בנים ונכדים אני מרגישה ריקנות בבית בגלל שאחמד איננו. תמיד אמרתי לו שהוא אהבת חיי. המלים האחרונות שאחמד אמר לי כשיצא להפגנה היו "ניסע באוטובוס ונחזור באמבולנס". כאילו ידע שהוא יחזור כשהיד.

הריגתו של סוהייב אבו כאשף, בן 16, צפונית לעיירה ח'וזאעה, 3.8.18

סוהייב אבו כאשף. התמונה באדיבות המשפחה
סוהייב אבו כאשף. התמונה באדיבות המשפחה

ביום שישי, 3.8.18, בסביבות השעה 17:00, הגיע סוהייב אבו כאשף, תושב העיר ח'אן יונס בן 16, להפגנה שנערכה מצפון לעיירה ח'וזאעה. אבו כאשף, שסבל מהפרעה התנהגותית, התקדם לעבר הגדר ועבר ביחד עם צעירים נוספים את התלתלית שהצבא הניח על הקרקע במרחק קטן מהגדר, תוך יידוי אבנים באמצעות קלע לעבר אנשי כוחות הביטחון שניצבו מעבר לגדר. לאחר שעברו את התלתלית ירו לעברם אנשי כוחות הביטחון ירי אינטנסיבי ואבו כאשף נפגע בצווארו.

 

 

 

מרים אבו מוסא, אלמנה בת 56 ואם לשישה, מורה לשעבר ושכנתו של אבו כאשף, סיפרה בעדות שמסרה ב-18.9.18 לתחקירן בצלם ח'אלד אל עזאייזה:

מרים אבו מוסא. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 18.9.18
מרים אבו מוסא. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 18.9.18

התקדמנו עד שהגענו לתלתלית שמונחת על האדמה. צעירים הבעירו צמיגים לידה ואנחנו קראנו סיסמאות בדרישה לממש את זכותנו לשוב לאדמות שלנו. מולנו, מאחורי הגדר, ראיתי כמה סוללות עפר שעליהן עמדו קבוצות חיילים. ראיתי גם כמה חיילים שהחזיקו מצלמות. מערבית לחיילים היה טנק והיו גם שני ג'יפים צבאיים שסיירו שם, ומדי פעם ירדו מהם חיילים וירו על המפגינים.

בסביבות השעה 18:30-18:00 סוהייב התקדם עם קבוצה של נערים וצעירים והם עברו את התלתלית. סוהייב יידה אבנים עם קלע. כשהם התקרבו לגדר, החיילים ירו לעברם אש חיה ואינטנסיבית. סוהייב נפצע בצוואר. הוא שם יד על הצוואר שלו ונפל ארצה. הבחורים הרימו אותו וחזרו איתו לכיוון האמבולנס. הוא היה עדיין בהכרה, ודימם מהצוואר. ראיתי עוד חמישה בחורים נפצעים באותו אירוע.

רצתי לכיוון האמבולנס כדי לדעת מה שלומו. בזמן שניסו להגיש לו עזרה ראשונה התקשרתי לאמא שלו והודעתי לה שהוא נפצע וייתכן שהוא ייפול כשהיד, כי הבנתי שהפציעה שלו קשה. בערך חצי שעה אחרי שהאמבולנס עזב, אמא של סוהייב התקשרה אליי ואמרה לי שכמה צעירים סיפרו לה שסוהייב נפצע רק ברגליים. הם רצו להקל עליה את המכה. אמרתי לה, "לא. הבן שלך שהיד. עזבי הכל ולכי לבית החולים האירופי".

שכנו של אבו כאשף, יאסר אבו סבלה, פועל תושב ח'אן יונס בן 27, נשוי ואב לשלושה, עמד במרחק של כמה עשרות מטרים מהגדר בעת האירוע. בעדות שמסר ב-18.9.18 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה הוא תיאר את מה שראה:

בערך בשעה 18:30 ראיתי את הבן של השכנים שלנו, סוהייב אבו כאשף, מתקדם ועובר את התלתלית. הוא יידה אבנים לעבר החיילים, אבל הן לא הגיעו אליהם. כשסוהייב ועוד קבוצה של בחורים התקרבו לגדר החיילים ירו לעברם וסוהייב נפגע בצוואר. אני עמדתי במרחק של עשרים מטרים בערך מאחוריו. ראיתי אותו שם את היד שלו על הצוואר ורץ כמה צעדים אחורה, ואז הוא נפל ארצה. בזמן שלקחו אותו לאמבולנס רצתי לשם עם הבחורים. הייתי בהלם ולא ידעתי מה לעשות, כי הכרתי אותו היטב. הוא השתתף בכל ההפגנות, בכל יום שישי, ונפגע יותר מפעם משאיפת גז מדמיע.

אבו כאשף פונה לבית החולים האירופי בח'אן יונס כשהוא מונשם ושם התברר כי עקב הפציעה הוא משותק בכל גפיו. ב-29.8.18 הועבר אבו כאשף לבית חולים בחברון, שם עבר צילומים ובדיקות נוספות והוחזר לבית החולים האירופי בח'אן יונס ב-13.9.18, שם מת מפצעיו ב-15.9.18.

אמו של סוהייב, נסרין אבו כאשף, בת 42, נשואה ואם לתשעה, סיפרה בעדות שמסרה ב-10.10.18 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד:

נסרין אבו כאשף עם הכרזה לזכר בנה. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 28.11.18
נסרין אבו כאשף עם הכרזה לזכר בנה. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 28.11.18

סוהייב השתתף ב"הפגנות השיבה" מאז שהן התחילו ונפגע כמה פעמים משאיפת גז מדמיע. הוא נהג ללכת למזרח העיר ח'אן יונס - לאזור ח'וזאעה. תמיד ניסיתי למנוע ממנו מללכת לשם, כי פחדתי עליו. הייתה לי הרגשה שהוא עלול להיפצע ואמרתי לו כל הזמן "אתה תישאר נכה, כמו הרבה מפגינים אחרים", כי הרבה אנשים נפצעו קשה ב"הפגנות השיבה". אבל סוהייב לא שמע לי, הוא התעקש ללכת עם השכנים ונערים אחרים מהשכונה. הם היו נוסעים למזרח ח'אן יונס בהסעה מאורגנת, באוטובוסים. ביום ששי, 3.8.18, הוא יצא בשעה ארבע וחצי אחר-הצהריים לצעדת השיבה עם החברים שלו. כשניסיתי למנוע ממנו ללכת הוא אמר לי שהם בכלל הולכים לחוף הים, ושהוא לא ילך יותר לצעדות השיבה.

בשעה שש בערב התקשרה אליי הגברת מרים אבו מוסא, שגם היא משתתפת בצעדות השיבה. היא אמרה שסוהייב נפצע קשה. הלכתי מיד לבית החולים האירופי ומצאתי את סוהייב בחדר ה-"CT". נכנסתי ושאלתי מה מצבו. הרופאים אמרו לי שהוא בסדר, אבל לא נרגעתי, כי הבן שלי לא היה מסוגל לדבר ולהזיז את הידיים והרגליים. הוא אושפז בחדר טיפול נמרץ, כי המצב שלו היה קריטי והוא היה מונשם. כעבור יומיים הרופאים אמרו לי שסוהייב משותק בכל הגפיים. הייתי בשוק. בכיתי הרבה, כי סוהייב גם סבל מכאבים כתוצאה מהפציעה שלו. הוא נשאר בבית החולים עד 29.8.18, ולא היה שום שיפור במצב שלו, ואז הפנו אותו לבית חולים אל-אהלי בחברון. נסעתי איתו והוא היה מאושפז שם במשך 14 יום. החדירו לו נקז לריאה וחיברו צינור הזנה ישר לקיבה שלו.

הייתי לצידו במשך כל התקופה הזו. הוא היה מותש מאוד. הוא ירד במשקל. תמכתי בו נפשית, דאגתי שישמור על מורל גבוה, שלא ישקע בדכאון או בהלם. זו הייתה תקופה קשה ומתישה גם עבור סוהייב וגם עבורי. הרגשתי שסוהייב ילך ממני ויעזוב אותי. הייתי מוכנה לקבל את זה שהוא יישאר כך, רק שלא ייפול חלל. לא יכולתי לסבול את רעיון הפרידה ממנו.

ב-13.9.18 סוהייב כבר דיבר והתעקש שנחזור לעזה, למרות שמצבו הבריאותי היה גרוע ביותר. לקחו אותו ישר לבית החולים האירופי בעזה. לא עזבתי אותו, הייתי תמיד לצידו. ב-15.9.18 מצבו היה קשה מאוד, אבל נאלצתי לחזור הביתה כי יש לי תינוקת בת עשרה חודשים. שני האחים שלו נשארו אתו. אמרתי להם: "תשגיחו טוב טוב על סוהייב כי המצב שלו נראה ממש קריטי, ואם קורה משהו תתקשרו אליי". התקשרתי אליהם מהבית בכל רגע פנוי לברר מה שלומו של סוהייב, והם אמרו כל הזמן שהוא עייף מאוד.

בשעה 23:30 צלצל הפלאפון שלי. בד"כ לא מתקשרים אליי בשעה כזו. קפצתי מהמיטה וחשבתי שכנראה שזהו, סוהייב נפל כשהיד. ובאמת כשעניתי, אחד הבנים שלי אמר לי שסוהייב כבר לא בחיים.

למה הגיע לסוהייב שזה יקרה לו? הוא בסך הכל השתתף בהפגנה לא חמושה. למה הם מכוונים לנשים ונערים? הרי אבן שנער משליך לא מגיעה למקום שבו נמצא החייל הישראלי! סוהייב לא סיכן את הצבא הישראלי. הוא לא החזיק סכין או נשק אחר. עכשיו אני לא מניחה את הפלאפון מהיד. כל הזמן אני צופה בסרטי וידיאו ותמונות שמתעדים את האשפוז של סוהייב בבתי החולים בעזה ובחברון. לפעמים אני מתעוררת באמצע הלילה כדי לצפות שוב ושוב. אני גם מסתכלת על התמונות שלו, בוכה וכואבת. מאוד קשה לי הפרידה ממנו. הוא הותיר חלל פעור בחיים שלי. תמיד היה מחייך, צוחק. אני מאוד מתגעגעת לחיוך שלו, לצחוק שלו. מי שלל ממני את כל זה? הצבא הישראלי. הם שללו ממני את החלום לשמוח בחתונה שלו, לראות אותו מקים משפחה, ולראות אותו עד סוף ימיי.