דילוג לתוכן העיקרי
מימין לשמאל: עלי אל-עאלול, הפרמדיק עבדאללה קוטטי ואחמד אבו לולי
תפריט
נושאים

כוחות הביטחון הרגו שלושה פלסטינים , בהם פרמדיק, במהלך "הפגנות השיבה" מזרחית לעיר רפיח, 10.8.18

ביום שישי, 10.8.18, כחלק מ"הפגנות השיבה" הנערכות ברצועת עזה מאז "יום האדמה" ב-30.3.18, התקיימה הפגנה בסמוך לגדר המערכת מזרחית לעיר רפיח. במהלך ההפגנה, בה השתתפו אלפי אנשים, חלק מהמפגינים הבעירו צמיגים ויידו אבנים לעבר אנשי כוחות הביטחון שניצבו מצידה השני של הגדר המפרידה בין הרצועה לישראל. הכוחות ירו לעבר המפגינים רימוני גז מדמיע ואש חיה והרגו שלושה תושבי רפיח: אחמד אבו לולי, בן 30, שנורה באגן, עבדאללה קוטטי, פרמדיק בן 22, שנורה בחזהו, ועלי אל-עאלול, בן 54, שנורה בחזהו. כל השלושה נהרגו בסמוך לגדר, בין השעות 17:00 ל-18:00.

מתחקיר בצלם עולה כי אבו לולי וקוטטי לא סיכנו בשום צורה את אנשי כוחות הביטחון שניצבו מעברה השני של הגדר. לגבי נסיבות מותו של אל-עאלול בצלם לא הצליח לערוך תחקיר מלא.

הריגתו של אחמד אבו לולי

בסביבות השעה 16:30 החל מספר המפגינים לגדול והם התקדמו לעבר הגדר. יעקוב אבו סנימה, תושב רפיח בן 38 ואב לחמישה, הגיע להפגנה יחד עם חברו, אחמד אבו לולי.

בעדות שמסר ב-13.8.18 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד סיפר אבו סנימה מה קרה באותו יום:

Thumbnail
יעקוב אבו סנימה. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 13.8.18

אחמד אמר לי שהוא רוצה להתקדם קדימה, לאזור שליד גדר המערכת. בהתחלה היו מעט אנשים. אמרתי לו שאין מפגינים ושאני לא רוצה להתקדם מחשש שיירו עלינו. אחר כך ראינו כמה מפגינים מתקדמים לכיוון גדר המערכת וגם אנחנו התקדמנו. היינו בצד הדרומי של הגדר והיו כמה מפגינים גם בצד הצפוני. אחמד ואני עמדנו אחד ליד השני, במרחק של 20-15 מטרים מהגדר. בסביבות 17:30 שמעתי ירייה, אחמד זרק את עצמו על הרצפה ואמר לי "נפלתי עליך... מה קרה?". בדקתי את עצמי ולא מצאתי כלום. אז הסתכלתי על אחמד ואמרתי לו "נפצעת". ראיתי דם על האדמה. פרמדיקים הגיעו ולקחו את אחמד מיד מהמקום כי הוא דימם מאוד.

סאברין קישטה, פרמדיקית מתנדבת בת 28, תושבת רפיח, נשואה ואם לילדה, הייתה בהפגנה כחלק מקבוצת פרמדיקים. בעדות שמסרה ב-12.8.18 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד סיפרה:

Thumbnail
סאברין קישטה. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 12.8.18

בסביבות השעה 16:30 המפגינים התחילו להגיע במספרים גדולים, ואחר כך הם התקדמו לגדר. גם אני והפרמדיק עבדאללה קוטטי התקדמנו, יחד עם עוד פרמדיקים. לא הלכנו ליד המפגינים, כי חששנו שהצבא הישראלי יירה עלינו ויטען שהוא לא יורה בכוונה תחילה על צוותים הרפואיים, או שהצוותים הרפואיים מספקים הגנה למפגינים. בסביבות השעה 17:00 אני ועבדאללה היינו במרחק של כעשרים מטרים מהגדר. לבשנו מדים של פרמדיקים עם הלוגו המוכר, שעליהם מוצמד כרטיס מזהה של צוותים רפואיים. באותו שלב היה ירי מצד הצבא הישראלי, שהתפרס מעל לסוללות החול. ראיתי אולי שלושה חיילים מעל לסוללות החול, ועוד חייל אחד לידם, עם רובה צלפים.

עמדתי במרחק של מטר בערך מאחורי אחמד אבו לולי, שנפגע מהירי. הוא נפל ארצה ואז אני ועבדאללה ניגשנו להגיש לו עזרה ראשונה. הוא שכב על הצד שבו הוא נפצע, ועבדאללה הפך אותו לצד השני. הוא נפצע באזור האגן ושנינו חבשנו את הפצע. עבדאללה הרים אותו יחד עם עוד חובשים והם לקחו אותו ישר לאמבולנס.

אבו לולי פונה באמבולנס לבית חולים שדה וממנו לבית החולים האירופי שמדרום לח'אן יונס, שם התגלו חור כניסה ויציאה באגן. הוא הוכנס לחדר ניתוח ומת מפצעיו למחרת.

בעדותו סיפר אבו סנימה:

למחרת, בשעה 4:00 בבוקר, התקשר אלי סולימאן, אחיו של אחמד, והודיע לי שאחמד מת. אחר כך הלכתי לבית של המשפחה של אחמד כדי להשתתף באבל ולהכין את ההלוויה שלו. הפרידה מאחמד הייתה קשה מאוד בשבילי - הוא היה חבר שלי, הוא היה כמו אח בשבילי. תמיד הסתובבנו יחד ופתאום איבדתי אותו בלי שום הצדקה. הוא השאיר אחריו אישה וחמישה ילדים. הבכורה, למא, בת 11, היא עיוורת, והקטן, כרים, רק בן 6 חודשים. הילדים איבדו את אבא שלהם והוא השאיר אחריו את אבא שלו. אמא של אחמד נהרגה במלחמת 2014. אחמד היה מובטל והמצב הכלכלי של המשפחה היה רע מאוד. עכשיו מי ידאג לאשתו ולילדים שלו? אחמד הלך להפגנות בלי שום נשק. הוא לא עשה כלום ולא סיכן את הצבא הישראלי.

הריגתו של הפרמדיק עבדאללה קוטטי

זמן קצר אחרי הירי באבו לולי, החליטו חלק מהמפגינים והפרמדיקים לעבור כמאתיים מטרים צפונה בגלל הירי הכבד, מתוך מחשבה שאזור זה יהיה שקט יותר. אולם כשהגיעו לשם, גילו המפגינים לצד החיילים שני טנקים שירו ממקלעים לעבר הקרקע, לצד המפגינים.

סאברין קישטה סיפרה בעדותה:

הופתענו לגלות שבצד הצפוני יש שני טנקים וצלפים על סוללות החול ועל המגדל הצבאי. הטנקים התחילו לירות אש חיה לעבר המפגינים. היו כמה פצועים, וגם אמבולנסים נפגעו. חלק מהמפגינים נסוגו לאחור, בגלל שהיו פצועים ובגלל הירי האינטנסיבי.

באותו זמן, בסביבות 18:00, אני ועבדאללה עמדנו עם עוד שני פרמדיקים, סאברין א-סטרי וראאיד א-שריף, ליד המפגינים. היינו במרחק של כעשרה מטרים מהתלתלית, שמונחת במרחק של כעשרה מטרים מהגדר. היו פצועים ליד הגדר שקראו לנו לעזרה. אני וסאברין התחלנו לרוץ אליהם, כשהטנקים ממשיכים לירות. עבדאללה אמר לי "סאברין תחזרי! הטנק יורה לכיוון שלנו!". אמרתי לו: "תישאר אתה מאחור". אחר כך לא שמעתי את הקול שלו שוב.

טיפלנו בנפגעים מגז וחזרנו מהר אחורה. כשחזרתי הקולגה שלי ראאיד אמר לי שעבדאללה נפצע. מסביב לעבדאללה היו מפגינים שאמרו "שהיד, שהיד". צעקתי למפגינים שהרימו אותו שימהרו, כי חשבתי שהכדור חדר מהגב ויצא מהלב, והוא דימם חזק מאוד.

גם בזמן הפינוי של עבדאללה הטנק המשיך לירות באופן אינטנסיבי, והיה מאוד קשה לבחורים שסחבו אותו. הם פשוט התקדמו לאמבולנס תחת מטחי האש. אני וסאברין לא הצלחנו לצאת משם באותם רגעים בגלל הירי המאסיבי. האמבולנס העביר את עבדאללה למרפאת השדה באוהלים, ושם, נתנו לו טיפול ראשוני וישר העבירו אותו לאמבולנס, שהסיע אותו לבית החולים. בינתיים גם אני הצלחתי להגיע לאוהלים ונסעתי איתו באמבולנס לבית החולים.

ראאיד א-שריף, פרמדיק תושב מחנה הפליטים א-שאבורה, בן 19, עמד לצדו של קוטטי בזמן שנורה. בעדות שמסר ב-12.8.18 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד תיאר מה קרה אז:

Thumbnail
ראאיד א-שריף. צילום: אולפת אל-כורד, 12.8.18

בחלק הצפוני היו שני טנקים שירו באופן אינטנסיבי. היו כמה פצועים, והתקדמנו כדי להציל אותם. ברגע הזה היינו במרחק של עשרה מטרים מהתלתלית. סאברין קישטה הייתה לפנינו, ועבדאללה התחיל לקרוא לה לסגת לאחור, כי הוא פחד שהיא תיפגע. עמדתי לידו ואז הצלפים הישראליים ירו עלינו וכדור אחד פגע ישירות בעבדאללה. זה היה בשש בערב, והיה גם ירי אינטנסיבי מצד הטנקים.

כשעבדאללה נפצע הוא החזיק את היד שלי. שאלתי אותו "מה קרה?", אבל הוא מיד התמוטט ונפל. הבנתי שהוא נפצע, ומיד ראיתי שהוא מדמם. התחלתי לחפש את מקום הפגיעה. אני וסאברין, שחזרה בינתיים, היינו המומים. לא האמנו שעבדאללה נפצע, לא יכולתי לעשות כלום חוץ מלחבוש את הפצע כדי לעצור את הדימום ואחרי כמה דקות כמה צעירים הרימו אותו ולקחו אותו, בזמן שהטנק המשיך לירות, למקום שבו חונים האמבולנסים, ליד כביש ג'כר.

אני והקולגות שלי מגיעים לאזור הגבול המזרחי של עזה בתור פרמדיקים מתנדבים, בשביל מה הצבא הישראלי פוגע בנו? הרי אנחנו שם במדים לבנים, עם הסמל של משרד הבריאות וכרטיס מזהה. ברור שאנחנו לא מסכנים את הצבא. אין לנו ביד שום דבר חוץ מציוד עזרה ראשונה. אנחנו שם כדי להציל את הנפגעים וזהו.

קוטטי, שנפצע מירי חי בחזהו, פונה לבית חולים יוסף א-נג'אר ברפיח וממנו לבית החולים האירופי שמדרום לח'אן יונס, שם ניסו להחיותו, אולם כארבעים דקות לאחר הגעתו נקבע מותו.

מאז תחילת ההפגנות בסמוך לגדר נהרגו לפחות 170 פלסטינים, בהם לפחות 31 קטינים, שרובם המכריע לא סיכן כלל את אנשי כוחות הביטחון שניצבו מעברה השני של הגדר. בנוסף, יותר מ-5,300 בני אדם נפצעו מאש חיה. קוטטי הוא הפרמדיק השלישי שהרגו כוחות הביטחון במהלך ההפגנות. קודם לכן נורו למוות מוסא אבו חסנין, בן 34, ב-14.5.18 בהפגנה ממזרח למחנה הפליטים ג'באליא, ורוזאן א-נג'אר, בת 20, בהפגנה מצפון לעיירה ח'וזאעה.

הרוגים ופצועים אלו הם תוצאה ישירה של מדיניות הפתיחה באש שישראל מיישמת מאז תחילת ההפגנות. ההשלכות הקטלניות של מדיניות זו ידועות היטב, והן ביטוי נוסף לאדישותן של הרשויות הישראליות להרג ופציעת פלסטינים. אם לא כן, הייתה ישראל משנה מזמן את מדיניות הפתיחה באש ומפסיקה לירות במפגינים לא חמושים שאינם מסכנים איש, ואשר נמצאים מעברה השני של הגדר. מדיניות נפשעת זו מוכחת שוב ושוב, כשהצבא ממשיך ליישמה ללא שינוי – ואף מגבה אותה באמצעות מערכות הטיוח הצה"ליות, המבטיחות כמעט בכל מקרה שאיש לא ייתן את הדין על הריגת פלסטינים.