דילוג לתוכן העיקרי
מימין לשמאל: עבדאללה ארמילאת, סאלם סבאח, איסמאעיל אבו ריאלה, מוחמד אבו ג'אמע
תפריט
נושאים

שבועיים ברצועת עזה: ארבעה הרוגים מירי חיילים, שניים מהם נערים

במהלך שבועיים, מה-17 בפברואר ועד ה-3 במארס, הרגו חיילים ארבעה פלסטינים בסמוך לגבולותיה המסוגרים של רצועת עזה: שני נערים שניסו להיכנס לישראל באזור רפיח, דייג שסירתו נסחפה כשהוא וחבריו ישנו אל מחוץ לגבולות התחום הימי המוגבל שבו הצבא מתיר דיג פלסטיני, וחקלאי שעבד בשדותיו הסמוכים לגדר המערכת. איש מהם לא סיכן את חיי החיילים ובכולם ירו החיילים ירי קטלני, ללא כל אזהרה.

מעשי הרג אלה לא נעשו בחלל ריק והם חלק ממדיניות הפתיחה באש שמיישמת ישראל ברצועת עזה. כחלק ממדיניות זו, חיילים הנמצאים מצדו האחד של הגבול יורים אש חיה וקטלנית על פלסטינים שמצדו השני, בין השאר כאמצעי לדיכוי הפגנות, מבלי שתישקף סכנה כלשהי לחיילים או לכל אדם אחר. על אף התוצאות הקטלניות של מדיניות זו – שהיו צפויות עוד לפני שאושרה וכעת ודאי ובוודאי שהן ידועות היטב – ממשיך הצבא ליישמה ללא שינוי. מתחילת 2017 ועד 3.3.18 נהרגו 19 פלסטינים בסמוך לגבולות, בהם שני דייגים ששטו באזור המוגבל המותר לדיג, 13 מפגינים במהלך ההפגנות ליד גדר המערכת, שניים מהם נערים, חקלאי שעבד באדמתו ושלושה נערים שניסו להיכנס לישראל ללא היתר.

בכלי התקשורת פורסם כי מצ"ח פתחה בחקירה בנוגע לאחד המקרים בהם נהרג פלסטיני בנסיבות כאלה –איבראהים אבו ת'ורייה שנהרג ב-15.12.17 במהלך הפגנה בסמוך לגדר הגבול. ואולם, ניסיון העבר מעיד שקרוב לוודאי שחקירה זו לא תוביל להעמדה לדין של האחראים להריגתו, בוודאי לא של הדרגים הבכירים. ניסיון זה – המעיד על כך שאחריתן של חקירות כאלה היא כמעט תמיד טיוח – הוא שהוביל את בצלם להחלטה לחדול מפנייה לגורמים הרשמיים בדרישה לחקירה של אירועים. בכל מקרה, בין אם הצבא פותח בחקירה ובין אם לאו, מדיניות הפתיחה באש, על תוצאותיה הקטלניות, נותרת ללא שינוי.

Thumbnail
מימין לשמאל: סאלם סבאח ועבדאללה ארמילאת. התמונות באדיבות המשפחות

17.2.18: הריגתם של הנערים עבדאללה ארמילאת, בן 14 וסאלם סבאח, בן 16:

ב-17.2.18 בצהריים נפצעו ארבעה חיילים מפיצוץ מטען שהניחו פלסטינים בצמוד לגדר המערכת באזור ח'אן יונס. בתגובה, הצבא הפציץ והפגיז באמצעות מטוסים וטנקים עמדות של חמאס מדרום הרצועה ועד צפונה. בסביבות השעה 20:00, יצאו חמישה נערים, בני 14 עד 17, תושבי העיר רפיח, לכיוון גדר המערכת במטרה לעבור אותה ולחפש עבודה בישראל.

חמשת הנערים הגיעו לאדמות משפחתו של אחד מהם, עבדאללה ארמילאת בן ה-14, הנמצאות במרחק של כ-300 מטרים ממערב לגדר. הם הבעירו אש והכינו תה ולאחר כשעה החליט אחד מהם, ע.כ., בן 17, לשוב לביתו. ארבעת הנערים הנותרים התקדמו לעבר הגדר במטרה לחצותה, אולם כשהיו במרחק של כ-15 מטרים ממנה נורתה לעברם אש חיה. כשניסו הנערים לברוח מהמקום נורו לעברם אש חיה ופגזים מטנק.

שניים מהנערים – עבדאללה ארמילאת, בן 14, וסאלם סבאח, בן 16 – נהרגו מהירי. השניים האחרים נפצעו מרסיסים ואושפזו בבית החולים האירופי שמדרום לח'אן יונס, משם שוחררו אחרי כמה ימים.

בעדות שמסר לתחקירן בצלם מוחמד סבאח ב-19.2.18 בעודו מאושפז בבית החולים סיפר ס.ס., בן 17:

אחרי שע.כ. עזב הלכנו לכיוון הגבול. עוד לפני שהגענו אליו, ירו לעברנו אש חיה. אני וא.ח. מיד ברחנו מהמקום. לא ראיתי את סאלם ואת עבדאללה. כשרצנו, טנק ירה לעברנו פגזים. הרגשתי שנפגעתי אבל המשכנו לרוץ עד שהגענו לכביש ג'כר. ראינו שם סוכה מניילון והתיישבנו בתוכה, ואז הגיע ג'יפ של יחידת בקרת השטח של חמאס, שאסף את שנינו. בדרך, בכביש של נמל התעופה, פגשנו אמבולנס של הסהר האדום. הפרמדיקים בדקו אותי וראו שנפצעתי ביד ימין, בגב, ובשתי הרגליים. הם לקחו אותנו לבית החולים אבו יוסף א-נג'אר ברפיח ומשם העבירו אותי לכאן, לבית החולים האירופי. רק למחרת סיפרו לי שסאלם ועבדאללה נהרגו מהירי.

אחרי שפינו את הפצועים לבית החולים, חזרו הפרמדיקים לחפש אחרי ארמילאת וסבאח, אולם בשל הפצצות של הצבא לא יכלו להתקרב לאזור.

הפרמדיק מוסא עובייד סיפר בעדות שמסר ב-22.2.18 לתחקירן בצלם מוחמד סבאח מה קרה למחרת:

בבוקר קיבלנו קריאה ממישהו שהודיע שנמצאו שתי גופות. יצאתי עם קצין עזרה ראשונה ואמבולנס נוסף לאזור. ירדנו מהאמבולנס ומצאנו את שתי הגופות במרחק של כ-200 מטר מהגבול. היו שם כמה נערים וצעירים, שאמרו שהגופות נמצאו במרחק של כשלושים מטרים מהגבול.

הכנסנו את הגופות לאמבולנס. הן כבר היו במצב של קשיון. היו בהן פגיעות קשות וסימני כניסה של קליעים. העברנו את הגופות בשני האמבולנסים, הצוות שלי הרים את עבדאללה ארמילאת. בדרך כלל אנחנו מקבלים הודעה מהצלב האדום אבל הפעם לא קיבלנו שום הודעה מהם או משום גורם אחר שיש גופות במקום והן נשארו שם כל הלילה.

25.2.18: הריגתו של איסמאעיל אבו ריאלה, דייג בן 18:

Thumbnail
איסמאעיל אבו ריאלה. התמונה באדיבות המשפחה

ב-25.2.18, בסביבות השעה 6:00 בבוקר, התקרבה ספינה של חיל הים הישראלי לסירת דיג ובה שלושה דייגים תושבי מחנה הפליטים א-שאטי שממערב לג'באליא. אותה שעה עמדה הסירה במקומה, במרחק של כחמישה מיילים ימיים ממערב לחוף, בתוך התחום המוגבל שבו מתירה ישראל דיג פלסטיני. כשהתקרבה הספינה החלו הדייגים לשוט מזרחה, לכיוון החוף. ספינת חיל הים לוותה אותם לאורך כשני מיילים ימיים ואז הסתובבה והפליגה צפונה. הדייגים עצרו את הסירה, פרשו את הרשתות, אכלו ארוחת בוקר והלכו לישון. במהלך שנתם נסחפה הסירה צפונה, לאזור א-סודאנייה האסור בדיג. בסביבות השעה 15:30 התעוררו השלושה לקול מנוע קרוב.

בעדות שמסר לתחקירן בצלם מוחמד סבאח ב-26.2.18 סיפר אחד מהם, מחמוד אבו ריאלה, בן 19, מה אירע אז:

Thumbnail
מחמוד אבו ריאלה. צילום: מוחמד סבאח, 26.2.18

שמעתי רעש של מנוע. בהתחלה חשבנו שזו סירת דיג שהגיעה לעבוד אתנו. עלינו מתא השינה למעלה ואז ראינו שתי סירות גומי וספינה ישראלית, במרחק של כמה מטרים מאתנו. כשהחיילים ראו אותנו הם ירו עלינו אש חיה וכדורי "גומי" והתיזו עלינו מים מזרנוק שהיה על הספינה. נפגעתי מכדורי ה"גומי" בחזה וברגליים. התחלנו מיד להתרחק לכיוון הנמל. הם המשיכו לרדוף אחרינו וירו עלינו. איסמאעיל אמר לי שהחיילים מסמנים לנו בידיים שהם עומדים לירות בראש שלי ודחף אותי קצת, ואז שמעתי ירי ואיסמאעיל נפגע בראש ונפל על הרצפה. ירד לו דם מהראש. אחרי זה החיילים ירו על מיכל הסולר שלנו והסירה נעצרה לגמרי.

החיילים הורו לנו, בעברית ובערבית, להתפשט ולרדת למים. בזמן שירדתי ושחיתי לכיוון הסירה החיילים ירו אש חיה למים לידי. הגעתי לסירת הגומי והם כבלו את הידיים שלי וכיסו לי את העיניים. אחר-כך הם ירו גם ליד חבר שלי עאהד אבו עלי בזמן שהוא שחה אליהם. סירת הגומי לקחה את שנינו לספינה.

איסמאעיל אבו ריאלה פונה באחת מסירות חיל הים לישראל שם מת מאוחר יותר מפצעיו. גופתו הוחזקה בידי ישראל עד ליום 14.3.18 ורק אז הוחזרה למשפחתו.

החיילים העלו לספינה את שני הדייגים האחרים, שנפצעו במהלך המעצר מירי כדורי "גומי", שם הסירו מהם את כיסוי העיניים ואת האזיקונים, נתנו להם בגדים ולאחר שהתלבשו אזקו שוב את ידיהם וכיסו את עיניהם. השניים נלקחו לנמל אשדוד ושם קיבלו טיפול רפואי ופצעיהם נחבשו. לאחר מכן הסירו מהם החיילים את אזיקוני הפלסטיק ואזקו את ידיהם ואת רגליהם באזיקי מתכת. משם נלקחו השניים למחסום ארז, שם נחקרו בערבית. בסביבות השעה 22:00 הם שוחררו, נחקרו שוב על-ידי אנשי מנגנון ביטחון הפנים של חמאס במשך כשעתיים ושבו לבתיהם רק בסביבות השעה 1:00 בלילה.

Thumbnail
מכל הסולר של הסירה שנוקב בקליעי החיילים. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 26.2.18

3.3.18: הריגתו של מוחמד אבו ג'אמע, חקלאי בן 58:

מוחמד אבו ג'אמע. התמונה באדיבות המשפחה
מוחמד אבו ג'אמע. התמונה באדיבות המשפחה

ב-3.3.18, החל משעות הבוקר, עבד מוחמד אבו ג'אמע, נשוי ואב לשבעה, תושב בני סוהילא שממזרח לח'אן יונס, באדמות משפחתו. האדמות משתרעות מזרחית לחו'זאעה, במרחק של כ-250 מטרים מגדר המערכת. דודתו, עאאישה אבו ג'אמע, בת 81, עבדה אתו בשדות. בסביבות השעה 12:30 בצהריים ירו חיילים מעברה השני של הגדר שתי יריות שפגעו במוחמד אבו ג'אמע בישבנו.

 

 

 

 

בעדות שמסרה לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה ב-4.3.18 סיפרה עאאישה אבו ג'אמע:

Thumbnail
עאאישה אבו ג'אמע. צילם: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 4.3.18

בזמן תפילת הצהריים, בערך בשעה 12:30, אני והחאג' מוחמד ניכשנו עדיין עשבים. הוא עמד במרחק של כעשרה מטרים ממני ושנינו היינו במרחק של בערך מאתיים מטרים מהגדר. חאג' מוחמד התכופף. אני לא יודעת אם הוא התפלל או ניכש עשבים באותו רגע.

פתאום שמעתי שתי יריות. צעקתי למוחמד "בוא נתרחק לכיוון מערב", אבל הוא נפל על האדמה וצעק לי "תקראי לאמבולנס, יא אום מוחמד". הבנתי שהוא נפצע. לא ראיתי שום חיילים. רצתי לכיוון מוצב של יחידת בקרת הגבול של חמאס בתוך הקרקע שלנו, על כביש ג'כר, ואמרתי להם שיקראו לאמבולנס. נשארתי ליד המוצב. ארבעה מאנשי היחידה הלכו והרימו את חאג' מוחמד והביאו אותו למוצב. הוא דיבר אתנו. הם בדקו את הפגיעה שלו וראו שהכדור נכנס מאחור. הם שאלו אותנו אם יש לנו טלפון נייד כדי להזמין אמבולנס ואמרתי להם שלחאג' מוחמד יש טלפון. החאג' הוציא בעצמו את הטלפון ומסר להם אותו. הם התקשרו והזמינו אמבולנס, שהגיע תוך כמה דקות.

אבו ג'אמע פונה באמבולנס של הסהר האדום לבית חולים האירופי שמדרום לח'אן יונס. הוא נותח בבטנו אך מת מפצעיו עוד באותו ערב.

אשתו, סנאא אבו ג'אמע, בת 54, סיפרה בעדות שמסרה ב-12.3.18 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד:

כשהבן שלי הודיע לי שמוחמד נפצע הלכתי מיד לבית החולים האירופי. כשהגעתי בדיוק לקחו אותו לצילום רנטגן. הוא החזיק את היד שלי ואמר לי לא לפחד ושהכול יהיה בסדר. הרופאים הכניסו אותו לחדר ניתוח בערך בשעה 14:00 והוא היה שם עד השעה 18:00. חיכינו בחוץ. דאגתי מאוד, הרגשתי שמשהו מכביד על החזה שלי. כל הזמן התפללתי לשלומו, רק שיחזור אלינו הביתה בשלום. כשהניתוח נגמר אחד הרופאים ביקש שרק שניים מבני המשפחה ייכנסו אליו. אחרי חמש דקות הם יצאו והודיעו לנו שהוא נפטר. התחלתי לבכות ולצעוק. אלה היו רגעים מאוד קשים וכואבים בשבילי, ואני מתפללת לאלוהים שיחזק אותי.

מוחמד עזב אותי דווקא כשאני הכי צריכה אותו. הוא מאוד חסר לי. בכל דקה אני מתפללת לנשמתו. הוא היה היחיד שעבד במשפחה והשאיר לי אחריות גדולה שאני לא יכולה לעמוד בה. ארבעה מילדיי עדיין לא התחתנו והוא לא הספיק לשמוח בחתונה שלהם. קיווינו לחתן לפחות אחד מהם בקיץ אבל המוות גזל ממני את בעלי ואת שמחת החיים שלי. בעלי מאוד חסר בבית. הוא היה אדם מאוד אכפתי ומלא חמלה, ותמיד דאג שלא יחסר לנו כלום. החיים שלי לצדו היו מלאי אושר. כשהוא נהרג הוא השאיר אחריו רק צער ועצב ובכי. הבית החשיך ונשארתי בודדה. עכשיו כל מה שהיה יפה בחיים שלנו הפך לחלק מהעבר. אני והילדים שלי זוכרים אותו בכל יום.