דילוג לתוכן העיקרי
ח'נין אל-ג'ח'ביר עם בתה הפעוטה ותמונה משפחתית עם בעלה. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 23.1.18
תפריט
נושאים

ללא מוצא: נשים לכודות ברצועת עזה הרחק מבתיהן ומבני זוגן

שערו בנפשכם שהגעתם לביקור משפחתי ונותרתם לכודים, בלי בני זוגכם או ילדיכם הנמצאים במדינה אחרת, במשך חודשים או שנים. הרחק מביתכם ומחייכם, מבלי לדעת כמה זמן תישארו כך. זוהי המציאות היומיומית שחוות מאות נשים הלכודות ברצועה. חייהן הוקפאו ואין לדעת מתי יוכלו להתאחד עם משפחותיהן, אם בכלל.

ישראל שולטת על כל דרכי היציאה מרצועת עזה, למעט מעבר רפיח. היא מונעת מתושבי הרצועה להפעיל נמל ימי ושדה תעופה ולצאת לחו"ל דרך מעבר ארז ודרך שדות תעופה ישראלים. מאז קיץ 2007 מטילה ישראל מצור על רצועת עזה. במהלך השנים, שינתה ישראל את הכללים החלים על יבוא לרצועה ויצוא ממנה, ואולם האיסור הגורף על כניסה ויציאה של תושבי הרצועה או של אזרחים זרים נותר בעינו. לכן, למעט מקרים שישראל מגדירה "הומניטריים" –בעיקר מקרים רפואיים דחופים – ומספר קטן של סוחרים, פלסטינים אינם יכולים לצאת מהרצועה.

כאמור, מעבר רפיח הוא נתיב היציאה היחיד מהרצועה שאינו בשליטתה של ישראל. ואולם בשנים האחרונות מצרים, השולטת על מעבר רפיח, משאירה אותו סגור רוב ימות השנה. בנוסף, גם בני המזל הזוכים לצאת דרכו במועדים המעטים שבהם הוא נפתח, צריכים לנסוע בדרך ארוכה ומסוכנת דרך סיני. בנוסף, בשנת 2017 החלו גורמים פלסטינים ומצרים במעבר רפיח לדרוש מאנשים המבקשים לעבור לשלם שוחד של כ-3,000 דולר. השילוב בין ימי הפתיחה המוגבלים של המעבר לסכום הגבוה שנדרשים העוברים לשלם הופך את היציאה לחו"ל לכמעט בלתי אפשרית עבור רוב תושבי הרצועה, ששיעור האבטלה בה הוא מהגבוהים בעולם וכ-80% מתושביה נסמכים על סיועם של ארגונים הומניטאריים. אחד הקבוצות הסובלות במיוחד ממצב זה הן נשים שנותרו לכודות ברצועה, הרחק מבני זוגן ולעיתים גם מילדיהן. נשים אלה, שאינן תושבות הרצועה, נאלצות להתארח בבתי בני משפחה, החיים ברובם גם הם בעוני, הן בלי עבודה ואין להן מקור פרנסה.

Thumbnail
מבט מבעד לשער הסגור של מעבר רפיח. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 21.11.17

מעבר רפיח סגור כאמור ברוב ימות השנה, מאז תפס את השלטון עבד א-פתאח א-סיסי, ובימים הספורים שבהם הוא נפתח רשמית מצליחים לעבור רק כמה מאות אנשים בכל פעם, ואיש אינו יכול לדעת בוודאות אם יצליח לעבור. לפי נתוני משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטאריים (OCHA), בשנת 2017 נפתח המעבר במשך 29 ימים בלבד, ורק ב-21 מהם היה פתוח בשני הכיוונים. במהלך שנה זו, הצליחו לצאת מהרצועה רק 16,723 בני אדם. זאת, לעומת שנת 2012, אז היה המעבר פתוח 312 ימים בשנה ועברו בו כ-211,000 בני אדם. בחודש ינואר האחרון המעבר היה סגור ובפברואר 2018 הוא נפתח למשך ארבעה ימים לשני הכיוונים ולשלושה ימים נוספים לחזרה לרצועה בלבד.

למרות זאת, מעבר רפיח עודנו נתיב היציאה היחיד כמעט של תושבי הרצועה. אלפי בני אדם נרשמו במשרדי הרשות כדי לצאת מהרצועה ובהם סטודנטים, חולים ובעלי דרכונים זרים שהגיעו לביקור משפחתי ברצועה וכן מאות נשים נשואות החיות עם בני זוגן וילדיהן מחוץ לרצועה, שהגיעו לעזה לביקור משפחתי.

בשנה שעברה מלא עשור למצור האכזרי שישראל מטילה על הרצועה תוך התנערות מהשלכותיו הקיצוניות על חייהם של התושבים. על ישראל, השולטת על כל דרכי היציאה מהרצועה למעט מעבר רפיח, לכבד את זכותם של כל תושבי הרצועה לחופש תנועה ואת זכותן של נשים אלה לחיי משפחה, לשים קץ לסבלן ולאפשר להן להתאחד עם משפחותיהן. סגירתו המתמשכת של מעבר רפיח, למעט ימים בודדים בשנה, היא תוצאה של החלטותיהם של גורמים מצריים ופלסטינים. ואולם עצם העובדה שזהו נתיב היציאה היחיד מהרצועה היא כל כולה תוצאה של המדיניות הישראלית, שאינה מאפשרת יציאה בשום דרך אחרת: לא בדרך האוויר, לא בדרך הים, ולא דרך ישראל לירדן להוציא מקרים חריגים. יתרה מכך, ישראל כמובן מודעת היטב למצב במעבר רפיח. במצב דברים זה, ישראל היא הנושאת העיקרית באחריות לעובדה שכמעט שני מיליון פלסטינים – ובכללן הנשים שמצוקתן תוארה כאן – כלואים ברצועה.

אולפת אל-כורד, תחקירנית בצלם, גבתה עדויות מנשים הלכודות ברצועה:

Thumbnail
ח'נין אל-ג'ח'ביר עם בתה הפעוטה ותמונה משפחתית עם בעלה. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 23.1.18

חנין אל-ג'ח'ביר, בת 26, נשואה ואם לילדה בת שנתיים ועשרה חודשים

אל-ג'ח'ביר, ילידת מרפיח, נישאה בשנת 2015 לאזרח מצרים שהכירה דרך קרובי משפחה. ב-28.1.17, שנתיים לאחר שנישאה ועברה לגור במצרים, הגיעה אל-ג'ח'ביר עם בתה לאנא, אז בת תשעה חודשים, לביקור ברצועה. זאת כדי לראות את הוריה, שאותם לא פגשה מאז חתונתה וכדי להנפיק לבתה תעודת לידה פלסטינית. אל-ג'ח'ביר התכוונה לשהות ברצועה חודש אחד, אך כבר למעלה משנה שאינה מצליחה לצאת ממנה. בעדות שמסרה ב-23.1.18 סיפרה:

כמה ימים אחרי שהגענו לרצועה הלכתי להירשם ליציאה ברפיח במשרד הפנים. תכננתי לחזור למצרים אחרי שלאנא תקבל תעודת לידה. קיבלנו את תעודת הלידה שלה באמצע פברואר 2017 ורצינו לחזור הביתה למצרים. יש לי תושבות במצרים שתקפה לחמש שנים, ולבת שלי יש דרכון מצרי.

בפברואר ומארס מעבר רפיח נפתח רק למשך שלושה או ארבעה ימים בכל פעם וזה לא הספיק בשביל כל האנשים שנרשמו ליציאה מהרצועה. אמרו לי במעבר שהשמות שלנו לא מופיעים ברשימת הנוסעים. אחר כך המעבר היה סגור במשך שלושה חודשים רצופים, והמצב הנפשי שלי התחיל להידרדר בגלל המרחק מבעלי. גם לבת שלי היה קשה בלי אבא שלה. הוא היה אתנו בקשר כל הזמן, שאל מה שלומנו וסיפר לי כמה קשה גם לו לבד. היום לאנא, הבת שלי, התחילה לקרוא לסבא שלה "באבא" בגלל שהיא כבר לא מכירה את אבא שלה. הסבא והדודים שלה מחבקים אותה אבל היא לא באמת יודעת מה זה חיבוק של אבא. איני לא יודעת במה אני והבת שלי אשמות, ומה יקרה לנו אם המעבר לא יפתח.

אנחנו תקועות ברפיח כבר שנה, ובעלי מנסה לקבל עזרה מהשגרירות המצרית ברצועה והפלסטינית במצרים כדי שהבעיה שלנו תיפתר.

במהלך 2017 המעבר נפתח כמה פעמים לכמה ימים כל פעם, בפעם האחרונה בחודש נובמבר, אבל בעיקר בשביל סטודנטים שגם תקועים ברצועה. החלטתי ללכת לשם ולנסות את מזלי, אולי אצליח לנסוע. הלכתי לבד, רק כדי לראות אם יש סיכוי לעבור. הגעתי לאולם ההמתנה וקצין פלסטיני הבטיח לי שנוכל לנסוע. התקשרתי לאמא שלי שתביא את הבת שלי והמזוודות, וכשהן הגיעו, הקצין אמר שאני צריכה לבחור בין הבת שלי למזוודות כי המצב קשה והאוטובוסים עמוסים עד אפס מקום. ויתרתי על המוודות וחיכינו באולם עוד שעה בערך ואז עוד שעתיים בתוך האוטובוס, ואז אחד הקצינים המצרים הודיע שהמעבר נסגר וכל האוטובוסים שמחכים לא יוכלו לעבור. נכנסתי להיסטריה, השתגעתי, אחרי שכל היום חיכיתי ופתאום הקצין מודיע שהמעבר נסגר עד להודעה חדשה.

בעלי, שבינתיים כבר יצא לדרך כדי לפגוש אותנו בצד השני, נאלץ לחזור בחזרה אחרי שכבר נסע ארבע שעות, בערך חצי מהדרך. שנינו הותשנו סתם פיזית ונפשית. זה היה מתסכל מאוד והרגשנו שנעשה לנו עוול. אחרי שבמשך כל היום סבלתי מתשישות ומתח נפשי, גם בעלי שנסע למעבר הרגיש תסכול גדול ושנעשה לנו עוול.

עביר ערוק, בת 47, נשואה ואם לתשעה

ערוק, ילידת עזה, נישאה בשנת 1994 לבכר ערוק, אזרח סודאן, ועברה לגור עמו בארצו. באפריל 2017 הגיעה ערוק לרצועה עם חמישה מילדיה לרגל נישואי בתה הנאא לבן דודה ברצועה, ומאז לא הצליחה לשוב עם ילדיה לביתם. בעדות שמסרה ב-24.1.18 סיפרה:

בתחילת מארס 2017 יצאנו מסודאן ולמצרים וחיכינו עד שמעבר רפיח יפתח. ב-11.4.17 סוף סוף הגענו לעזה. שלושה ימים אחרי שהגענו התקיימה החתונה של הבת שלי הנאא, ולמחרת נרשמתי במשרד רישום הנוסעים לנסיעה חזרה לסודאן. תכננתי להישאר בעזה חודש ואז לחזור לבעלי, ולבת שלי אימאן שהיתה בחודש השביעי להריון. אבל בגלל שכבר התעכבנו חודש במצרים רציתי לחזור לסודאן מיד אחרי החתונה. מאז, כבר עשרה חודשים אנחנו מחכים להזדמנות לצאת מעזה. הבן שלי אוסאמה, סטודנט לתואר שני באוניברסיטה בסודאן, לא הצליח להגיש את התזה שלו בזמן ואיבד את האפשרות להגיש אותה. הבן שלי מחמוד נרשם לאוניברסיטה בסודאן והפסיד את דמי ההרשמה ואת שנת הלימודים, ושני הבנים שלי, עבד א-רחים, תלמיד כיתה י"א, ונור א-דין תלמיד כיתה ב', הפסידו את שנת הלימודים בבית הספר.

בינתיים, בסודאן, הבת שלי אימאן ילדה את הילד הראשון שלה בלעדיי, בניתוח קיסרי, ולא יכולתי להיות לידה. היא גרה רחוק מהבית שלנו וגם בעלי לא יכול להיות אתה הרבה. זו הייתה תקופה קשה. הייתי עצובה, מיואשת, מודאגת ומתוסכלת, כי הבת שלי נמצאת שם לבד. מאז שאנחנו בעזה, מעבר רפיח נפתח ארבע פעמים לכמה ימים בכל פעם אבל לא הצלחנו לעבור בו. בעלי כל הזמן מקשר לבדוק מה שלומנו. בנתיים שני הבנים הגדולים שלי התחתנו ברצועה ועכשיו הם רוצים לחזור לסודאן עם הנשים שלהן.

הדבר שהכי מקשה על היציאה שלנו מהרצועה הוא עלות התיאום במעבר רפיח. צריך לשלם $3,000 לאדם ואנחנו שבעה אנשים. אין לי אפשרות לשלם סכום כזה. בכל פעם שהמעבר נפתח אני והמשפחה שלי הולכים לשם, אבל הכל לשווא, אנחנו לא מצליחים לצאת. לפעמים נשארתי לישון במעבר רפיח, בקור וברוח, בתקווה שאצליח לקדם את היציאה שלנו, וסבלתי מכאבים בגב וברגליים בגלל זה. הלכתי לכל משמרות המחאה של ועד הלכודים ברצועה, כדי ללחוץ על הממשלה הפלסטינית והממשלה המצרית לפתוח את המעבר ולשים קץ לסבל שלי ושל הילדים שלי, שהלימודים האקדמאיים שלהם נהרסו. כל זה לא עזר.

 

Thumbnail
רימא שקפה-מוחמד עם ילדיה ברפיח. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 25.1.18

רימא שקפה-מוחמד, בת 37, נשואה ואם לשלוש ילדות בנות 10 חודשים, שנתיים וחצי ושש

שקפה מוחמד, ילידת רפיח, נישאה בשנת 2005 לאחמד חנפי, אזרח מצרים, ועברה לגור עמו. במארס 2017, כשהייתה בחודש התשיעי להריון, היא הגיעה לרפיח כדי לבקר את אביה שחלה בסרטן וללדת קרוב לבני משפחתה. בעדות שמסרה ב-25.1.18 סיפרה :

כשהגעתי לבקר את המשפחה שלי הייתי בחודש התשיעי להריון. עשרה ימים אחרי שהגעתי ילדתי בניתוח קיסרי את הבת שלי, סלמא. התכוונתי להישאר אצל ההורים שלי ברפיח חודש, ללדת את הבת שלי ולחזור למצרים. שלושה ימים אחרי שהגעתי כבר נרשמתי במשרד הפנים ליציאה דרך מעבר רפיח, אבל אני ושלושת הבנות שלי תקועות כאן כבר עשרה חודשים. מאז שהגעתי המעבר נפתח בערך חמש פעמים ובאף אחת מהן לא הצלחתי לנסוע, למרות שיש לי תושבות מצרית ולבנות שלי יש דרכונים מצריים. בכל פעם שהמעבר נפתח הלכתי לשם כל יום. הבת הגדולה שלי, חביבה, הייתה אמורה להתחיל ללמוד בכיתה א' אבל לצערי זה לא קרה. בעלי מתקשר כל הזמן, שואל מה שלומנו ומנסה לברר מה המצב במעבר רפיח, מתי הוא יפתח. הוא מספר לי על הגעגועים שלו אליי ואל הבנות. את הבת הקטנה שלנו, סלמא, הוא עדיין לא זכה לראות. גם הבת שלי סיניורה לא באמת מכירה אותו. היא רק בת שנתיים וחצי ומתוכן כמעט שנה שהיא נמצאת איתי כאן . אני מיואשת לגמרי, עצובה ומותשת, וקשה לי מאוד לגדל את שלוש הבנות שלנו לבד.

לפני חודשיים בעלי עבר תאונת דרכים והרופאים נאלצו לכרות את ידו השמאלית. הוא היה מאושפז בבית החולים באל-עריש במשך חודש. עכשיו כשהוא השתחרר ואין מי שידאג לו ויטפל בו, כי ההורים שלו כבר נפטרו, והאחים שלו גרים בקהיר, רחוק ממנו. בעלי גם חולה בסוכרת ואני חוששת שיהיו לו סיבוכים בגלל כריתת היד. הוא מאוד זקוק לי ואני לא יודעת מתי אוכל לחזור אליו. לפעמים אני מצטרפת לעצרות שמקיימות הנשים ברצועה ובמעבר רפיח. אנחנו מרימות שלטי מחאה שעליהם כתוב "תפתחו את מעבר רפיח!" ו"משפחותינו נהרסו וילדינו פוזרו" אבל עד היום זה לא עזר. כדי לעבור ברפיח, אנשים משלמים סכומים דמיוניים, שאני לא יכולה להרשות לעצמי. כל נוסע צריך לשלם 3,000 ואנחנו ארבע נוסעות. במצב שלי אין סיכוי שאוכל לשלם סכום דמיוני כזה. גם דרך מחסום ארז אי אפשר לצאת. השלטונות הישראליים לא מאפשרים. כל מה שנשאר לי לעשות זה להמשיך לקוות שיפתחו את מעבר רפיח, כדי שנוכל לחזור לבעלי ולבית שלנו בשלום.

Thumbnail
אימאן אבו קניס עם בתה התינוקת בעזה. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 1.2.18

אימאן אבו קניס, בת 40, נשואה ואם לתינוקת בת ארבעה חודשים

אבו קניס, ילידת עזה, נישאה בחודש ספטמבר 2016 לוליד איבראהים, אזרח מצרים ועברה לגור עמו. בפברואר 2017 שבה לרצועה לביקור של חודש אצל הוריה המבוגרים. לאחר שהגיעה לעזה גילתה שהיא הרה וכשלא הצליחה לשוב לביתה במשך תשעה חודשים נולדה בתה ברצועה הרחק מבעלה. בעדות שמסרה ב-1.2.18 סיפרה:

ביום השני שלי בעזה גיליתי שאני בהריון. התוקף של אשרת השהייה שלי במצרים היה עד ספטמבר 2017. מאז שאני בעזה מעבר רפיח נפתח כמה פעמים. רציתי להיות עם בעלי בזמן הלידה אבל לא הצלחתי לעבור ברפיח בגלל שכל כך הרבה נוסעים תקועים ברצועה וצריכים לעבור במספר קטן של ימים, ובגלל ה"תיאומים" והפרוטקציות, שמאפשרות מעבר למי שיכול לשלם $3,000 לאדם.

ב-8.10.17 נולדה הבת שלי, כרמל, בבית החולים א-שיפאא בעזה. שמחתי בה מאוד, אבל השמחה לא הייתה שלמה בלי בעלי. עד עכשיו הוא לא זכה להכיר אותה, להחזיק אותה ולחבק אותה. כרמל נולדה בניתוח קיסרי, הניתוח הסתבך ונגרם נזק למעיים שלי ואני סובלת עד היום מכאביםמאז עברתי עוד ניתוח ואושפזתי בבית החולים למשך 18 ימים .

בזמן שהייתי מאושפזת שמעתי שמעבר רפיח נפתח, והשם שלי מופיע ברשימת הנוסעים, אבל המצב שלי לא אפשר לי להשתחרר מבית החולים ולנסוע עם כרמל. אחרי שהשתחררתי הלכתי למשרד לרישום הנוסעים, אבל הם אמרו לי שפיספסתי את התור שלי ושממשלת האחדות החליטה שלא מוסיפים שמות חדשים לרשימות עד שכל מי שכבר מופיע בהן ייסע.

אחותי פדווא, שגם גרה במצרים, הגיעה לרצועה כשהייתי מאושפזת כדי לעזור עם כרמל התינוקת, כי אמא שלנו מבוגרת מאוד. היא הגיעה לעזה בנובמבר 2017 ועכשיו גם היא תקועה אתנו כאן.