דילוג לתוכן העיקרי
סאלח אבו הדאף, צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 10.12.17, עם תמונת בנו מוחמד.
תפריט
נושאים

ילד שנפצע בגיל שש מירי טיל במהלך "מבצע צוק איתן" בח'אן יונס מת מפצעיו לאחר שלוש שנים וחצי

-6.12.17 לפנות בוקר הייתי עם מוחמד במחלקה הכירורגית בבית החולים האירופי. בשתיים לפנות בוקר הוא הפסיק לנשום. למרות שידעתי כמה גרוע המצב שלו, ושהוא לא יחזיק מעמד עוד הרבה זמן, היה לי קשה לקבל את המוות שלו. אהבתי אותו כל-כך.

כך תיאר סאלח אבו הדאף, בן 40, את מותו של בנו מוחמד בן התשע, שנפצע בהפצצה ישראלית במהלך "מבצע צוק איתן" ב-8.8.14. עדותו נמסרה ב-10.12.17 לתחקירן השטח של בצלם ח'אלד אל-עזאייזה.

מוחמד אבו הדאף לפני פציעתו. התמונה באדיבות המשפחה
לפני הפציעה

כשהחל "מבצע צוק איתן" עזבה משפחת אבו הדאף – ההורים סאלח, ונסרין, אז בני 37 ו-35, וחמשת ילדיהם, בני שלוש עד שמונה – את ביתה שבאל-קרארה, צפונית לח'אן יונס, ועברה להתגורר בבית אחותו של סאלח בח'אן יונס. ימים אחדים לאחר מכן הפציץ הצבא את בית המשפחה באל-קרארה.

ב-8.8.14, במהלך הפסקת אש, חזרו ההורים וילדיהם לביתם המופצץ כדי לקחת חפצים ששרדו בהפצצה. בשעות אחר הצהרים, בעת ששהו בפתח מה שנותר מביתם, ירה הצבא שני טילים שפגעו בסמוך לבית. הטילים כוונו ככל הנראה לשלושה מבני משפחת אבו הדאף המורחבת, שעמדו בפתח ביתם הסמוך. מהירי נהרגו השלושה, בני שמונה, 15 ו-19, שאיש מהם לא השתתף בלחימה. סלאח ונסרין אבו הדאף וארבעה מילדיהם נפצעו ופונו לבית החולים בח'אן יונס. מוחמד, שהיה אז בן שש, נפצע בבטנו ובעמוד השדרה, ובעת שנותח נאלצו הרופאים להחיותו והוא סבל ממחסור בחמצן למוח. הוא הועבר לבית החולים האירופי שליד רפיח, שם טופל במשך כ-15 ימים, שבמהלכם התברר כי רגליו משותקות.

מוחמד טס להמשך טיפול בתורכיה עם דודתו. כשבועיים לאחר מכן הצטרפו אליהם אחיו, עייאש, שהיה אז בן חמש ולקה בעקבות ההפצצה בשיתוק חלקי, ואביו סאלח. לאחר כמה חודשים חזרו כולם לבית המשפחה באל-קרארה, אותו שיקם האב חלקית בעזרת מוטות ברזל, אזבסט ובד קשיח. בתחילת דצמבר 2014 מוחמד אושפז שוב ברצועת עזה.

בעדות שמסרה ב-10.12.17 לתחקירנית השטח של בצלם אולפת אל-כורד תיארה נסרין הדאף את הטיפולים שעבר בנה ואת תחושותיה באותם ימים:

מוחמד אבו הדף לאחר פציעתו. התמונה באדיבות המשפחה

כשמוחמד טופל בתורכיה סבלתי סבל שלא ניתן לתאר. הייתי פצועה בעצמי וגם הבנים שלי היו פצועים. בנוסף, מוחמד היה רחוק ממני ולא ידעתי מה באמת המצב שלו. קיבלתי רק עדכונים טלפוניים. הבנים שלי היו זקוקים לי אבל כל הזמן בכיתי והייתי מותשת נפשית וגופנית. מוחמד עבר בבית החולים בתורכיה טיפולי פיזיותרפיה וקיבל תרופות וזריקות. כשהוא חזר לרצועה הוא אושפז שוב בבית החולים האירופי. הוא היה משותק חלקית ולא היה מסוגל ללכת. הוא השתמש בכיסא גלגלים. רוב הזמן הוא פשוט שכב על הגב עם מכשיר הנשמה מחובר לצוואר. אחר כך הוא העבירו אותו לבית החולים של הסהר האדום בח'אן יונס לטיפולי פיזיותרפיה, אבל הם לא הועילו לו והוא נשאר משותק. במהלך הטיפול בבית החולים של הסהר האדום הם גם התקינו לו צינור תזונה בבטן במקום הזונדה באף שדרכה הזינו אותו מאז הפציעה. אבל אחרי שהתקינו את הצינור הוא התחיל להקיא את המזון והמצב שלו החמיר.

במהלך 2015 הועבר מוחמד לבית חולים הדסה עין כרם בירושלים, שם נותח בקיבה ובגרון, ולאחר כארבעים יום חזר לבית המשפחה באל-קרארה. בעת שהותו בבית, איבד מוחמד את הראייה ואת יכולת התנועה והדיבור. בנוסף למצבו החמור של מוחמד כרעה המשפחה תחת נטל עלותם של הטיפולים השוטפים, שהגיעה לכ-800 שקלים בשבוע, בנוסף לעלויות נוספות, כמו כיסא גלגלים, מכשיר הזנה בטני ואחות פרטית שטיפלה בו כשאושפז שוב בבית חולים.

בעדותו סיפר סאלח על אותם ימים:

סאלח אבו הדאף. צילום:
סאלח אבו הדאף

לקחתי את מוחמד לכמה בתי חולים בעזה ולכמה רופאים. הוא היה כמו בר מינן, לא זז בכלל ורק נשם. הוא לא ראה ולא דיבר. הוא אושפז בבית החולים של הסהר האדום ושילמתי 1,000 ש"ח עבור אחות פרטית שתטפל בו. קניתי לו כיסא גלגלים בעלות של 2,000 ש"ח. בעזרת עמותת א-סלאמה בח'אן יונס הצלחתי להשיג בחינם מיטה מותאמת, מזרן אוויר, מערכת לשאיבת נוזלים ומכשיר אינהלציה. אבל במהלך השנים היו לנו הוצאות גבוהות מאוד על ההעברה שלו בין בתי חולים והתרופות.

עבדתי לסירוגין ואת כל ההכנסות שלי הוצאתי על מוחמד. אבא שלי, אחותי והאחים שלי נתנו לי כסף, אבל כולם פקידים ואין להם הרבה לתת. לפעמים קיבלתי סיוע גם מהמשפחה של אשתי ומחברים. המצב פגע בכל בני המשפחה כי חסכנו מאוד בהוצאות.

במשך כל השנים האלה גרנו בבית ההרוס, שלא היו לו ממש קירות, חלונות או דלתות. בקיץ היה חם מאוד ובחורף מי הגשמים דלפו מהתקרה כי האסבסט היה מחורר.

באוקטובר 2017 הצליחה המשפחה לעבור לבית חדש באל-קרארה, שבנתה בעזרת בני משפחתה של נסרין וכספי פיצויים שקיבלה מאונרוו"א (סוכנות הסיוע של האו"ם לפליטים). מוחמד עבר בדיקות נוספות וב-2.11.17 אושפז שוב בבית החולים האירופי שליד רפיח, בעקבות בצקת שהתפתחה בבטנו. הוא נותח פעמיים ללא הצלחה. ב-6.12.17 מת מוחמד בבית החולים.

בעדותה סיפרה אמו:

המצב של מוחמד נשאר קשה כל הזמן, עד שאיבדנו אותו ביום רביעי בשעה שתיים לפנות בוקר. בעלי היה לידו. אני הייתי בחודש התשיעי להיריון ולא יכולתי להיות שם. כשמוחמד נפטר בעלי חשש לספר לי. הוא פחד מהתגובה שלי. זה נודע לי באותו בוקר בשעה שבע, דרך אימא שלי, אחי ואחותי. כששמעתי לא יכולתי לשלוט בעצמי, בכיתי וצעקתי בגלל בני. אלה היו רגעים קשים. איבדתי את בני מוחמד. זו גזירת אללה. אחר-כך אמרתי דברים בשבח אללה והתפללתי שאלוהים ירחם עליו ויסלח לו.

מדיניות הירי וההפצצות מהאוויר של אזורים המאוכלסים בצפיפות הייתה אחד ההיבטים המחרידים ביותר של התנהלותה של ישראל במהלך "מבצע צוק איתן". כתוצאה מיישומה נהרגו לפחות 1,055 פלסטינים שלא השתתפו בלחימה – כמעט כמחצית מכלל הפלסטינים שנהרגו במהלך הלחימה – מתוכם 405 ילדים ו-229 נשים. ישראל התעקשה שמדיניות זו היא חוקית ואולם, טענה זו היא מופרכת: החל מהפרשנות הבלתי סבירה בנוגע למה יכול להיחשב ל"מטרה לגיטימית", דרך ריקונו מתוכן של עקרון המידתיות ועד ליישום אינסטרומנטלי של הדרישה לנקוט באמצעי זהירות, תוך התעלמות מופגנת מתוצאותיה הקטלניות של מדיניות זו ומהרג משפחות שלמות. ישראל המשיכה ליישם מדיניות זו במשך שבועות, בית אחר בית, משפחה אחר משפחה. מלבד מספרם הגבוה של ההרוגים, כתוצאה מיישום מדיניות זו כ-18,000 בתים נהרסו או ניזוקו קשות ויותר מ-100,000 פלסטינים הפכו חסרי בית כתוצאה מירי חסר הבחנה זה. לפי נתונים שפרסם המשרד לתיאום עניינים הומניטריים של האו"ם (OCHA), נכון לסוף אוגוסט 2017, כמעט שליש מהם עודם מחוסרי בית.

בנוסף, נפצעו במהלך "מבצע צוק איתן" יותר מ-11,200 פלסטינים, מתוכם יותר מ-3,400 ילדים ו-3,500 נשים, שנאלצו ברובם להסתפק בשירותי הרפואה הבלתי מספקים הקיימים ברצועה, ולשאת ברבות מעלויות הטיפול בעצמם, בלי שקיבלו פיצוי כלשהו מישראל על הנזק שנגרם להם.

מוחמד אבו הדאף הוא אחד מקורבנותיה של מדיניות זו: הוא היה בן שש כשהצבא ירה טיל לפתח בית סמוך לביתו ההרוס. במשך יותר משלוש שנים נאבקו משפחתו והרופאים על חייו של מוחמד, שעבר מבית חולים אחד למשנהו – ברצועה, בתורכיה ובישראל – כשהוא סובל משיתוק ומעיוורון ואינו מסוגל לדבר. ב-6.12.17 מת מוחמד אבו הדאף מפצעיו בבית החולים האירופי ברפיח, כשהוא בן תשע.