דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

רבע מבקשות חולי הסרטן מעזה ב-2016 לטיפול בישראל או בגדה נדחו או שלא נענו, לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי

מעבר ארז. צילום: אמיר כהן, רויטרס, 5.10.14
מעבר ארז. צילום: אמיר כהן, רויטרס, 5.10.14

יכולתם של תושבי רצועת עזה לפתח בתחומה שירותי בריאות, כמו גם לקבל שירותים כאלה מחוץ לרצועה, תלויה גם היום בישראל. על אף שישראל הסיגה את כוחותיה מעזה בשנת 2005 ופינתה ממנה את כל ההתנחלויות, היא הותירה בידיה שליטה משמעותית ברצועה. היקף שליטה זה מטיל עליה אחריות לביטחונם ולרווחתם של כל תושביה הרצועה. אין מדובר בחסד שישראל עושה עם החולים אלא מילוי חובתה המשפטית והמוסרית לגורלם של תושבי הרצועה.

מזה כמעט עשור מטילה ישראל מצור על רצועת עזה, ומונעת תנועה חופשית של אנשים וסחורות מהרצועה ואליה. המצור גרם לקריסה כלכלית של הרצועה ובודד את תושביה מהעולם. אחת המערכות שנפגעו קשה ממדיניות המצור היא מערכת הבריאות.

גם לפני 2007, לאחר עשרות שנות כיבוש ומניעת פיתוח, סיפקה מערכת זו מענה חלקי בלבד לתושבי הרצועה וגם אז היא התבססה על הפניית חולים קשים לטיפול מחוץ לרצועה. אולם, המצור הממושך הביא להידרדרות משמעותית בתפקודה של המערכת: כיום קיים ברצועה מחסור בחדרי ניתוח, בציוד בסיסי, ובדלק לחימום ולהפעלת גנרטורים הנחוצים בשל הפסקות החשמל התכופות. בנוסף, האיסור על תושבי הרצועה לצאת ממנה, מונע מרופאים לצאת להשתלמויות בחו"ל, להתעדכן בחידושים בעולם הרפואה ולשפר את הטיפול והשירות הניתנים לתושבים. במקביל, העומס על המערכת גדל באופן משמעותי בשל הגידול באוכלוסייה ובשל מספרם הרב של התושבים שנפצעו במהלך סבבי הלחימה שניהלה ישראל ברצועה, הזקוקים לטיפול מתמשך.

בהינתן מציאות זו, בפני חולים הסובלים ממחלות שאין להן טיפול ברצועת עזה, עומדות שתי אפשרויות: האחת, לצאת דרך מעבר רפיח ולקבל את הטיפול בבתי חולים במצרים. השנייה, לצאת דרך מעבר ארז שבצפון הרצועה ולקבל את הטיפול בבתי חולים בישראל או בגדה (כולל במזרח ירושלים). המימוש של שתי אפשרויות אלה נתקל בקשיים רבים:

התור להרשמה לנסיעה דרך מעבר רפיח. צילום: איבראהים אבו מוסטפא, רויטרס, 2.6.16
התור להרשמה לנסיעה דרך מעבר רפיח. צילום: איבראהים אבו מוסטפא, רויטרס, 2.6.16

הנסיעה למצרים היא ארוכה ויקרה, ובשנים האחרונות היא גם מסוכנת. למרות זאת, ערוץ זה אפשר לחלק מהחולים לקבל טיפול מחוץ לרצועה והם ניצלו זאת. אולם, מאז הדחתו של מוחמד מורסי בחודש יולי 2013 סגרה מצרים את מעבר רפיח שבין הרצועה לתחומה, והיא פותחת אותו רק לימים ספורים מדי כמה חודשים ומגבילה מאוד את מספר העוברים. בכך נחסם ערוץ זה כמעט לחלוטין. חולים שבכל זאת מבקשים לעבור דרך מעבר זה, נדרשים להירשם מבעוד מועד במשרד לרישום נוסעים במשרד הפנים של עזה, המקצה מספר מוגבל של אשרות מעבר לחולים. לפני כל פתיחה של המעבר, מפרסם משרד הפנים באתר האינטרנט שלו את רשימת החולים שיורשו לעבור. לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי, בשנת 2016, עד לסוף חודש אוקטובר הגישו עשרים אלף חולים בקשות לעבור למצרים, אך רק 1,023 מהם עברו בפועל ב-25 הימים שבהם היה המעבר פתוח.

יציאה דרך מעבר ארז לטיפול בגדה (כולל במזרח ירושלים) או בישראל כרוכה בהליך ארוך ומסורבל. בשלב הראשון נדרשים החולים לקבל אישור של ועדה רפואית בעזה ולאחר שזה ניתן עליהם לקבל אישור למימון הטיפול ממשרדי הרשות ברמאללה, המחליטים גם לאיזה מוסד רפואי להפנות את החולה. ברוב המקרים, ההתחייבות ניתנת בשלב הראשון לבתי חולים בגדה המערבית, הזולים יותר, ורק בהמשך – אם יש צורך – מופנים החולים לבתי חולים בישראל. לאחר קבלת אישורים אלה, נדרשים החולים להגיש בקשה להיתר כניסה לישראל במשרד לעניינים אזרחיים של הרשות הפלסטינית, המטפל בנושא מול הרשויות הישראליות. חולים הזקוקים לטיפולים חוזרים נדרשים להגיש בכל פעם בקשה מחודשת.

נוסעים ממתינים במעבר רפיח באחד המועדים הנדירים שבהם הוא נפתח. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 3.9.16
נוסעים ממתינים במעבר רפיח באחד המועדים הנדירים שבהם הוא נפתח. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 3.9.16

קבלת ההיתר מהרשויות הישראליות מותנית בבדיקה ביטחונית של החולה ושל המלווה שלו. בחלק מהמקרים נדרשים החולים להתייצב לחקירה אצל השב"כ במעבר ארז, טרם אישור הבקשה. ההחלטה האם להנפיק את ההיתר או לדחות את הבקשה מתקבלת באופן שרירותי: דחיית בקשות אינה מנומקת והחולים אינם יכולים לדעת אם הנימוק לכך היה ביטחוני או שהם לא עמדו בקריטריונים עלומים אחרים כלשהם.

לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי, מאז תום "מבצע צוק איתן" בקיץ 2014 חלה ירידה הדרגתית בשיעור הבקשות שאישרה ישראל: 

נתוני ארגון הבריאות העולמי (WHO) על בקשות חולים מרצועת עזה להיתר כניסה לישראל לצורך טיפול בגדה המערבית, בישראל ובירדן דרך מחסום ארז:

שנה כלל הבקשות אושרו   סורבו לא נענו על אף שמועד התור כבר חלף מתוכן-בקשות קטינים שסורבו או טרם נענו  מתוכן-בקשות חולים מעל גיל 60 שסורבו או טרם נענו
2014 18,577 15,232 (81.99%)  528 2,817 613 211
2015 22,088 16,920 (76.60%)  1,267 3,901 1,182
 
99
2016 (עד סוף אוקטובר) 20,906 13,788 (65.95%) 1,481 5,637 1,676 701

 

מהטבלה שלעיל עולה כי אלפי חולים לא מקבלים מענה לבקשותיהם עד למועד התור שנקבע להם. במקרה כזה, בקשתם מתייתרת ועליהם לקבוע תור חדש בבית החולים, להגיש בקשה חדשה להיתר ולהמתין שוב לקבלת תשובה, בתקווה שהפעם בקשתם תאושר. 

בשנה האחרונה חלה גם עליה חדשה במספר החולים שנדרשו להגיע לחקירה במעבר ארז, לאחר שהגישו בקשה להיתר:

שנה זומנו לחקירה מתוכם - נשים שזומנו לחקירה
2014 179 21
2015 146 34
2016 (עד סף אוקטובר) 601 189

* על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי, מתחילת 2016 ועד סוף אוקטובר כ-35% מהבקשות (7,267) הוגשו על-ידי חולי סרטן ויותר מרבע מהן (28.09% - 2,042 בקשות) נדחו או שטרם נענו.

 

חודש כלל הבקשות של חולי סרטן בקשות שסורבו בקשות שטרם נענו למרות שמועד התור חלף
ינואר 694 14 120
פברואר 816 17 168
מארס 816 20 171
אפריל 669 21 119
מאי 696 42 177
יוני 741 36 138
יולי 698 20 180
אוגוסט 745 13 260
ספטמבר 708 17 176
אוקטובר 684 17 316
סה"כ 7,267 217 1,825

* הנתונים כוללים מטופלי הקרנות, אונקולוגיה והמטולוגיה.

להלן יובאו עדויות של כמה מחולים אלה:

עדותו של נביל ח'ליל קאסם ריחאן, בן 49, נשוי ואב לשמונה ילדים, תושב דיר אל-בלח, חולה בסרטן בלוטת התריס. נמסרה ב-31.10.16 לתחקירן השטח של בצלם, ח'אלד אל-עזאייזה:

נביל ריחאן, צילום: ח'אלד עזאייזה, בצלם, 31.10.16לפני שנתיים גילו אצלי גידול בבלוטת התריס. בגלל שאי אפשר לטפל בזה בעזה, הרופאים נתנו לי הפניה ממשרד הבריאות לבית חולים במזרח ירושלים. קיבלתי היתר יציאה מהרצועה ונסעתי לבית החולים מאר יוסף (הצרפתי) יחד עם בן דוד שלי, סאמי אחמד ריחאן, בן 47. הוא ליווה אותי כי אין לי אחים והבנים שלי עדיין קטנים. הרופאים בבית החולים עשו לי בדיקות ולקחו ביופסיה מהצוואר. חזרתי לרצועה ואחרי יומיים הודיעו לי מבית החולים שהם ממליצים שאקבע תור להמשך טיפול בבית החולים אסותא. חידשתי את הפניה של משרד הבריאות לטיפול בישראל וקבעתי תור בבית החולים. קיבלתי היתר ונסעתי לשם עם בן דוד שלי.

הרופאים באסותא עשו לי סריקה גרעינית והמליצו שאקבע תור לבית החולים מאיר. קבעתי ל-7.12.14. קיבלתי היתר בלי בעיה ונסעתי שוב עם בן דוד שלי. הייתי מאושפז שם 27 יום. ניתחו אותי והסירו את בלוטת התריס. כעבור יומיים חזרתי לרצועה. אחר-כך נסעתי לבית החולים מאיר עוד פעמיים – באפריל ובאוגוסט –לבדיקות נוספות. בשתי הפעמים קיבלנו היתרים בלי בעיות.

ב-4.9.16 היה לי עוד תור לבדיקות בבית החולים מאיר. הגשתי כרגיל בקשה להיתר כניסה בשבילי ובשביל בן דודי סאמי. מועד התור הגיע ולא קיבלתי היתר. במקום זה קיבלתי בטלפון הודעת טקסט מהמשרד לעניינים אזרחיים של הרשות הפלסטינית שהם עורכים בדיקה ביטחונית. קבעתי תור חדש, ל-18.9.16, אבל שוב הגיע המועד ובמקום היתר קיבלתי את אותה הודעה שאני בבדיקה ביטחונית. קבעתי שוב תור ל-30.10.16 והגשתי בקשה שלישית. באותו מועד קיבלתי הודעת טקסט שהבקשה שלי ושל המלווה שלי סאמי ריחאן נדחתה, בלי נימוקים. הבקשה נדחתה למרות שבעבר הגעתי המון פעמים לבתי חולים בישראל, בלי שום בעיות.

הרופאים קבעו שאני חייב לעבור סריקה גרעינית ובדיקות מדי שישה חודשים, כדי לוודא שהסרטן לא חוזר. בנוסף, בכל ביקור בבית החולים מאיר אני מקבל מנות של יוד רדיואקטיבי. בית החולים קובע את מהלך הטיפול שלי, בהתאם לצורך. ברצועת עזה אי אפשר לקבל יוד הרדיואקטיבי.

לנביל ריחאן נקבע תור נוסף ל-7.12.16 אולם בקשתו להיתר כניסה לישראל נדחתה שוב.

עדותו של ח'אלד עבד אל-פתאח עבד אל-עאטי מובארכ, בן 52, נשוי ואב לשישה, תושב מחנה הפליטים א-נוסייראת, חולה בסרטן המוח. נמסרה ב-24.5.16 לתחקירן השטח של בצלם, ח'אלד אל-עזאייזה:

ח'אלד מובארכ. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלםבתחילת 2015 גילו אצלי גידול במוח. שלושה חודשים אחר-כך עשו לי הדמיית MRI בבית חולים האירופי ברפיח והתברר שהגוש גדל. הרופאים אמרו לי שאין לזה טיפול בתוך הרצועה ונתנו לי משככי כאבים והפנייה לטיפול בבית החולים אל-מוקאסד במזרח ירושלים. קבעתי תור ל-18.2.16 והגשתי בקשה להיתר כניסה בלשכת הקישור בעזה.

ב-16.2.16, יומיים לפני התור שלי, התקשר אלי מישהו דובר ערבית ואמר שהוא מדבר ממשרד הקישור והתיאום במחסום ארז ושאני צריך להגיע אליהם באותו יום לראיון.

הגעתי למחסום. חיכיתי יותר משלוש שעות ואז הכניסו אותי לחדר שבו ישב קצין מודיעין. הוא שאל אותי על המחלה שלי, לאן אני נוסע ומי הרופא שמטפל בי. הוא שאל גם על מספרים של טלפונים ניידים שהוא הוציא מהעתק של חשבון הטלפון שלי. הראיון נמשך קרוב לשעתיים והוא שאל אותי הרבה שאלות, בעיקר על קרובי משפחה שלי ועל השכנים שלי.

יומיים אחר-כך הגיע מועד התור שלי, אבל אף אחד לא חזר אלי בנוגע להיתר. התקשרתי ללשכת הקישור והם אמרו לי שהבקשה שלי נדחתה מסיבות ביטחוניות. לא הגשתי בקשה חדשה ולא קבעתי שוב תור בבית החולים. אני רק לוקח משככי כאבים נגד כאב ראש, והסרטן נשאר בלי טיפול.

עדותה של נאדיה יוסף מוחמד אבו נחלה (אל-בכרי), בת 52, תושבת עזה, נשואה ואם לשלושה ילדים, חולה בסרטן השד. נמסרה ב-27.9.16 לתחקירן השטח של בצלם, מוחמד סבאח:

בפברואר 2009 גילו אצלי סרטן בשד. קיבלתי היתר כניסה לישראל וב-14.2.09 הגעתי לבדיקות בבית החולים תל השומר. הרופאים עשו לי בדיקות וקבעו שאני צריכה להתחיל טיפולי כימותרפיה שיימשכו שישה חודשים. נסעתי כל פעם לתל השומר ועברתי את הכימותרפיה ושלושה שבועות אחרי סיום הטיפול עברתי ניתוח, ואחריו קיבלתי טיפולי הקרנות.

עד ינואר 2016 הגעתי לטיפולים ולבדיקות בתל השומר פעם בשלושה חודשים. אבל מאז אני לא מקבלת היתר. החל בחודש מארס 2016 הגשתי שלוש בקשות להיתר כניסה – ב-30 במארס, ב-10 ביולי וב-20 בספטמבר – אבל כל הבקשות נדחו. כבר שבע שנים שאני מטופלת בתל השומר, ועד השנה אף פעם לא דחו את הבקשה שלי. אין נגדי כתב אישום או שום דבר כזה.

לטיפולים היו תוצאות טובות, אבל אני חייבת להמשיך בבדיקות כי הסרטן אצלי היה בדרגה 4, וזה מחייב מעקב ובדיקות מעבדה. הרופאים חייבים גם לעקוב אחרי תופעות הלוואי של הטיפול ההורמונלי שאני מקבלת.

נכון ל-7.12.16 נאדיה אבו נחלה לא קיבלה היתר יציאה מעזה. נמסר לה באמצעות המשרד לעניינים אזרחים כי היא תוזמן לחקירה במעבר ארז.

עדותה של ראניה עטייה זכי אל-אנשאסי, בת 40, תושבת רפיח, נשואה ואם לארבעה ילדים, חולה בסרטן השד. נמסרה ב-7.9.16 לתחקירן השטח של בצלם, מוחמד סבאח:

לפני שנה בערך איבחנו אצלי סרטן בשד. התחלתי טיפולים במצרים כי בעלי גר ועובד שם. הרופאים החליטו לתת לי ארבע מנות כימותרפיה מדי שלושה שבועות. בכל פעם שקיבלתי מנה נשארתי בבית בלי יכולת לזוז או לעשות משהו. את המנה האחרונה קיבלתי ב-12.12.15. אחר-כך חזרתי לעזה והשלמתי את הטיפול בבית החולים האירופי בח'אן יונס. הרופאים החליטו לתת לי ארבע מנות כימותרפיה נוספות, מדי שלושה שבועות. אחר-כך קיבלתי מנה אחת מדי שבוע.

המשכתי לקבל טיפול כימותרפי עד סוף חודש ינואר 2016. הרופאים אמרו שאני צריכה לעבור גם הקרנות בבית חולים אל-מוטלע (אוגוסטה ויקטוריה) שבמזרח ירושלים. הגשתי בקשה להיתר, אבל הבקשה נדחתה. ב-12.6.16, אחרי שהגשתי עוד שתי בקשות שנדחו, הבקשה שלי אושרה והצלחתי להגיע לבית החולים אל-מוטלע. הגעתי לשם וקבלתי הקרנות מדי יום במשך 16 ימים. אחר-כך חזרתי לרצועה.

עשיתי צילום והתברר שאין יותר תאים סרטניים. אבל הרופא בבית חולים אל-מוטלע קבע שאני צריכה לקבל 17 מנות של טיפול תרופתי, אחת מדי 21 יום, בבית החולים אל-מטלע. הכל עבד כמו שצריך עד הזריקה הרביעית. קיבלתי אותה ב-28.7.16 בבית החולים אל-מוטלע והייתי אמורה לקבל את החמישית ב-17.8.16. הגשתי בקשה להיתר אבל לא קיבלתי תשובה. ביררתי במדור לעניינים אזרחיים ואמרו לי שהצד הישראלי מסר שהשם שלי בבדיקה. הגשתי עוד בקשה ל-6.9.16 אבל מועד התור חלף ולא קיבלתי תשובה.

אני זקוקה לטיפול תרופתי כדי לעצור התפתחות של תאי סרטן והתפשטות של המחלה. העיכוב בקבלת הטיפול עלול לגרום למחלה לחזור. אני חייבת את ההיתר כדי להשלים את הטיפול.

ב- 7.11.16, לאחר עיכוב של חודשיים בטיפול, קיבלה ראניה אל-אנשאסי היתר יציאה.

עדותה של ר'דיר עבדאללה מוחמד אל-מסרי, בת 37, תושבת ח'אן-יונס, נשואה ואם לחמישה ילדים, שבנה עבדאללה, בן השבע, חולה בסרטן בלוטת יותרת הכליה. נמסרה ב-22.9.16 לתחקירן השטח של בצלם, מוחמד סעיד:

בספטמבר 2015 הבחנתי בגוש קרוב למותן הימני של עבדאללה. פנינו לבית החולים נאסר בח'אן יונס. הרופאים עשו לעבדאללה בדיקות דחופות והתברר שיש לו גידול סרטני בבלוטת יותרת הכליה. הרופאים אמרו לבעלי שהמצב שלו קשה וצריך להפנות אותו לטיפול מחוץ לרצועת עזה.

היינו בהלם. החיים של כולנו התהפכו והאווירה בבית הפכה להיות מאוד עצובה. בכל יום אני עלולה לאבד את עבדאללה.

הרופאים נתנו לנו הפנייה לטיפול בבית החולים אל-מוטלע שבמזרח ירושלים והגשנו בקשה להיתר יציאה מהרצועה. במשך כמעט חודש עבדאללה עבר בין בית החולים האירופי לבית חולים נאסר. כל הזמן הזה חיכינו לתשובה בנוגע להיתר. כל יום פנינו ללשכה שמטפלת בבקשות כדי לזרז את מתן ההיתר. בינתיים, כל מה שהרופאים נתנו לעבדאללה זה תרופות משככות כאבים. הם אמרו לנו שהוא צריך טיפול שאי אפשר לקבל בעזה.

בנובמבר 2015 קיבלנו היתר יציאה דרך מעבר ארז ואני נסעתי יחד עם עבדאללה לבית חולים אל-מוטלע בירושלים. היינו שם שלושה חודשים רצופים. אחר-כך חזרנו לעזה. הרופאים אמרו שעבדאללה צריך להמשיך טיפול בבית החולים תל השומר אחרי שלושה חודשים, אז התחלנו לנסות לקבל היתר כניסה חדש. מאוד חששנו שלא נקבל אז בעלי הלך כמעט יום יום למשרד לעניינים אזרחיים.

במארס 2016 קיבלנו היתר להגיע לבית החולים תל-השומר. היינו שם כמעט חודש ושוב חזרנו לעזה. קבעו לעבדאללה עוד תור, ל-22.8.16, כדי שיקבל את הטיפול השלישי. הרופאים המליצו שלא יהיה איחור בקבלת הטיפול.

ההמלצה הזו מגבירה את הדאגה שלנו, כי אנחנו יודעים שהרשויות הישראליות מעכבות את ההיתרים להרבה חולים בלי סיבה. החיים שלנו התמקדו רק בהשגת ההיתרים האלה. זה השפיע מאוד על העבודה של בעלי באותה תקופה, כי הוא לא היה יכול להתפנות אליה. פנינו שוב ושוב למדור לעניינים אזרחיים כדי לברר מה קורה עם הבקשה שלנו, אבל כמה ימים לפני מועד הטיפול התקשרו פתאום מהמדור לעניינים אזרחיים ואמרו לנו שצריך לשנות את המלווה. הם אמרו שהמלווה חייב להיות יותר בן יותר מחמישים, כדי שנקבל היתר יותר בקלות. נאלצתי לרשום את אמא שלי, שהיא כמעט בת 80, בתור מלווה, למרות שמאוד רציתי ללוות את עבדאללה ולהיות אתו. זה היה בעייתי במיוחד בגלל שאמא שלי בעצמה צריכה מישהו שילווה אותה וידאג לה.

למרות שרשמנו את אמא שלי בתור מלווה, הצד הישראלי סירב לאשר את המעבר במועד שנקבע לנו ונאלצנו לקבוע תור חדש. התקשרנו לבית החולים בתל השומר וקבעו לנו תור ליום-8.9.16. הגשנו בקשה חדשה להיתר כניסה וחיכינו. היינו מתוחים מאוד. אבל הבקשה שוב נדחתה.

אנחנו מאוד מודאגים שהאיחור הזה ישפיע לרעה על המצב של עבדאללה, כי הרופאים הדגישו שוב ושוב שחשוב שיקבל את הטיפולים בזמן. עכשיו אנחנו מחכים לתור חדש שנקבע ל-6.10.16. התקשרו אלינו מהמדור לעניינים אזרחיים והודיעו שהפעם הצד הישראלי אישר את הבקשה להיתר כניסה. אני עדיין לחוצה, ולא אוכל להירגע עד שאדע שהוא הגיע לטיפול.

עבדאללה אל-מסרי קיבל היתר יציאה יחד עם סבתו בתחילת חודש אוקטובר.

עדותה של ס.פ ., חולה בסרטן כליות, בת 31, נשואה ואם לשלוש בנות, תושבת דיר אל-בלח. נמסרה ב-7.11.16 לתחקירן השטח של בצלם, ח'אלד אל-עזאייזה:

בחודש אפריל התחלתי להרגיש לא טוב והייתה לי נפיחות בצד השמאלי של הבטן. קבעתי תור לגינקולוגית שלי שהפנתה אותי לכירורג, ואחרי שעשיתי אולטרסאונד התברר שיש לי גוש בכליה השמאלית. עשו לי עוד בדיקות ואז ניתחו אותי והסירו את הכליה. הייתי מאושפזת בבית חולים א-שיפאא במשך חמישה ימים.

בבדיקה של הגוש שהוציאו התברר שהוא סרטני. הרופאים אמרו לי שהגידול לא התפשט והיה רק בכליה שהוסרה, אבל אני צריכה לעבור סריקה גרעינית כמה שיותר מהר, ואפשר לעשות את זה רק בבית החולים אסותא בישראל. קיבלתי הפניה ממשרד הבריאות וכיסוי כספי וקבעתי תור לבית החולים אסותא ל-27.9.16. הגשתי בקשה לקבלת היתר כניסה לישראל אבל יום לפני התור שנקבע קיבלתי הודעת טקסט מהמשרד לעניינים אזרחיים שהבקשות שלי ושל דודה שלי סניורה, שהייתה אמורה ללוות אותי, נמצאות עדיין "בבדיקה". היום של התור עבר ולא קיבלתי היתר.

קבעתי עוד תור ל-3.11.16 והגשתי שוב בקשה להיתר. גם הפעם קיבלתי הודעת טקסט לטלפון יום לפני התור ושוב אמרו שהעניין שלנו בבדיקה. שוב פספסתי את התור. עדיין לא הגשתי שוב בקשה כי אני מיואשת וחוששת שהיא תידחה שוב.

אני מאוד מתוחה ומודאגת. אני מרגישה שאני עדיין חולה ובכל פעם שאני מרגישה כאבים בחלק כלשהו של הגוף שלי אני חוששת שהסרטן חזר. אני ארגע רק אחרי שאעשה את הסריקה הגרעינית. אבל אי אפשר לעשות את זה פה אלא רק בישראל או במצרים, אבל כמעט בלתי אפשרי להגיע לשם בגלל סגירת מעבר רפיח. גם אם ייפתח המעבר יש אלפי אנשים שצריכים לעבור. אפילו אם הייתי יכולה אני חוששת מהמצב הביטחוני בסיני ומהעלויות הגבוהות של הנסיעה לשם.

תגיות