דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

דוח האו"ם מזכיר: בעזה חיים למעלה ממיליון וחצי בני אדם, הרצועה אינה שדה קרב

תושבים מתפנים מבתיהם במהלך הפוגה הומניטארית בבית חאנון. צילום: מוחמד סבאח, בצלם,  26.7.14
תושבים מתפנים מבתיהם במהלך הפוגה הומניטארית בבית חאנון. צילום: מוחמד סבאח, בצלם,  26.7.14

הלחימה בעזה בקיץ שעבר, המכונה "מבצע צוק איתן", החלה ב-8.7.14 והסתיימה לאחר כחמישים ימים, ב-26.8.14. תוצאותיה הקשות היו ידועות כבר במהלכה וממדיהן הובהרו בסופה: ברצועת עזה נהרגו על פי נתוני האו"ם יותר מ-2,200 בני אדם, כמעט 70% מהם אזרחים שלא השתתפו בלחימה – בהם מאות נשים וילדים. אלפי בתים נהרסו ועשרות אלפי אנשים נעקרו מבתיהם. בישראל נהרגו, לפי נתוני בצלם, שישה אזרחים, בהם אזרח זר אחד וילד קטן, ובנוסף נהרגו בלחימה 66 אנשי כוחות ביטחון. על כל אלה נוספו הפגיעות שלא ניתן לכמת – האימה, הזוועה והחרדות שהיו מנת חלקם של מיליוני אנשים בתקופת הלחימה ולאחריה.

כבר במהלך הלחימה טענו כל הגורמים הרשמיים בישראל – החל בראש הממשלה בנימין נתניהו וכלה בקצינים ששירתו ברצועה – שהצבא עושה כל שביכולתו כדי למנוע פגיעה באזרחים, הרבה מעבר לחובות המוטלות עליו בחוק, והרבה יותר מצבאות אחרים. לפי טענות אלה, כל פגיעה באזרחים בעזה שנגרמה במהלך הלחימה היא אשמתו של חמאס, שפעל מתוך האוכלוסייה האזרחית, השתמש בה כמגן אנושי ובחר במודע לסכן אותה ואת רכושה.

זהו הקו הרשמי שנקטה ממשלת ישראל ודברים ברוח זו נאמרו גם בתגובה לדו"ח שפרסמה ב-22.6.15 הוועדה שמינתה מועצת זכויות האדם של האו"ם. הדו"ח בחן את חוקיות התנהלותם של ישראל ושל הארגונים הפלסטיניים החמושים במהלך הלחימה בקיץ.

הוועדה דוחה עמדה זו בשתי ידיים וקובעת שישראל היא הנושאת באחריות לפגיעה העצומה שהסבה לאוכלוסייה האזרחית ברצועת עזה במהלך הקיץ. הוועדה ממשיכה וקובעת שהצבא לא עשה די כדי למנוע את הפגיעה באזרחים ובחלק מהמקרים אף המשיך לנקוט במדיניות שלגביה כבר התברר שיישומה מוביל לפגיעה נרחבת באזרחים. קביעות אלה של הוועדה אינן נוגעות רק לפעולה כזו או אחרת שנקט הצבא במהלך הלחימה. הוועדה דוחה את התפיסה הכללית הרווחת בקרב גורמים רשמיים בממשלה ובצבא בישראל בנוגע למותר ולאסור במהלך לחימה בשטח מאוכלס בצפיפות, כמו רצועת עזה. לפי דו"ח הוועדה, אין דרך להצדיק את הפגיעה העצומה באוכלוסייה האזרחית במהלך הלחימה ולא ניתן לפרש את המשפט ההומניטארי הבינלאומי באופן שיהפוך אותה לחוקית.

דברים אלה של הוועדה לא נאמרו תוך התעלמות מאופן פעולתם של הארגונים הפלסטיניים החמושים. ראשית, הוועדה מבהירה שארגונים אלה פעלו בניגוד למשפט ההומניטארי הבינלאומי: מטרתם היתה לפגוע באזרחים ישראלים ובמרכזי אוכלוסייה בתוך ישראל; הם ביקשו להשיג מטרה זו באמצעות שימוש בנשק בלתי חוקי, שאינו מסוגל להבחין בין מטרות צבאיות למטרות אזרחיות; ככזה, הוא זרע טרור ופחד בקרב האוכלוסייה האזרחית בתוך ישראל.

שנית, בהתייחסה לשיטות הפעולה של ארגונים אלה, הוועדה מביאה את טענותיה של ישראל על כך שהארגונים ירו במכוון מתוך אוכלוסייה אזרחית בעזה כדי שהיא תשמש להם מגן אנושי או הטמינו נשק בתוך בתי אזרחים כדי שנוכחותם תגן עליו. הוועדה קובעת שהיא לא הצליחה לבדוק טענות אלה – בין השאר בשל העובדה שחמאס לא מאפשר בדיקה רצינית של טענות אלה ושישראל לא אפשרה לחברי הוועדה להיכנס לרצועה, אולם היא מבהירה שאם הדברים אכן נכונים, ברור שמעשים אלה אינם חוקיים. עם זאת, הוועדה מדגישה כי גם אם כל הטענות שהעלתה ישראל נכונות, אין בכך כדי להשפיע על חובותיה לפעול לפי הוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי. בכך דוחה הוועדה את טענתה של ישראל שתגובתה מוצדקת בהתחשב בשיטות הפעולה של חמאס והיא מבהירה שבשום מקרה לא ניתן להצדיק את תגובתה הקיצונית, ההרסנית והקטלנית של ישראל.

מיום הקמת הוועדה, נסב רוב הדיון בישראל בנוגע לעבודתה סביב זהותם של חבריה, עבודת מועצת זכויות האדם ככלל, מקורות המידע עליהם הסתמכה הוועדה וכד'. דיון בתוכנו של הדו"ח ובמסקנותיו נעדר כמעט לחלוטין מהשיח הציבורי, ולכך נועד מסמך זה. בדו"ח, המונה כמעט מאתיים עמודים, מתייחסת הוועדה למגוון סוגיות הקשורות להתנהלותה של ישראל במהלך הלחימה. להלן נסקור כמה מהן. בנוגע לחלק מסוגיות אלה, העלה בצלם חששות כבדים – במהלך הלחימה ולאחריה – שמדובר בהתנהלות בלתי חוקית של ישראל.

בית בח'אן יונס שנפגע בהפצצה. צילום: פינבר אוריילי, רויטרס, 17.7.14
בית בח'אן יונס שנפגע בהפצצה. צילום: פינבר אוריילי, רויטרס, 17.7.14

א. ישראל לא עשתה די כדי להגן על אזרחים ועל אובייקטים אזרחיים

הוועדה קובעת שישראל לא פעלה בהתאם לחובה שמטיל עליה המשפט ההומניטארי הבינלאומי להגן על אזרחים ולמנוע – או לפחות למזער – את הפגיעה בהם. כמה דוגמאות:

  • מתן אזהרות לא אפקטיביות: הוועדה דוחה את טענת המדינה שהצבא נקט אמצעי זהירות מספיקים, החורגים בהרבה מאלה הנדרשים על-פי המשפט ההומניטארי הבינלאומי, כדי להגן על האזרחים בעזה. הוועדה מבהירה כי קיימת חובה לתת אזהרה אפקטיבית לפני ביצוע התקפה שיכולה להשפיע על האוכלוסייה האזרחית, אלא אם הנסיבות אינן מאפשרות זאת. אולם, כדי שאזהרה תיחשב לאפקטיבית היא צריכה להיות מובנת לתושבים וצריכה להיות להם אפשרות לפעול לפיה ולהגן על עצמם.

    הוועדה מציינת כי ביותר ממאתיים בנייני מגורים שהופצצו מהאוויר אכן לא היו נפגעים אזרחיים, לאחר שהצבא הזהיר את דיירי הבית והם הספיקו לצאת ממנו לפני שהותקף. אולם, לא כך היה במקרים רבים אחרים, שבהם האזהרות שנתן הצבא לא תמיד ענו על שני התנאים הנדרשים: ביחס לשיטה המכונה "הקש בגג" – שבה יורה הצבא טיל קטן על בית כדי להבהיר לדייריו שהוא עומד לתקוף אותו וכי עליהם להתפנות מיד – קובעת הוועדה כי אזהרה זו לא תמיד הובנה על ידי הדיירים, וגם אם הובנה, לא תמיד ניתן להם די זמן לעזוב את הבית. גם בנוגע לקריאות לתושבים להתפנות משכונות שלמות באמצעות פיזור כרוזים, קובעת הוועדה שתושבים רבים נשארו בבתיהם, בין השאר כי לא הבינו שמצופה מהם להתפנות או סברו שאין מקום בטוח להתפנות אליו ברצועה.

    למרות מציאות זו, שהיתה אמורה להיות ידועה לצבא בהתחשב במודיעין שלו ובניסיון שרכש בסבבי לחימה קודמים, מציינת הוועדה שהצבא המשיך לתת את אותן התראות, להתייחס אליהן כאילו היו אפקטיביות ולהניח שהאזרחים עזבו את בתיהם.
  •  ירי לא מידתי בהפצצות האוויריות: עקרון המידתיות מחייב את הצדדים הלוחמים להימנע מהתקפות שבהן ידוע, טרם ביצוע ההתקפה, שהפגיעה הצפויה באזרחים כתוצאה ממנה תהיה מופרזת ביחס ליתרון הצבאי הצפוי. הוועדה מצטטת את עמדתה הרשמית של ישראל לפיה, כדי ליישם עקרון זה, אסף הצבא את כל המידע הנדרש באזור אותו ביקש להתקיף בנוגע לנוכחות אזרחים ומטרות אזרחיות. בין השאר, השתמש הצבא במל"טים שצפו על מטרות רבות כדי לוודא שאין בהם אזרחים ואף הסתייע במהנדסים ובמומחים כדי להעריך את הנזק המשני הצפוי.

    אולם, הוועדה מציינת שברוב המקרים שבדקה ושבהם נהרגו אזרחים רבים בהתקפה בודדת על בית, מפקד סביר חייב היה לדעת שההתקפה תוביל למספר גבוה של נפגעים בקרב האזרחים ולהרס רב: הבניינים היו בנייני מגורים, הם היו ממוקמים באזורים מאוכלסים בצפיפות, ההתקפות בוצעו בשעות שבהן ניתן היה לצפות שרוב בני המשפחה יהיו בבית (במהלך ארוחת הרמדאן או בלילה כאשר אנשים ישנו בבתיהם) והצבא השתמש בנשק בעל עצמה רבה שנועד להרוס את הבניין כולו.
  • ירי שלא כוון למטרות צבאיות: הוועדה מצביעה על כמה מקרים, המבטאים החלטות של מדיניות, שבהם הירי של הצבא לא כוון למטרות צבאיות:
    • ירי ארטילרי: הוועדה מציינת שירי ארטילרי אינו מדויק דיו ולכן אינו מבחין, כנדרש בחוק, בין אובייקטים אזרחיים למטרות צבאיות. למרות זאת, השתמש הצבא באופן נרחב בירי ארטילרי במהלך הלחימה, דבר שהביא להרג אזרחים רבים ולפגיעה עצומה בבתי אזרחים.
    • ירי מאסיבי מהאוויר ומהיבשה במהלך פעילות קרקעית: הוועדה בחנה את הלחימה ברפיח, בשכונת א-שוג'אעיה בעזה ובח'וזאעה וקבעה כי השיטות והאמצעים שננקטו שם – ובכלל זה מספר עצום של פגזים ופצצות במשקל טון שהושלכו באזור מאוכלס בצפיפות – הם אמצעים שלא מבחינים בין אובייקטים אזרחיים למטרות צבאיות.
    • הגדרת אובייקטים אזרחיים כמטרות צבאיות: הוועדה מתנגדת להגדרה של בתיהם של פעילים בארגונים פלסטיניים חמושים כמטרות צבאיות וקובעת כי היא סותרת את ההגדרה של "מטרה צבאית" במשפט הבינלאומי. הוועדה מתייחסת לפרסומים רשמיים של הצבא, לפיהם מפקדים בארגונים החמושים השתמשו בבתיהם כמרכזי פיקוד, אולם מדגישה כי אין די בטענה שבבית מסוים התקיימה פגישה של פעילים צבאיים כדי להפוך אותו ל"מטרה צבאית", וכי מחובתו של הצבא להוכיח שהריסת המבנה תקנה יתרון צבאי מובהק. קיומם של מחשב או טלפון נייד ששימשו להעברת פקודות לפעילות צבאית, או העובדה שהתקיימה בבית פגישה בעלת אופי צבאי, אינם מספיקים כדי להפוך אובייקט אזרחי למטרה צבאית, בהתחשב ביתרון הצבאי המזערי שניתן להשיג באמצעות הריסת הבית.

הוועדה קובעת כי שיטות לחימה אלה אינן מתיישבות עם חובתם של כל הצדדים הלוחמים לנקוט אמצעי זהירות כדי להגן על אזרחים, או לפחות למזער את הפגיעה בהם, באזור מאוכלס בצפיפות כזו.

עיי חורבות בבית חאנון. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 5.8.14
עיי חורבות בבית חאנון. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 5.8.14

ב. האחריות לפגיעה באזרחים מוטלת על הדרג המדיני והצבאי הבכיר

הוועדה מכוונת את טענותיה אל הדרגים המדיניים והצבאיים הבכירים, אשר התוו את המדיניות ונושאים באחריות לתוצאותיה הקטלניות. הדו"ח מתייחס לשני היבטים – האחריות לאישורה של מדיניות בלתי חוקית וההימנעות מהפסקת יישומם של הוראות או נהלים, גם לאחר שהתבררו תוצאותיהם הקטלניות.

הוועדה מונה שלושה נושאים שבהם נקבעה מראש מדיניות הסותרת את הוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי: התקפות אוויריות על בתי מגורים, הריסה שיטתית של בתים – בעיקר באזורים הסמוכים לקו הירוק, ושימוש בכלי נשק בלתי מבחינים בתוך אזורים מאוכלסים בצפיפות. הוועדה קובעת כי להבנתה, שיטות לחימה אלה, המעידות על מדיניות רחבה בנוגע ללחימה בכלל, אושרו בדרגים הבכירים ביותר.

הוועדה מדגישה כי אחריותם של דרגים אלה אינה מסתכמת בקביעת המדיניות אלא חלה גם על כך שנמנעו מלהורות על שינוי או הפסקת השימוש בשיטות פעולה שהוכחו, בזמן אמת, ככאלה הגורמות לפגיעה נרחבת באזרחים. התנהלות זו מעידה על כך שפגיעה כזו תאמה את מדיניותה של ישראל. בהקשר זה מתייחסת הוועדה במיוחד לירי המאסיבי מהאוויר ומהיבשה במהלך הפעולות בשכונת א-שוג'אעיה וברפיח, בשני המקרים לאחר שפלסטינים פגעו בחיילים: הפצצות הבתים והירי הארטילרי נמשכו שעות ארוכות והפגיעה הנרחבת באזרחים התבררה במהירות. למרות זאת, אף גורם לא עשה דבר כדי להפסיק את הירי. בדומה, מתייחסת הוועדה לחוסר האפקטיביות של האזהרות, שגם היא התבררה כבר בימים הראשונים של הלחימה, לאחר שכמה בניינים קרסו על יושביהם. גם כאן, המשיך הצבא לנקוט אותן שיטות כדי להזהיר את התושבים ולהתייחס לאזהרות כאפקטיביות. ההנהגה המדינית והצבאית לא עשו דבר כדי לשנות זאת.

ג. מנגנון החקירות הישראלי אינו מתפקד

הוועדה מציינת כי ישראל נקטה צעדים רבים כדי לשפר את מנגנון החקירות שלה וכדי להתאימו לסטנדרטים בינלאומיים. אולם, היא מוסיפה שיש צורך בשינויים נוספים כדי לוודא שישראל ממלאת את חובתה לחקור, לתבוע ולהעמיד לדין את האחראים להפרות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי ושל משפט זכויות האדם.

הוועדה קובעת שהיא מודאגת מבעיות פרוצדורליות, מבניות ומהותיות, הפוגעות ביכולתה של ישראל למלא את חובתה לחקור. בין השאר, מתייחסת הוועדה לבעיית ה"כובע הכפול" של הפצ"ר – האחראי גם למתן ייעוץ משפטי לצבא בזמן אמת וגם לקבלת החלטות על פתיחה בחקירה פלילית בדיעבד. כאשר מתעורר ספק באשר לחוקיות פעולה שבוצעה על סמך פקודות שהוא אישר – כמו השאלה מה יכול להיחשב ל"מטרה צבאית" – הוא שרוי בניגוד עניינים.

הוועדה מציינת גם שמנגנון החקירות הקיים כלל אינו מאפשר חקירה של סוגיות של מדיניות ושל אחריותם של הדרגים הצבאיים והמדיניים הבכירים לקביעתה.

נוכח בעיות אלה, ובהתחשב בתוצאותיהן של החקירות שניהלה ישראל בעקבות אירועי לחימה קודמים ברצועה, הוועדה מפקפקת ביכולתו של המנגנון הנוכחי לעשות צדק עם הקרבנות ומעלה שאלות כבדות משקל בנוגע לאפשרות להעמיד לדין את האחראים האמתיים לפגיעה באזרחים באמצעות מנגנון זה.

לסיכום: בעזה חיים בני אדם

הוועדה מביטה בבהירות אל רצועת עזה ורואה חבל ארץ מיושב בבני אדם, הזכאים להגנה בעת עימות. היא מציעה נקודת ראות הפוכה מזו של ישראל הרשמית באשר למה שהתרחש בקיץ 2014 ברצועת עזה: בעוד גורמים רשמיים תופסים את רצועת עזה כשדה קרב שבין היתר גם חיים בו אנשים, מתייחסת הוועדה לרצועה כאל אזור מגורים צפוף שחיים בו בני אדם, ושבו גם מתנהלת לחימה.

הוועדה רואה במשפט ההומניטארי הבינלאומי כלי רלוונטי ומספיק לצורך בחינת התנהלותם של ישראל ושל הארגונים הפלסטיניים החמושים, וקובעת כי כללים אלו אינם סובלים פרשנות בלתי מוגבלת: הפרשנות של הוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי חייבת להישאר בגבולות הסביר - כאשר מהותם של כללים אלה היא הגנה על אזרחים בעת עימות צבאי. הוועדה מבהירה, בניגוד לעמדותיה הרשמיות של ישראל, שאין זה מספיק להשתמש באופן פורמאלי גרידא במונחים המשפטיים הנכונים, אלא יש לפעול בהתאם למהותם של הכללים, שנועדה להגן על האזרחים.

כמה ימים לאחר פרסום הדו"ח התראיינה יו"ר ועדת האו"ם לעיתון "הארץ". בראיון אמרה השופטת מקגוואן-דייוויס, בין היתר: "אי אפשר להטיל פצצה של טון באמצע שכונת מגורים". דברים בהירים, חדים, שאין צורך בתואר במשפטים או בפילוסופיה של המוסר על מנת להבין את משמעותם, ממש כפי שאין צורך בתואר מתקדם בהנדסה או בניסיון צבאי כחוקר ביצועים בחיל האוויר כדי להבין את המשמעות של הטלת פצצה כזו בלב אזור אזרחי צפוף. יש פקודות ששום מלל משפטי לא יוכל להכשירן, יש דפוסים של שימוש בכוח צבאי שמוטב היה ששום מומחה למשפט בינלאומי לא ינסה אפילו להגן עליהם.

הקול הבהיר הזה, קול ההיגיון, החוק והמוסר – הושמע. נותר רק לתהות הימצא בתוך דרגי השלטון בישראל: בממשלה, במשרד המשפטים, בכנסת, במטכ"ל, בפרקליטות הצבאית – מי שיצליח לשמוע, מי שיצליח לראות, שבעזה חיים בני אדם.