דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

יאסמין (5) ואוסאמה (8) אל-אסטל נשלחו לבית הדודה בגלל הפגזות, ונהרגו כשביתה הופצץ. ח'אן יונס, 16.7.2014

נשים אבלות בח'אן יונס. צילום: פינבר אוריילי, רויטרס, 19.7.14
נשים אבלות בח'אן יונס. צילום: פינבר אוריילי, רויטרס, 19.7.14

בני משפחת אל-אסטל, הורים ושמונה ילדים, גרים באזור אל-מוואסי הסמוך לחוף הים בדרום רצועת עזה. בעדות שמסר לתחקירן בצלם, איאד חדאד באמצעות הטלפון ב-ב-19.7.14, סיפר מחמוד אל-אסטל, דייג במקצועו, כי בימיו הראשונים של מבצע "צוק איתן" שלחו הוא ואשתו את שני ילדיהם הקטנים לבית אחותו באזור אל-כתיבה בח'אן-יונס, במרחק של כמה קילומטרים מביתם. לדבריו, מתחילת המבצע ירו כלי שיט של חיל הים הישראלי ירי מאסיבי לעבר קו החוף והאזור מגוריהם היה מאוד מסוכן. בעדותו סיפר:

"אשתי ואני פחדנו שיקרה משהו רע ליאסמין (בת 5) ולאוסאמה (בן 8). אנחנו, המבוגרים, יכולים לברוח ויודעים מה לעשות, אבל לילדים קטנים זה קשה יותר. הם לא מבינים מה קורה ולא יודעים מה לעשות. חשבנו שהבית של אחותי כוות'ר הוא מקום בטוח יותר. זה אזור צפוף של בתי מגורים ובדרך כלל שקט שם וההפצצות לא מגיעות לשם. אחרי ששלחנו את הילדים, דיברנו כמה פעמים בטלפון עם האחיות שלי והן סיפרו שיאסמין ואוסאמה מבסוטים ושכיף להם שם. ביקשתי מהן שישמרו על הילדים עד שהמצב יירגע והם יוכלו לחזור הביתה. אשתי ואני וששת הילדים האחרים שלנו, הגדולים יותר, נשארנו בבית שלנו".

מרים אל-אסטל, בת 19, אחותו של מחמוד שגרה בבית אחותם כוות'ר בח'אן יונס היא מורה בבית ספר. בשיחת טלפון עם תחקירן בצלם, ב-19.7.14, היא סיפרה על שארע שלושה ימים קודם לכן, ביום רביעי, 16.7.14:

"בערך בסביבות 19:00 בערב, קצת לפני הארוחה של שבירת הצום היומי של רמדאן, ישבנו סביב שולחן האוכל. דיברנו בינינו וקראנו פסוקים מהקוראן. חוץ ממני ומכוות'ר היו שם ארבעה אחיינים שלנו, האחים חוסיין, בן 23, ועודאי, בן 19, ובני הדודים שלהם, יאסמין ואוסאמה. יאסמין ישבה לי על הברכיים, ואוסאמה היה לידינו, והשקה את הצמחים בעציצים בבית. אני זוכרת שאחותי, כוות'ר, אמרה: "מספיק לדבר, בואו נכין את הארוחה, כבר כמעט הגיע הזמן".

פתאום היה פיצוץ אדיר. אני זוכרת הבזק חזק של אור. הבנתי שטיל פגע בתוך הבית. ממש בינינו. הכל התמלא בעשן. עפתי מהמקום שלי ונזרקתי על הרצפה.

ראיתי את כל האחרים שוכבים על הרצפה. באותם רגעים חשבתי שרק אני נשארתי בחיים. יאסמין, בת החמש, שכבה לידי, מתה, בתוך שלולית של דם. הבנתי שאני לא נפצעתי קשה, אבל לא הרגשתי את הרגליים שלי. לא יכולתי לעמוד.

הטיל פוצץ חבית של מים שהייתה בבית והרצפה הייתה מוצפת. ברגעים הראשונים חשבתי שהמים הם בריכה של דם. הרגשתי שאני שוחה בתוך דם. התחלתי לצעוק לעזרה.

תוך כמה דקות הגיעו לבית שכנים וצוותים של אמבולנסים. הם טיפלו בנו ופינו אותנו לבית החולים בח'אן יונס. בבית החולים סיפרו לי שאחותי כוות'ר והאחיינים שלי – יאסמין, אוסאמה וחוסיין נהרגו. מכל מי שהיה בבית, ניצלנו רק אני והאחיין שלי, עודאי. עודאי פצוע במצב קשה והוא עדיין בטיפול נמרץ. הוא נפגע בראש ובבטן.

בבית החולים עברתי ניתוח. הרופאים שתלו לי פלטינה ברגל שמאל כדי לקבע את העצם השבורה. אני עדיין בבית החולים, אבל הרופאים אמרו שאני אשתחרר בקרוב".

מחמוד אל-אסטל, אביהם של יאסמין ואוסאמה, סיפר בעדותו כי באותו יום רביעי, מעט אחרי השעה 19:00, התקשר אליו בן דודו מח'אן יונס. שיחה שאחריה חייו אינם כשהיו:

"הייתי בבית עם המשפחה שלי. חיכינו לשעת הארוחה של שבירת הצום כשבן דוד שלי התקשר אלי מח'אן יונס. הוא אמר שירו טיל על הבית של האחיות שלי וביקש ממני להגיע לשם מהר כי הילדים שלי נפגעו. הייתי בלחץ גדול. ביקשתי שיגיד לי מה המצב שלהם והוא אמר שהפציעות שלהם קלות. הוא לא רצה לספר לי את האמת. הנחתי את הטלפון ויצאתי מהבית בריצה. רצתי כמו משוגע לבית של אחותי כוות'ר. הגעתי לשם תוך פחות מעשרים דקות. כשהייתי בפתח הבית, התחלתי להבין שמשהו נורא קרה.

אנשים שהיו בבית ניגשו אלי. הם סיפרו לי בצער ששני הילדים שלי נהרגו. סיפרו שגם אחותי הגדולה כוות'ר, בת 57 והאחיין שלי, חוסיין, בן 23 נהרגו. קשה לי לתאר את האסון שנפל עלינו. צעקתי ובכיתי בהיסטריה. האנשים בבית ניסו להרגיע אותי. העדפתי שלא לראות את הילדים שלי ואת אחותי והאחיין שלי שנהרגו. פחדתי לראות אותם ככה.

התמונה שאני זוכר מהבית היא הרצפה האדומה. מיכל מים שהיה בבית התפוצץ והבית היה מוצף במים. מים אדומים, צבועים בדם של בני המשפחה שלי שנהרגו".

שמות ההרוגים באירוע:

כוות'ר חוסיין מחמוד אל-אסטל, בת 57.

חוסיין עבד א-נאסר חוסיין אל-אסטל, בן 23.

אוסאמה מחמוד חוסיין אל-אסטל, בן 8 ואחותו, יאסמין מחמוד חוסיין אל-אסטל, בת 5.

על עדויות בזמן מבצע "צוק איתן"

המידע בפרסום זה מבוסס על עדויות שנגבו באמצעות הטלפון. בצלם גובה עדויות מתושבי עזה תוך כדי התנהלות המבצע. בשל הנסיבות, רוב העדויות נגבות טלפונית. בצלם מוודא ככל יכולתו כי המידע הנמסר לו אמין ומדוייק, אולם מטבע הדברים עלולות ליפול טעויות. למרות חשש זה, החליט בצלם לפרסם את המידע, מתוך אמונה שחיוני להביא לידיעת הציבור את המתרחש ברצועה. לאחר המבצע, ישלים בצלם את התחקירים.