דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

יותר מ-90% מהמים ברצועת עזה אינם ראויים לשתייה

יותר מ-90% מהמים ברצועת עזה אינם ראויים לשתייהמקור המים המרכזי ברצועת עזה הוא אקוויפר החוף, המשמש גם את ישראל ומצרים. עוד לפני שישראל כבשה את הרצועה ב-1967, סבל האקוויפר משאיבת יתר וזו מעולם לא נפסקה. כיום, שואבת רשות המים הפלסטינית ברצועה מהאקוויפר כ-180 מיליון מטר מעוקב (להלן: מלמ"ק) בשנה, כשקצב המילוי שלו הוא רק 60-50 מלמ"ק בשנה. שאיבת היתר לאורך שנים גרמה לירידה משמעותית בגובה פני מי התהום, דבר שהביא לזיהום של מי האקוויפר כתוצאה מחדירה של מי ים מלוחים ועלייה של מי תהום מליחים שהיו בעומקי המאגר. ישראל מוכרת כיום לרצועה 4.2 מלמ"ק מים בשנה, והסכימה למכור 5 מלמ"ק נוספים של מים מותפלים בשנה, אולם עבודות התשתית להעברתם טרם הושלמו.

ברצועת עזה קיימת גם בעיה ארוכת ימים של אי-טיפול בשפכים. רבים מהתושבים כלל אינם מחוברים לביוב, והשפכים הביתיים מוזרמים לבורות ספיגה, המחלחלים למי התהום ומזהמים אותם. בשנים האחרונות החריפה הבעיה, בעיקר בשל המחסור בחשמל החיוני לצורך טיהור השפכים. בנוסף, במהלך מבצע "עופרת יצוקה" פגעה ישראל גם במתקן הטיהור שברצועה וכתוצאה מכך גדלה כמות השפכים שלא טופלו. למרות שהמתקן שוקם מאז ואף הונחה תשתית חדשה בערים שלא היו מחוברות בעבר לביוב, מתקני הטיהור ברצועה רחוקים מלעמוד בעומס הנדרש לצורך טיהור שפכים ברמה מספקת. פרויקטים שונים לשיפור התשתית מתקדמים בקצב איטי ביותר עקב הגבלות ישראליות על הכנסת חומרי בניין וציוד ובשל תהליכי אישור ממושכים בארגונים הבינלאומיים המממנים אותם.

הבדיקות של רשות המים ברצועה מצביעות על עלייה ברמת החנקות במים, הנגרמת בשל זיהומים, בעיקר מהשימוש בחומרי הדברה לחקלאות ומחדירה של מי ביוב לאקוויפר. מדי יום, רק כ-25% ממי הביוב ברצועה –כ-30,000 מ"ק ליום, מטופלים וממוחזרים לצרכי חקלאות. כ-90,000 מ"ק של שפכים לא מטופלים או מטופלים חלקית זורמים מדי יום לים התיכון, דבר הגורם לזיהום, יוצר סכנות בריאותיות, ומזיק לתעשיית הדיג ברצועה. בשל העלייה ברמת החנקות במים, מי האקוויפר מכילים אחוזים גבוהים של חנקן וכלוריד, ובין 95-90% מהם אינם ראויים כלל לשתייה וגם השימוש בהם בחקלאות בעייתי. מבדיקת רשות המים ברצועה עולה כי רק ב-14 בארות (כ-6.5% מכלל הבארות) ברצועה נשאבים מים העומדים בתקני ארגון הבריאות העולמי. 97% מתושבי הרצועה מחוברים לרשת המים, אולם, החיבור אינו מבטיח אספקת מים סדירה. זאת מאחר שברצועה קיים מחסור במים, מחסור בחשמל – הנחוץ לצורך הזרמת המים ברשת – ובעיות חמורות בתשתיות. בשל מציאות זו, תושבי הרצועה סובלים מהפסקות מים יזומות: רק רבע ממשקי הבית מקבלים מים זורמים מדי יום, וגם הם רק למשך 8-6 שעות. ל-40% ממשקי הבית יש מים זורמים אחת ליומיים, למשך 8-6 שעות. ל-20% ממשקי המים יש מים זורמים אחת לשלושה ימים למשך 8-6 שעות, ול-15% ממשקי הבית (הממוקמים בעזה, רפיח וג'באליא) יש מים זורמים למשך 8-6 שעות רק אחת לארבעה ימים.

קשיש ממלא מכל מים מהברזייה הציבורית של מתקן הטיהור של רשות המים של ח'אן יונס. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 4.2.14
קשיש ממלא מכל מים מהברזייה הציבורית של מתקן הטיהור של רשות המים של ח'אן יונס. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 4.2.14

האספקה הלא סדירה מחייבת את התושבים לאגור מים במכלים. מכלים אלה מוצבים על הגג, אולם לעיתים, בשל הפסקות החשמל, המשאבות האמורות להזרים אליהם מים אינן פועלות, ואז נאלצים התושבים לאגור אותם במכלים נוספים, בגובה הקרקע.

ופאא אל-פראן, בת 42, נשואה ואם לשמונה, תושבת שכונת א-שוג'אעיה בעיר עזה, סיפרה בעדותה לבצלם:

הפסקות החשמל פוגעות מאוד באספקת המים לבתים שלנו. כשאין חשמל, זרם המים חלש מאוד. נאלצנו לקנות משאבה כדי שהמים יגיעו למכלים שנמצאים על הגג. יש לנו ארבעה מכלים, של 4,000 ליטר סה"כ. כשאנחנו מקבלים אספקת מים אנחנו מפעילים את המשאבה וממלאים אותם. אבל לפעמים באותו זמן אין חשמל. במצב כזה נהגנו להפעיל את המשאבה באמצעות גנרטור, כדי שלא נישאר בלי מים. אבל הגנרטור צורך הרבה בנזין וקשה לנו לעמוד בזה. עכשיו אין דלק ממצרים והדלק מישראל יקר מאוד, אז אנחנו לא מפעילים אותו בכלל, אפילו בערב כשאין לנו חשמל, ומסתפקים בנרות ופנסים. לפני כמה חודשים בעלי קנה מיכל מים חדש, שמוצב בכניסה הראשית לבית, כדי שנוכל למלא אותו כשאין חשמל. מהמיכל הזה אנחנו שואבים את המים בדליים כי הוא לא מחובר לצנרת של הבית.

את המים שמגיעים בצנרת אנחנו לא שותים, ולא משתמשים בהם להכנת תה או קפה או לבישול. אנחנו קונים מים מתוקים ממוכרי המים. לפעמים אני משתמשת במים המתוקים גם כדי לחפוף לבנות שלי ראש, ובבוקר אנחנו משתמשים בהם גם לשטוף פנים, כי המים מהצנרת צורבים בעיניים.

מתקן הטיהור של רשות המים של ח'אן יונס. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 4.2.14
מתקן הטיהור של רשות המים של ח'אן יונס. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 4.2.14

הצריכה הממוצעת לנפש ליום ברצועה הינה 90-70 ליטר. הצריכה הממוצעת המינימלית עליה ממליץ ארגון הבריאות העולמי היא 100 ליטר ליום. למרות שרוב התושבים מחוברים לרשת המים, בשל איכותם הירודה הם רוכשים מי שתייה שטופלו במפעלי טיהור ממשלתיים, פרטיים, או כאלה המופעלים על ידי אגודות צדקה ברחבי הרצועה.

איבתיסאם ח'יר א-דין, בת 48, נשואה ואמא לשישה, תושבת שכונת א-סולטאן בעיר רפיח סיפרה בעדות שמסרה לבצלם:

איבתיסאם ח'יר א-דיןהמים שאנחנו מקבלים מלוחים ולא ראויים לשתייה, ולפעמים יש להם ריח לא נעים. אנחנו משתמשים בהם רק כדי לנקות את הבית, לשטוף כלים ולכביסה, והדברים לא מרגישים ממש נקיים. לבגדים יש לפעמים ריח רע והם יוצאים מוכתמים. המים האלה גם גורמים נזקים למכונת הכביסה. כבר תיקנו את המכונה כמה פעמים, בכל פעם שילמנו בין 50 ל-70 ש"ח, והטכנאי אמר שהתקלות נגרמות מהמליחות של המים. אנחנו לא שותים את המים ולא משתמשים בהם לבישול. לבישול ושתייה אנחנו קונים כל יום מים ממוכרי המים שבאים לשכונה, או מבעלי חנויות שיש להם מיכלי מים. כל יום אנחנו קונים 50 ליטר של מים מתוקים בשני ש"ח לליטר. בזמן האחרון, בגלל שהפסקות החשמל מגיעות ל-12 שעות ואין לנו כסף לדלק לגנרטור, כדי למלא את המכלים, התחלנו לקנות מים גם לשטיפת כלים וכביסה.

הצפת ביוב בשכונת א-זייתון בעיר עזה, בעקבות המחסור בחשמל ותקלה בגנרטור של תחנה לשאיבת ביוב. צילום: מוחמד סבאח, 13.11.13
הצפת ביוב בשכונת א-זייתון בעיר עזה, בעקבות המחסור בחשמל ותקלה בגנרטור של תחנה לשאיבת ביוב. צילום: מוחמד סבאח, 13.11.13

ב-1.11.13 הושבתה תחנת הכוח של עזה, בעקבות המחסור בסולר ברצועה, דבר שחייב להפעיל את התחנות לשאיבת ביוב באמצעות גנרטורים. ב-13.11.13, הושבתה אחת התחנות לשאיבת ביוב בשכונת א-זייתון בעיר עזה בעקבות תקלה בגנרטור, וכ-35,000 מ"ק של ביוב גולמי זרמו לשכונה, הציפו אותה וחדרו לבתים.
פתחי סקר, בן 67, תושב שכונת א-זייתון סיפר בעדות שמסר לבצלם:

פתחי סאקר. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 15.11.13אני, אשתי ושבעת הילדים שלנו, בגילים 17-5, גרים בקומת קרקע במרחק של 20 מ' מתחנת השאיבה של הביוב. ביום רביעי, 13.11.13, בסביבות השעה 13:00, בדיוק סיימנו לאכול ארוחת צהריים אחרי שהבנים חזרו מבית הספר, ופתאום התחילו לדלוף מי שפכים לתוך הבית שלנו. התחלנו להרים את המזרנים והמחצלת והבגדים שנרטבו. אחר כך ניסינו לאטום את פתחי הניקוז בבית עם חתיכות בד כדי שמי השפכים לא יעלו, אבל זה לא עזר. הביוב עלה דרך הפתחים והבית התמלא במי שפכים. אטמנו שוב את הפתחים והתחלנו לשאוב את המים החוצה. הצמדנו שקי חול לדלת של הבית כדי שמי השפכים לא יכנסו משם. כולנו נרטבנו מהביוב: בידיים, ברגליים ובבגדים, והכל הסריח. לקח לנו שעות עד שהוצאנו את המים וייבשנו את הרצפה. אחר כך שטפנו רק ידיים ורגליים כי לא רצינו להשתמש בהרבה מים כדי שלא תהיה עוד הצפה."

תכנית האו"ם לאיכות הסביבה המליצה כבר בשנת 2009 להפסיק את שאיבת המים ממאגר מי התהום אקוויפר החוף ברצועת עזה כדי למנוע את התמוטטות משק המים ברצועה. אולם, שאיבת היתר מהאקוויפר נמשכת, בין השאר בשל היעדר מקורות מים חלופיים לתושבי הרצועה. כיום, לא מיושמת כל תכנית לפתרון ארוך טווח של משבר המים ברצועה. רשות המים הפלסטינית ותכנית האו"ם לאיכות הסביבה מתריעות כי האקוויפר עבר את נקודת האל-חזור מבחינת האפשרות לשקמו וכי החל בשנת 2016 לא ניתן יהיה עוד לשאוב ממנו מים. על-מנת להתמודד עם משבר המים החמור ברצועה, המליצה תכנית האו"ם שכל הצדדים הנהנים מאקוויפר החוף – ישראל, הרשות הפלסטינית, ממשלת חמאס ומצרים – יפעלו יחד לעצירת ההידרדרות המהירה במצבה של מערכת מי התהום אקוויפר החוף, המשמשת את תושבי הרצועה, ולמציאת מקורות נוספים לאספקת מים ראויים לשתייה לתושבי הרצועה. במקביל, על ישראל לאפשר לאלתר הכנסת חומרים וציוד לשיקום ולפיתוח מערכות המים והטיפול בשפכים.

• כל העדויות נגבו על-ידי תחקירן בצלם ברצועת עזה מוחמד סבאח.