דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

השיבושים במעבר רפיח מדגישים את חובתה של ישראל לאפשר לתושבי הרצועה מעבר לחו"ל

נוסעים ממתינים במעבר רפיח. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 24.8.13
נוסעים ממתינים במעבר רפיח. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 24.8.13

בספטמבר 2005 השלימה ישראל את תכנית ה"התנתקות" מרצועת עזה. עם זאת, היא ממשיכה לשלוט בכניסה לרצועה וביציאה ממנה, למעט דרך מעבר רפיח. ישראל שולטת במרחב האווירי והימי של הרצועה ואינה מאפשרת תנועת מטוסים או אניות. כמו כן היא אינה מאפשרת, למעט במקרים חריגים מאוד, מעבר מהרצועה לחו"ל דרך מעבר אלנבי שבגדה המערבית, והיא אינה מאפשרת כלל לפלסטינים לטוס לחו"ל דרך שדה התעופה בן גוריון.

בהתחשב בכך, מעבר רפיח הוא נתיב המעבר היחיד כיום בין הרצועה לחו"ל. לאחר השתלטות חמאס על השלטון ברצועת עזה בשנת 2007, נסגר המעבר כמעט ברציפות למשך מספר שנים. בסוף מאי 2011, הודיעה מצרים על פתיחת מעבר רפיח לתנועת פלסטינים באופן קבוע ורשמי. מאז ניתן היה לצאת לחו"ל מהרצועה ולהיכנס אליה, כמעט ללא הגבלות, ותושבי הרצועה אכן נסעו לצורכי טיפול רפואי, לימודים, עבודה, ביקורי משפחות ונופש. מי שביקש לעבור נדרש להירשם קודם לכן במשרד הפנים ברצועה, שם הודיעו לו באיזה תאריך יוכל לעבור, אם בכלל.

אולם, בתחילת יולי 2013, עם תחילת האירועים שהובילו להדחתו של מוחמד מורסי, הגבילו הרשיות המצריות את הכניסה לרצועה והיציאה ממנה ומספר העוברים במעבר הצטמצם מאוד. במהלך החודשים יולי עד ספטמבר, המעבר נפתח ונסגר לסירוגין ובעת שהיה פתוח התירו הרשויות המצריות רק מעבר של קבוצות מצומצמות, כמו בעלי דרכונים זרים, חולים במצב קשה וסטודנטים (למעט אלה הלומדים במצרים, שרובם הורשו לעבור רק בסוף חודש ספטמבר). אנשים שתכננו לצאת לחו"ל לפגישות, לצרכים משפחתיים, להשתלמויות או לנופש, אינם יכולים לעשות זאת עד היום.

גם מי שהצליח לעבור במעבר רפיח, נאלץ להסתכן בנסיעה לשדה התעופה בקהיר דרך צפון סיני, שם מתקיימות פעולות לחימה בין הצבא המצרי לארגונים חמושים. תחקירני בצלם ראיינו אנשים שסיפרו כי הם אמנם חוששים מאוד לנסוע עם בני משפחותיהם בדרך זו, אך אין להם כל ברירה אחרת.

מנסים לעבור במעבר רפיח. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 24.8.13
מנסים לעבור במעבר רפיח. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 24.8.13

לפי נתונים שאסף ארגון "גישה", במחצית הראשונה של 2013 עברו בשני הכיוונים בממוצע יומי 1,353 בני אדם במעבר רפיח. מאז, ירד מספר העוברים בהדרגה מדי חודש: 526 אנשים בממוצע יומי במהלך יולי, 363 אנשים בממוצע יומי במהלך אוגוסט ורק 217 אנשים בממוצע במהלך ספטמבר.

מנתוני ארגון הבריאות העולמי עולה כי בתקופה זו ישראל הכפילה את מספר החולים שהורשו לעבור במעבר ארז לצורך טיפול רפואי בגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים) ובשטח ישראל, זאת כדי לאפשר טיפול לחולים שהיו אמורים להגיע לטיפול במצרים. כך למשל, בחודש אוגוסט, עמד מספר החולים שביקשו לעבור במעבר ארז על 1,023, שמתוכם 932 קיבלו אישור. זאת לעומת 585 בלבד שביקשו לעבור בחודש אוגוסט 2012, שמתוכם קיבלו 543 אישור.

אולם, תושבים רבים ברצועה שהיו אמורים לצאת לחו"ל לצרכים אחרים נותרו ללא מענה. סטודנטים הלומדים מחוץ לרצועה התקשו מאוד לעבור ברפיח במהלך שלושת החודשים האחרונים. חלקם פספסו את תחילת שנת הלימודים בשל העיכובים. סארה א-שריף, בת 19, תושבת שכונת א-שיח' רדוואן בעיר עזה, סטודנטית שנה ג' לביוטכנולוגיה והנדסה גנטית באוניברסיטה למדעים וטכנולוגיה בירדן, ניסתה לעבור במעבר רפיח במשך שלושה שבועות והצליחה בכך רק ב-1.10.13. לפני שקיבלה אישור לעבור סיפרה א-שריף בעדותה לתחקירן בצלם:

ב-30.5.13, סיימתי את שנה ב' שלי באוניברסיטה בירדן. למחרת, נסעתי לנמל אל-עריש ומשם לרצועת עזה, לביקור משפחתי. רציתי לבקר את אמא שלי, האחים, המשפחה, החברות, השכנים ולהיות קצת בעזה אחרי שלא הגעתי לביקור שנתיים. [..] הייתי אמורה לחזור לירדן ביום 18.9.13. הלימודים באוניברסיטה מתחילים ביום 22.9.13.

אחרי ששמעתי שהמעבר לא פתוח כל יום פניתי למשרד הפנים ונרשמתי לעבור ב-12.9.13. בנוסף נרשמתי גם במשרד לעניינים האזרחיים כדי להגיש בקשה לנסוע דרך מחסום ארז. [..] מאז שסגרו את מעבר רפיח אני מתחרטת על זה שבאתי לביקור בעזה. אני במצב נפשי קשה. תכננתי להגיע לירדן כמה ימים לפני תחילת הלימודים כדי לסדר את החדר ואת הדברים שלי, שאחסנתי בירדן, וכדי לקנות ספרים ודברים אחרים שקשורים ללימודים.

אני מקווה שיפתחו את מעבר רפיח כדי שאוכל לחזור לירדן ולהשלים את הלימודים באוניברסיטה, למרות שאני מפחדת מאוד מהנסיעה ממעבר רפיח לנמל התעופה בקהיר, שנמשכת שמונה שעות. לאורך הדרך הזאת יש עכשיו הרבה בעיות ומעשי אלימות ופיגועים, ואני נוסעת לבד. אבל אני חייבת לנסוע כדי לחזור ללימודים שלי.

סגירת המעבר הסבה קשיים כלכליים לסוחרים ברצועה. נכון להיום, רק מספר מצומצם של סוחרים מורשים לעבור לגדה ולישראל דרך מעבר ארז בעוד סוחרים רבים נהגו בשנים האחרונות לנסוע לחו"ל דרך מעבר רפיח כדי לקנות סחורה לשיווק ברצועה. אולם, מאז יולי, המצרים אינם מתירים מעבר של סוחרים במעבר רפיח. אדיב אל-מוח'לאלאתי, בן 49, תושב שכונת א-רימאל בעיר עזה ובעל חנות בגדים, סיפר בעדותו לבצלם:

אדיב אל-מוח'לאלאתייש לי חנות לבגדי נשים וילדים. אני קונה בגדי ילדים שמיוצרים בעזה ומייבא בגדי נשים מתורכיה. אני נוסע לשם פעם בשלושה חודשים בערך דרך מעבר רפיח. בעבר, בין השנים 1990 ו-2008 נסעתי דרך מעבר ארז ולפעמים גם קניתי סחורה בישראל. היה לי היתר כניסה שהיה תקף כל פעם למשך חודש או שלושה חודשים ושניתן היה לחדש אותו באמצעות משרד המסחר בעזה. משנת 2008 אסור לעבור בארז ומאז לא נכנסתי לישראל.

[..] בשנת 2010 המעבר דרך מעבר רפיח הפך להיות קל יותר וכך גם העברת הסחורה דרך כרם שלום, אז התחלתי לנסוע לתורכיה ולקנות שם בגדי נשים, שנשלחו לנמל אשדוד ומשם קיבלתי אותם דרך מעבר כרם שלום. בשנתיים האחרונות היה שיפור בתנועת המסחר ולא היו לי בעיות בעבודה. בפעם האחרונה יצאתי מרצועת עזה בחודש מאי 2013. בקיץ התחילו שיבושים במעבר רפיח והוא נפתח ונסגר לסירוגין. מצרים הגבילה את האנשים שמותר להם לעבור לקבוצות מסוימות, שלא כללו סוחרים. זה גרם לנו הרבה בעיות ונזק כלכלי. אני וסוחרים אחרים דואגים שלא נוכל לנסוע במשך הרבה זמן וזה יחזיר אותנו למצב הקשה שהיה פה בשנים הקודמות, לפני הפתיחה של רפיח וההקלות ביבוא, שהיו שנים קשות מאוד והפסדנו בהן הרבה מאוד כסף.

על-פי לשכת הסטטיסטיקה הפלסטינית, עמד אחוז האבטלה ברצועת עזה, ברבעון השני של 2013 על 27.9%. בהתחשב בכך, ובקשיי החיים ברצועה, האפשרות לעבוד במדינה אחרת היא אטרקטיבית במיוחד. אחמד א-לחאם, בן 26, עובד בקפטריה, תושב העיר דיר אל-בלח סיפר בעדותו לבצלם כיצד החמיץ הזדמנות לעבודה כזו בשל ההגבלות במעבר:

אחמד א-לחאםאני עובד בקפיטריה בעיר עזה ומשתכר 1,200 שקלים בחודש. יש לי תואר ראשון בערבית מאוניברסיטת אל-אקצה. [..] אחי מוחמד הוא מהנדס בנייה ועובד בעומאן כבר ארבע שנים [..] לפני שנתיים ביקשתי ממנו לחפש לי שם עבודה כדי שאוכל לעבוד בחינוך וגם כדי להשתכר יותר טוב. מאז שסיימתי את הלימודים שלי, לפני שנתיים, אני מנסה למצוא עבודה בבתי ספר ברצועה ולא מצליח. מספר בוגרי האוניברסיטה הולך וגדל, אבל בגלל המצור אין חומרי בניין ואי אפשר לבנות בתי ספר חדשים. חשבתי לעבוד במרכזי לימוד אבל גם זה לא הצליח. אני מתוסכל מהעבודה שלי וגם לא יכול לחסוך מספיק כדי להתחתן ולחיות כמו שאר האנשים.

לפני שלושה חודשים בערך אחי מוחמד הודיע לי שמצא לי עבודה בבית ספר בעומאן. הוא התחיל בהליכים כדי להשיג לי אשרה לנסוע לעומאן. בתחילת חודש יוני 2013, הוא השיג לי אשרת כניסה למשך חודש. כשניסיתי לנסוע נרשמו יותר מדי אנשים ובמעבר הייתה צפיפות ואי אפשר היה לעבור. אחר כך המעבר נסגר בגלל הבעיות במצרים. אחי השיג לי עוד שתי אשרות מוגבלות בזמן, אבל שתיהן הסתיימו מבלי שהצלחתי לעבור במעבר רפיח. [..] סגירת המעבר מנעה ממני לממש את החלום שלי ואיבדתי את העבודה ואת ההזדמנות שכל כך חיכיתי לה. זו הייתה הזדמנות פז לעבודה בתחום שלי שאולי לא תחזור על עצמה. אני עוקב אחרי התנועה במעבר רפיח ואחרי החדשות ושומר על קשר עם אחי. כל הזמן אני חושב איך לנסוע ולהגיע הכי מהר שאוכל לאחי בעומאן, לחיות שם ולגמור עם החיים בעזה שאין בה אופק לחיים טובים יותר.

גם אנשים שצריכים להגיע לחו"ל לצורך השתלמויות ופגישות עבודה אינם מורשים בשלב זה לעבור במעבר רפיח. מוחמד סרור, בן 32, תחקירן בלשכה העצמאית לזכויות האדם בעזה, תושב שכונת תל אל-הווא בעיר עזה, תיאר בעדותו לבצלם כיצד נמנע ממנו להגיע להשתלמות בזכויות האדם שאליה היה אמור לצאת במסגרת עבודתו:

הארגון שאני עובד בו שולח כבר משנת 1997 בכל שנה את אחד העובדים לעשרה ימים לתוניסיה לקורס "ענבתאווי" לזכויות האדם בתוניסיה. בקורס משתתפים גם עובדים מארגוני זכויות אדם אחרים ברצועת עזה ובגדה המערבית. [..] נרשמתי לקורס פני כמה חודשים, ועשיתי חלק ממנו מרחוק: במשך חודש הממונים על הקורס שולחים שאלה מדי שבוע, התלמידים מנתחים את הסוגיה מזווית של זכויות האדם, ושולחים את התשובה.

קיבלתי אשרת כניסה לתוניסיה למשך חודש החל מה-27.8.13 והייתי אמור לנסוע ב- 29.8.13. אבל כשהגיע המועד לא יכולתי לנסוע כי במעבר רפיח הרשו רק למחזיקי דרכונים זרים ולחולים לעבור. ניסיתי להירשם במשרד הפנים כדי לנסוע בתאריך אחר אבל הם סירבו לרשום אותי בגלל שממילא לא ייתנו לי לעבור. פספסתי את הנסיעה ואת הקורס. זה היה מאוד מתסכל ומנע ממני הזדמנות לפגוש עמיתים ולהתקדם. אני לא יודע אם תהיה אפשרות לנסוע לקורס בשנה הבאה.

ישראל מונעת מתושבי הרצועה להפעיל נמל תעופה ונמל ימי ואוסרת עליהם לצאת לחו"ל דרך מעבר אלנבי שבין הגדה המערבית לירדן או דרך שדות תעופה ישראליים. בכך היא מותירה לתושבי הרצועה את מעבר רפיח כנתיב יציאה יחיד. אולם, גם כאשר מעבר רפיח פועל כשגרה המעבר בו כפוף להגבלות שרירותיות שמטילות הרשויות המצריות והיציאה לחו"ל מחייבת נסיעה ממושכת ומסוכנת דרך מדבר סיני. לפיכך, אין לראות ביציאה למצרים פתרון בלעדי לתנועת תושבי הרצועה למדינות אחרות.

מדיניות זו של ישראל מונעת מתושבי הרצועה לממש את זכותם לחופש התנועה. גם היום, שמונה שנים לאחר שישראל השלימה את תכנית "ההתנתקות", היקף שליטתה בדרכי הגישה לרצועה מטיל עליה אחריות למימוש זכותם לחופש התנועה וזכויות התלויות בכך ובהן הזכות להתפרנס, לרכוש השכלה, לקיים קשרי משפחה ועוד.

ישראל מצדיקה חלק מההגבלות המוטלות על תושבי הרצועה בטיעונים ביטחוניים. כדי לתת מענה לבעיות אלה ניתן להטיל הגבלות מסוימות על תנועת אנשים ולקיים בידוק ביטחוני פרטני. אולם, אין בשיקולים אלה כדי להצדיק האת ההגבלות הגורפות שמטילה ישראל על כל תושבי הרצועה.

* העדויות נגבו על-ידי תחקירני בצלם ברצועת עזה מוחמד סבאח וח'אלד אל-עזאייזה