דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

על ישראל לפעול להסדרת מעמדם של עשרות אלפי פלסטינים החיים בעזה ללא תעודות זהות


איור: נעם רבינוביץ', בצלם

ברצועת עזה חיים היום בין 40 ל-50 אלף בני אדם שאינם מחזיקים בתעודות זהות מוכרות על ידי ישראל ואין להם מעמד בשום מדינה אחרת. חלקם נולדו ברצועה, אך לא זכו להכרה ישראלית בתושבותם: חלקם ברחו מהרצועה במהלך המלחמה ב-1967 או שנסעו מעזה לחו"ל אחרי 1967 לצרכים שונים, ושבו לרצועה במהלך השנים; מיעוטם נולדו ברצועה ומעולם לא יצאו ממנה, אך אינם מחזיקים בתעודות זהות מסיבות שונות. חסרי מעמד אחרים ברצועה הם פלסטינים מהפזורה אשר נישאו לתושב הרצועה, נכנסו אליה באמצעות רישיון ביקור, ונשארו בה אחרי שפג תוקפו.

תושבים החיים היום ברצועה ללא מעמד מוסדר וללא תעודה מזהה או דרכון של מדינה כלשהי מתקשים לנהל חיים תקינים: הם אינם יכולים לצאת משטח הרצועה לכל צורך שהוא – לימודים, עבודה, ביקור בני משפחה או עליה לרגל למכה (אל-חאג'); הם אינם יכולים גם להתמנות לתפקידים הכרוכים בנסיעות אל מחוץ לרצועה; חסרי מעמד הנזקקים לטיפול רפואי שאינו זמין ברצועת עזה אינם יכולים לצאת למצרים, ומורשים להיכנס לישראל לצורך טיפול רק במקרים חריגים ביותר. על כל אלה נוספת תחושת חוסר הביטחון הכללי המלווה את חייהם של אנשים אלה, שאין להם כל מעמד רשמי. תחושת זו קשורה בין היתר לחשש מפלישה ישראלית שבמסגרתה הם עלולים למצוא עצמם מגורשים מהרצועה.

וליד ג'ודה, בן 26, נולד בכוויית להורים שיצאו מהרצועה לצורכי עבודה בשנת 1965. בשנת 1999 הוא הגיע לרצועה עם הוריו באמצעות רישיון ביקור שביקשו עבורם בני משפחה. הוריו הגישו בקשה לאיחוד משפחות עבור כל בני המשפחה אך זמן קצר לאחר מכן, בשנת 2000, הקפיאה ישראל את ההליכים לאיחוד משפחות. ג'ודה סיים את לימודי התיכון בשנת 2004 בהצטיינות וקיבל מלגות לימודים בחו"ל אך כיוון שאינו מחזיק בתעודת זהות לא יכול היה לנסוע. כך סיפר בעדותו לבצלם:

תעודת הזהות המקומית שהנפיקו רשויות חמאס בעזה לווליד ג'ודה

בשנת 2004 סיימתי תיכון עם ממוצע 95.5%. קיבלתי שתי מלגות ממשרד החינוך הפלסטיני ללימודי הנדסה בתורכיה או ללימודי רפואה בתוניסיה. מכיוון שלא הייתה לי תעודת זהות לא יכולתי לצאת. נשארתי ברצועה ולמדתי טכנולוגיית מידע באוניברסיטת אל-אזהר, למרות שלא הייתי מעוניין במקצוע הזה. רציתי ללמוד רפואת שיניים בחו"ל אבל לא יכולתי. נשארתי בעזה וסיימתי את הלימודים.

לאחר שסיימתי את הלימודים, הייתי מובטל במשך שנתיים. מאוחר יותר השגתי משרה בסוכנות הסעד בתור ממונה על אגף המידע. הייתי רוצה ללמוד לתואר שני מחוץ לרצועה אבל אני לא יכול בגלל שאין לי תעודת זהות. לפני שנתיים התחתנתי. אשתי מחזיקה בתעודת זהות ולכן שני הילדים שלנו נרשמו בתעודת הזהות שלה.

רפיק מאסה, בן 78, הגיע לח'אן יונס שברצועת עזה בילדותו כפליט ממג'דל, כיום אשקלון בשנת 1948. הוא נישא ברצועה ולבני הזוג נולדו ארבעה ילדים. בשנת 1967, לאחר כיבוש הרצועה, גורש מאסה לדבריו ביחד עם גברים אחרים מח'אן יונס למצרים שם הצטרפו אליו בני משפחתו. לאחר מכן נסעה המשפחה לכוויית שם מצא עבודה. בשנת 1995 חזר אחד הבנים לרצועה באמצעות רישיון ביקור ומעמדו הוסדר בהליך של איחוד משפחות. בשנת 2000 חזרו בני הזוג ואחת מבנותיהם לרצועה באמצעות רישיון ביקור שקיבל עבורם בנם. הם הגישו בקשה לאיחוד משפחות אולם זו לא טופלה בשל הקפאת ההליכים על-ידי ישראל. בעדותו לבצלם תיאר את הקשיים שבהם נתקל כחסר מעמד ברצועה:

רפיק מאסה. צילום: מוחמד סבאח, בצלםלפני הנסיגה של הצבא הישראלי מעזה לא יכולתי לבקר את קרובי המשפחה שלי בח'אן-יונס שבדרום הרצועה בגלל כל המחסומים שהצבא הישראלי הציב בתוך הרצועה. היה מחסום בנצרים שהפריד בין העיר עזה למרכז הרצועה ומחסום ליד כפר דרום שהפריד בין מרכז הרצועה לדרום הרצועה. פחדתי לעבור במחסומים כי החיילים ביקשו תעודות זהות ואם הם היו מגלים שאין לי אז הם היו יכולים לגרש אותי מהרצועה. רק אחרי הנסיגה יכולתי לבקר את הקרובים. 

היום אני סובל מבעיות בלב ומדלקת פרקים וצריך טיפול רפואי שאני לא יכול לקבל ברצועה. הרופאים ברצועה נותנים לי רק תרופות ומשככי כאבים, אבל זה לא פותר את הבעיה. בנוסף אני מאוד רוצה לנסוע לבקר את הילדים שלי שחיים בסעודיה ולא ראיתי אותם מאז שנת 2000.

גם כיום, ממשיכה ישראל לשלוט במרשם האוכלוסין של הגדה המערבית ורצועת עזה. בהסכמי אוסלו אמנם הועברו סמכויות רבות בתחום זה לרשות הפלסטינית, אולם בשנת 2000 הפסיקה ישראל לעדכן את העתק מרשם האוכלוסין שבידיה ומאז אינה מכירה עוד בשינויים שעורכת בו הרשות הפלסטינית. כיום מאפשרת ישראל לרשות לרשום בו לידות ומיתות בלבד, ולהחליף תעודות בלויות. משום כך, לרשות הפלסטינית או לממשלת חמאס אינן אפשרות להנפיק תעודות זהות מוכרות לתושבי השטחים

בניסיון לתת מענה לבעיית חסרי המעמד ברצועה החלה ממשלת חמאס בחודש ינואר 2008 להנפיק תעודת זהות פנימיות וזמניות לתושבי הרצועה שאינם רשומים במרשם האוכלוסין. זאת, על מנת להקל עליהם את ניהול חיי היום יום בתוך הרצועה ולאפשר להם לבצע פעולות כמו פתיחת חשבון בנק, רישום הילדים בבתי הספר או רכישת ביטוח רפואי. לפי נתוני המשרד לעניינים אזרחיים בעזה ישנם כיום ברצועה כ-20 אלף פלסטינים המחזיקים בתעודות זמניות כאלה. אולם, התעודות אינן תקפות במעברים לישראל או במעבר רפיח המנוהל כיום בידי חמאס ומצרים, שכן מצרים אינה מאפשרת למחזיקים בהן לעבור במעבר אלא אם הם מחזיקים גם בדרכונים ירדניים. מי שמחזיק בדרכון ירדני שתוקפו פג מורשה לצאת, אך לא יורשה לחזור מבלי שדרכונו חודש.

נג'אח טוויל, תושבת העיר עזה, סיפרה בעדותה על החיים ללא מעמד:

נג'אח א-טווילבשנת 1967, לפני המלחמה, אבא שלי נסע למצרים ללמוד באוניברסיטה. הוא לא היה ברצועה כשעשו את מפקד האוכלוסין ולא נרשם. בשנת 1970 הוא נסע לסעודיה, והתחתן שם עם אמא שלי, גם היא מהרצועה... אמא שלי קיבלה תעודת זהות דרך איחוד משפחות כבר בשנת 1998. האחים שלי הגיעו לרצועה באמצעות רישיון ביקור בשנת 1999, ואני ואבא שלי הצטרפנו בשנת 2000... לכולנו היו דרכונים ירדניים שהתוקף שלהם היה לשנתיים, ועכשיו כבר אי אפשר לחדש אותם. יש לי כרטיס זיהוי שחמאס הנפיק. פתחתי איתו חשבון בנק אבל הוא לא מועיל לשום דבר אחר... הפסקתי לחשוב על לימודים או על עבודה מחוץ לרצועה... החיים שלנו תלויים בתעודת הזהות ובדרכון.

מעמד האזרחות מאפשר את קיומה של מסגרת פוליטית והוא מאפשר את הקשר בין האזרח לבין השלטון האחראי. והוא חיוני לניהול אורח חיים תקין והוא נחוץ לצורך מימוש זכות הכניסה למדינה, שיוויון בפני החוק, נגישות לשירותי בריאות, אפשרויות תעסוקה ועוד. בשל חשיבותה, עוגנה הזכות לאזרחות בסעיף 15 להכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם ונאסר על מדינות לשלול אותה באופן שרירותי. מאז ההכרזה, נעשו נסיונות לעגן את הזכות לאזרחות באמנות. בין השאר, התקבלה באו"ם ב-1954 האמנה בדבר מעמדם של מחוסרי אזרחות וב-1961 האמנה לצמצום מחוסרי האזרחות. אמנות אלה משקפות את התפיסה בדבר חיוניותו של מעמד זה לכל אדם.

על ישראל, השולטת עדיין במרשם האוכלוסין הפלסטיני, לאפשר את הסדרת מעמדם של כל מחוסרי האזרחות ברצועת עזה, על מנת שיוכלו לנהל אורח חיים סביר. בשלב ראשון, עליה להשלים את הסדרת מעמדם של 10,000 חסרי המעמד שבקשותיהם לאיחוד משפחות אושרו במסגרת המחוות לרשות הפלסטינית בשנת 2007, אך מעמד התושבות לא הוענק להם בשל הקפאת הליכי המחוות בשנת 2008.

למידע נוסף על תושבים חסרי מעמד ברצועת עזה

* העדויות נגבו על-ידי תחקירן בצלם מוחמד סבאח.

תגיות