דילוג לתוכן העיקרי
החסימה בכניסה הצפונית לכפר דיר ניזאם. צילום: איאד חדאד, בצלם, 17.2.20
תפריט
מהשטח
נושאים

ינואר-פברואר 2020: הצבא חסם חמישה כפרים בגדה המערבית כענישה קולקטיבית

חסימת הכניסות לכפרים הפכה כבר מזמן לאחת משיטות הדיכוי השגרתיות בהן משתמשת ישראל נגד פלסטינים תושבי הגדה המערבית. בדרך כלל, הצבא נתלה לשם כך בתואנות הנוגעות למעשים שעשו כביכול צעירים מהכפר – השלכת אבנים או בקבוקי תבערה על כלי-רכב ישראליים או ירי לעבר אנשי כוחות ביטחון או אזרחים ישראלים. וכך, במחי יד, מעניש הצבא את כל תושבי הכפר והכפרים הסמוכים לו, המשתמשים באותן דרכים – על אף שלא עשו דבר ואף אינם חשודים בדבר. במהלך החודשים ינואר ופברואר 2020, חסם הצבא באופן זה את הכניסות לחמישה כפרים בגדה.

הגבלות אלה הוסרו בהדרגה, למעט על הכפר אוסרין – שבטרם פתח הצבא את הכניסה שחסם, כבר הוטלו על כל תושבי הגדה (על ידי הרשות הפלסטינית והצבא) הגבלות תנועה חריגות, כחלק מההתמודדות עם מגפת הקורונה ובניסיון למנוע את התפשטותה.

ב-30.1.20 נחסמה הכניסה הראשית לכפר אוסרין שמדרום-מזרח לשכם, שבו גרים כ-2,100 תושבים בטענה שתושבים מהכפר יידו אבנים על כביש 505. החסימה, שבשל משבר הקורונה לא נפתחה עד היום, בוצעה באמצעות סלעים וערמות עפר, והיא מונעת מהתושבים גישה לכביש הראשי המוביל. התושבים נאלצים לצאת מהכפר ולשוב אליו דרך ארבע דרכי גישה אחרות המחברות אותו לכפרים ביתא ועקרבא. השימוש בדרכים אלה, שחלקן משובשות וצרות ועוברות בין בתי הכפרים, גוזלת מהתושבים זמן יקר ומייקרת את עלויות הנסיעה. בשנה שעברה הצבא כבר חסם את הכניסה הראשית לכפר למשך 29 יום.

השער בכניסה לכפר עאבוד לאחר פתיחתו. צילום: איאד חדאד, בצלם, 20.2.20

ב-9.2.20, הצבא חסם את הכניסות לארבעה כפרים נוספים באזור רמאללה, מבלי לנמק את הדברים בפני תושביהם, שאינם יודעים אפילו בגין מה הוטל עליהם העונש הקולקטיבי.

  • בכפר א-נבי סאלח שמצפון מערב לרמאללה, שבו חיים כ-600 תושבים, חסם הצבא את הכניסה הראשית, ממזרח למשך חמישה ימים. התושבים נאלצו להיכנס לכפר ולצאת ממנו דרך הכניסה המערבית, שממנה יוצאת דרך עפר משובשת המובילה לכפר עאבוד ואז לחצות ברגל את שדות הכפר משום שגם הכניסה אליו נחסמה.
  • בכפר דיר אבו משעל שמצפון מערב לרמאללה, שבו חיים כ-4,400 תושבים. חסם הצבא את הכניסה הראשית למשך שישה ימים, וכפה על התושבים להשתמש בדרכי עפר משובשות שהנסיעה בהן קשה.
  • בכפר עאבוד שמצפון מערב לרמאללה חיים כ-2,000 תושבים. הצבא סגר את השער שהציב בכניסה הראשית לכפר למשך שבעה ימים. הדרכים החלופיות המובילות לכפר עוברות במסלולים תלולים ומפותלים ולכן העדיפו תושביו במהלך הסגירה לחצות ברגל את השדות כדי להגיע לכביש הראשי ולנסוע בתחבורה ציבורית למחוז חפצם.
  • בכפר דיר ניזאם שמצפון-מערב לרמאללה חיים כ-900 תושבים. לכפר שלוש כניסות: צפונית, צפון-מערבית ודרום-מזרחית. את הכניסה הצפונית הצבא חסם ופתח לסירוגין בחודשים ינואר-פברואר 2020, ובסוף פברואר פתח אותה סופית. את הכניסה הצפון-מערבית חסם הצבא מה-9 בפברואר ועד סופו, אז פתח גם אותה (בשנה שעברה הצבא חסם דרך זו לסירוגין בחודשים יוני-אוגוסט). החסימות הותירו לתושבים גישה רק לכניסה הדרום-מזרחית, המובילה לכביש 450, שמחברת את הכפרים הפלסטיניים שבאזור לעיר רמאללה וכרוכה במעבר במחסום ובעיכובים רבים ולדרך עפר חקלאית צרה ומשובשת בצדו המערבי של הכפר. כדי להגיע לצפון הגדה נאלצים התושבים כעת לעשות עיקוף גדול.
השער בכניסה המערבית לדיר ניזאם. צילום: איאד חדאד, בצלם, 17.2.20

החסימות הוסרו באופן הדרגתי בשלושת הכפרים א-נבי סאלח, דיר אבו משעל ועאבוד. בכל עת שנפתחו הוצבו במקום החסימות מחסומי פתע שבהם עיכב הצבא את התושבים. מדובר בכפרים הסמוכים זה לזה, המקיימים ביניהם קשרי גומלין של מסחר ועבודה וכן קשרי משפחה וקשרים חברתיים. בנוסף, הנוסעים בין סלפית לרמאללה נהגו לעצור בבתי עסק בכפרים אלה, ובשל חסימת הכניסות אליהם נגרמו לבעלי העסקים הפסדים כספיים. 

חסימת הכניסות משפיעה על כל אלה ופוגעת בעשרות אלפי תושבי הגדה, כשההגבלות הקיצוניות על חופש התנועה של התושבים משבשות לחלוטין את חייהם ופוגעות ביכולתם להתפרנס, להגיע למוסדות לימוד, לעבד שטחים חקלאיים, לקבל טיפול רפואי או, פשוט, לנהל חיי שגרה סבירים. ענישה קולקטיבית זו, הכופה על התושבים חוסר ודאות, תסכול ובזבוז של זמן יקר וכסף, מבוצעת ללא כל הצדקה וכל כולה ניצול שרירותי של הצבא את כוחו ואת סמכותו.

להלן עדויות שגבו תחקירני בצלם מתושבים, המתארים את הפגיעה בשגרת חיים עקב חסימת הדרכים:

מוחמד אבו ג'יש, בן 49, נשוי ואב לתשעה תושב בית דג'ן, העובד כנהג מונית על קו שכם-אוסרין, סיפר בעדות שמסר ב-17.2.20 לתחקירנית בצלם, סלמא א-דבעי:

מאז שחסמו את הכניסה לאוסרין, אני נאלץ לנסוע דרך הכפר ביתא. אני אוסף את הנוסעים ממרכז העיר שכם, נוסע בכביש חווארה ומשם נכנס לביתא ונוסע בכבישים הצרים והמתפתלים בתוך הכפר. משם אני ממשיך בדרך ששימשה בעבר חקלאים. היא נסללה לפני כמה שנים אבל זה כביש צר ומתאים רק לתנועה בכיוון אחד. אם מגיע אוטו ממול אני חייב לסטות מהכביש לשוליים. בגלל הגשמים וסחף של אדמה, יש עכשיו הפרש גובה של 30-40 ס"מ בין הכביש לשוליים, וכל ירידה כזאת גורמת נזק למכונית. אני מפחד מאוד מהנזקים האלה כי המצב הכלכלי קשה גם ככה וכל תיקון עולה הון. ההכנסה היומית שלי לא עולה על 150 שקל וחצי מזה הולך על דלק. ומה נשאר לי? מעט מאוד.

אני גם נאלץ לנסוע לאט, בגלל שאני עובר בתוך אזורי מגורים וגם בגלל שהכבישים צרים ומלאים מהמורות, בניגוד לכביש 505 שהינו כביש רחב וסלול היטב. שם אתה יכול לנסוע במהירות של 80-90 קמ"ש בלי שום בעיה ובשיא הנוחות. בכביש ביתא אני נוסע במהירות של 40-50 קמ"ש, לא יותר. בזמנים רגילים אני עושה בממוצע שלוש נסיעות ביום ועכשיו אני בקושי עושה אחת או שתיים.

וליד זיתאווי, בן 55, נשוי ואב לשישה תושב ג'מאעין, מדריך בבית הספר היסודי לבנים באוסרין, סיפר בעדות שמסר לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי ב-19.2.20:

וליד זיתאווי. התמונה באדיבות העד.

בתחילת החודש, בזמן שהייתי בדרך לבית הספר באוסרין, גיליתי פתאום ערמות של סלעים ועפר בכניסה לכפר. כבר כמעט הגעתי לכפר אבל נאלצתי להסתובב ולנסוע דרך הכפר הסמוך עקרבא. איחרתי בגלל זה לעבודה וזה יקוזז מהשכר שלי.

החסימות גורמות לאווירה קשה. הצבא מעניש את כולם, כל תושבי הכפר וכל מי שעובד בו. במה אנחנו אשמים? למה צריך לעכב אותנו בדרך לעבודה ולכפות עלינו עלויות נוספות? עכשיו אני מוציא כל יום יותר כסף על דלק כדי להגיע לעבודה דרך עקרבא.

מוחמד רביע, בן 32, נשוי, תושב דיר אבו משעל העובד כנהג משאית סיפר בעדות שמסר לתחקירן בצלם איאד חדאד ב-17.2.20:

ביום שני, 10.2.20, אכלתי ארוחת בוקר ויצאתי לעבודה. אני מוביל חומרי בניין בין הכפר שלי, דיר אבו משעל, לכפרים סמוכים, דיר נזאם, עאבוד, א-נבי סאלח, ולפעמים גם לרמאללה.

עליתי על המשאית שלי ונסעתי עד הכניסה לכפר, שממנה יוצא הכביש היחיד שמקשר אותנו לכביש הראשי, 465. אבל כשהגעתי לשם השער היה סגור, ועמדו שם חיילים שהרשו רק להולכי רגל לעבור. גם את הולכי הרגל החיילים עיכבו ושאלו אותם שאלות בגסות.

חזרתי הביתה במצב רוח רע. הייתי מתוסכל כי אין שום יציאה אחרת שאני יכול לנסוע בה. יש דרכי עפר אבל הן משובשות ומכונית פרטית בקושי יכולה לעבור בהן, בטח שלא משאית. הן מתאימות רק לרכבי 4x4. ככה נשארתי כבר מהיום הראשון של החסימה בלי עבודה. כולנו, כל תושבי הכפר היינו כלואים בתוך כלא גדול. אין יוצא ואין בא.

אם לא היו לי קצת חסכונות בצד הייתי נאלץ ללוות כסף מאנשים בשל הצרכים של המשפחה. העברנו את הזמן במשחקי קלפים, בילוי פה ושם, זלילה מרוב מתח, ושינה. כשהיו ימים יפים טיילנו בטבע. פשוט השתגענו מרוב שעמום. זו הייתה תחושה מאוד לא נעימה.

אפילו אחרי שפתחו אך השער, ביום בערב שישי, החיילים לא עזבו אותנו לנפשנו. משבת בבוקר הם כבר הציבו מחסומי פתע בכניסה לכפר, ובמיוחד בשעות אחר הצהריים כשהתושבים חוזרים ממקומות העבודה שלהם. הם עכבו אותנו במשך דקות ארוכות, ולפעמים רבע שעה או חצי שעה. הם נראו מאוד שאננים, ולא מוטרדים בכלל מזה שהם משבשים לנו את החיים ומהאווירה הקשה שהם משרים. ככה אנחנו נאלצים לחיות.

יוסף אסמר, בן 52, נשוי ואב לחמישה, תושב הכפר בית רימא, העובד כאיש תחזוקה בבית הספר התיכון בדיר ניזאם, סיפר בעדות שמסר ב-17.2.20 לתחקירן בצלם איאד חדאד:

יוסף אסמר. צילום: איאד חדאד, בצלם, 17.2.20

אני צריך להגיע בכל בוקר לעבודה בשעה 7:00. מאז שהצבא סגר את השערים בכניסות לכפרים שבדרך לבית הספר השגרה שלי השתבשה לגמרי. בדרך כלל אני יוצא במכונית מהכפר שלי, בית רימא, עובר דרך א-נבי סאלח ומשם מגיע לדיר ניזאם ולעבודה, וזה לוקח לי בערך 15 דקות.

בבוקר של יום שני, 10.2.2020, גיליתי פתאום שהצבא סגר את השער בכניסה לא-נבי סאלח והתברר לי שגם השער בכניסה לדיר ניזאם סגור. התקשרתי להנהלת בית הספר וגם לכמה מורים שמגיעים מהאזור שלי, כדי לברר אם יש דרכים חלופיות. גילינו גם בכפרים הסמוכים, שבהן עוברות הדרכים החלופיות, הצבא סגר את השערים. למשל בעאבוד ובדיר אבו משעל. באותו יום לא הצלחנו להגיע לבית הספר, וחזרנו לבתים שלנו.

למחרת, ביום שלישי, כשהגענו לכניסה לא-נבי סאלח השער היה פתוח, אבל הוצב שם מחסום צבאי, והחיילים עשו חיפושים ובדיקות בכל המכוניות. היה תור ארוך ולקח לי חצי שעה לעבור שם. כשהגעתי לכניסה הצפונית לדיר ניזאם גיליתי שהשער שם סגור אבל למזלי הכניסה הצפון-מערבית הייתה פתוחה ועברתי דרך שם. לקח לי בערך שעה להגיע לעבודה באותו בוקר, והלימודים התקיימו רק באופן חלקי. אחר-כך סגרו גם את הכניסה הזאת.

בימים רביעי וחמישי השער בכניסה לא-נבי סאלח היה סגור ולא הצלחנו להגיע לבית הספר. ביום שישי הוא כבר נפתח, אבל לפעמים הצבא מציב שם מחסומי פתע. שני השערים בכניסה הצפונית ובכניסה הצפון-מערבית לדיר ניזאם עדיין סגורים, ולכן אני חייב לנסוע לבית הספר דרך כביש חלמיש, שמוביל לכניסה הדרום-מזרחית לכפר, ושם תמיד מעכבים אותי חיילים ועושים לי חיפוש. הרבה פעמים החיילים שם מתגרים, במיוחד אם אני אומר להם שאני עובד בבית הספר בדיר ניזאם. פעם אחת אחד מהם התחיל לאיים ולקלל ואמר ״התלמידים בדיר ניזאם הם כלבים, גם כל מי שמלמד אצלכם הוא כלב, אני רוצה לירות ברגליים שלהם, תגיד להם שאם אראה אחד מהם זורק אבן אני אהרוג אותו״. מאז הפסקתי להגיד שאני עובד בבית הספר, או שאני נוסע לדיר ניזאם או מגיע משם. אני אומר שאני נוסע לביתיללו, כפר אחר שנמצא על אותה דרך, כדי שלא אצטרך לשמוע את הקללות והאיומים.

העיכובים האלה משבשים כמובן את כל יום העבודה ומקלקלים את מצב הרוח. אני מגיע עכשיו כל יום באיחור של איזה חצי שעה ולא מספיק לטפל בבוקר בכל מה שצריך, פינוי פסולת ולספק למורים ציוד שהם צריכים.

המצב הזה משפיע על כולם, כולל התלמידים, המורים וההנהלה. מאוד קשה לקיים כרגע לימודים ככה. אני מקווה שאלוהים יעזור לתלמידים ולמורים בתקופה הזו. זו לא הפעם הראשונה שסוגרים את השערים בכניסות הראשיות לדיר ניזאם. הצבא התחיל לעשות את זה כבר לפני כשנתיים. לפעמים הוא סוגר את השערים לתקופה ארוכה, בלי שום סיבה ברורה, או בטענה שילד אחד זרק אבן על גדר ההתנחלות הסמוכה, או על הכביש העוקף. ואז הם מענישים את כל האזור, וכולאים את התושבים בכלא גדול. במצב כזה החיים של כולם כפופים למצב הרוח של איזה קצין, שמחליט מתי מתחשק לו לפתוח את שערי הכלא ומתי לסגור אותם.