דילוג לתוכן העיקרי
מבקרים פלסטינים בכלא עופר. צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס, 15.9.10
תפריט
נושאים

מסע הייסורים: ביקורי פלסטינים מהגדה המערבית אצל בני משפחותיהם הכלואים בבתי כלא ישראליים

"17 שעות ארוכות של טלטלה ממקום למקום, מאוטובוס לאוטובוס ומבידוק לבידוק, עולה ויורדת, עולה ויורדת. גם אם הייתי עשויה מברזל הייתי נופלת ומתמוטטת. זה מסע ייסורים מפרך". 

מתוך עדותה של חילווה שבאנה, בת 80, כפר סינג'ל במחוז רמאללה

נכון לסוף דצמבר 2019, ישראל מחזיקה במתקני הכליאה שלה לפחות 4,544 אסירים ועצירים (להלן אסירים), המוגדרים כ"ביטחוניים". 296 מהאסירים הם תושבי רצועת עזה והשאר תושבי הגדה המערבית. ישראל מטילה הגבלות רבות על ביקורי המשפחות בכלא – ובכלל זה על זהות המבקרים ועל תכיפות הביקורים. הגבלות אלה מוטלות הן בבתי הכלא שבתוך שטחה הריבוני– שבהם מוחזקים פלסטינים בניגוד להוראות המשפט הבינלאומי – והן בכלא עופר, שנמצא בתוך שטח הגדה אך מעבר לגדר ההפרדה.

הביקורים מאורגנים על ידי הצלב האדום הבינלאומי, כשישראל מתנערת מכל מעורבות בכך. כל ביקור בכלא כרוך ביום שלם של מסע מפרך ובקושי פיזי ונפשי – בעיקר עבור בני משפחה מבוגרים וילדים.

ישראל מתירה רק לבני משפחות מדרגה ראשונה לבקר את יקיריהם וגם זאת בכפוף להיתרים שהיא מנפיקה ואך ורק במסגרת ימי ביקור מוסדרים שבהם מארגן הצלב האדום הסעות. הצלב האדום מסדיר ביקורים בימים ראשון עד חמישי, ההסעות יוצאות מנקודות איסוף בערים הגדולות לאותו בית כלא או לבתי כלא שונים, תלוי בתוכנית הביקורים של הצלב האדום. עד אמצע שנת 2016 התאפשר לבני המשפחות שקיבלו היתרים לבקר את יקיריהם הכלואים פעמיים בחודש, אך בשל קיצוצים בתקציב הצלב האדום הוא צמצם בשנת 2016 את מספר הביקורים לאחד בלבד בחודש.

עד לרבעון השני של שנת 2019 הונפקו היתרי הביקורים לרוב בני המשפחות אחת לשנה, ובני משפחות המוגדרים כ"מנועים ביטחונית" נדרשו להגיש בקשה להיתר חדש מדי חודשיים עד ארבעה. באוגוסט 2019, בעקבות לחץ של בני המשפחות והצלב האדום החלו הרשויות הישראליות להנפיק לכל בני המשפחות המורשים לבקר וגם ה"מנועים ביטחונית" היתרים התקפים למשך שנה. עם זאת, איש מהם אינו יודע באמת אם יורשה לבקר עד שהם מגיעים למחסום, שכן לעיתים אנשי כוחות הביטחון העומדים במחסום מונעים מהם לעבור אותו והם נאלצים לחזור לבתיהם מבלי לבקר את יקירם.

עוד לפני הביקור, הצלב האדום מגיש את רשימת המבקרים למנהלת התיאום והקישור הישראלית באזורים השונים, וממתין למענה מהצד הישראלי. בשלב שלאחר מכן, מגיעות התשובות למשפחות, אישור הבקשה לביקור וזכאות להיתר כניסה, דחייה, או הסרה בשל אי קיום תנאי קרבה מדרגה ראשונה לאסיר. המבקרים שעמדו בתנאים עולים בשעות הבוקר המוקדמות על אוטובוס היוצא מנקודות איסוף בערים הפלסטיניות הגדולות בליווי של נציג מטעם הצלב האדום. כאשר האוטובוס מגיע למחסום נדרשים כל המבקרים לרדת ממנו ולעבור בדיקה גופנית ובדיקה של חפציהם, האורכות זמן רב, ולאחר מכן הם עולים בצדו השני של המחסום על אוטובוס ישראלי המסיע אותם לכלא.

הביקור עצמו נמשך 45 דקות בלבד, ובמהלכו בני המשפחה מדברים עם יקיריהם בטלפון כשחלון זכוכית חוצץ ביניהם. כל אסיר זכאי לקבל עד ארבעה מבקרים. המבקרים רשאים להעביר לאסירים רק פרטי ביגוד ספציפיים שמתירות תקנות הכלא ואשר נבדקים לפני מסירתם לאסיר. כמו כן הם רשאים להפקיד עבורם כסף שישמש אותם לקניית מצרכים.

לאחר הביקור עולים המבקרים שוב על אוטובוסים ישראלים המחזירים אותם למחסום ומשם על הסעה של הצלב האדום, ולרוב מגיעים לביתם בשעות הערב לאחר יום מפרך. 

בעדויות שמסרו בני משפחותיהם של אסירים לתחקריני בצלם הם תארו את המסע המפרך לכלא, את הביקור החטוף, ואת הגעגועים הקשים כשהביקור אינו מתאפשר:

 

חילווה שבאנה, בת 80, נשואה ואם ל- 11 ילדים, תושבת הכפר סנג'ל שברמאללה, סיפרה בעדות שמסרה לתחקירן בצלם איאד חדאד ב-30.12.19 על הקשיים הכרוכים בביקור אצל בנה בכלא:

חילווה שבאנה, צילום: איאד חדאד, בצלם

הבן שלי ח'אלד, בן 41, נשפט למאסר עולם ונמצא בכלא נפחא. לפני שלוש שנים שברתי את עצם הירך ומאז המצב הבריאותי שלי התדרדר ואני מבקרת אותו פחות. אבל פעם בכמה חודשים אני מגייסת כוחות כדי להגיע בכל זאת. בעלי, עבד א-רחמן, נפטר בשנת 2010 ולפני כן היה מאוד חולה ולא הייתה לו אפשרות לראות את ח'אלד ולהיפרד מבנו. האחים והאחיות של ח'אלד מבקרים אותו אבל הוא תמיד מחכה לביקור שלי.

בשנה הראשונה אחרי ששברתי את הירך הצלב האדום אסף אותי מהבית והחזיר אותי הביתה באמבולנס פרטי אבל העלויות של זה גבוהות וזה מצריך הרבה תיאום אז זה לא קרה שוב מאז. 

הביקור האחרון שלי אצל ח'אלד היה ב-25.9.19. באותו בוקר קמתי כבר ב-4:00 לפנות בוקר, התארגנתי ולקחתי משככי כאבים כי כל הטלטולים וההליכה במסגרת הביקור גורמים לי כאבים קשים. וידאתי שיש לי את תעודת הזהות וכל המסמכים, כולל דוח רפואי שמציין שיש לי פלטינות ברגל כדי שאוכל לעבור במכונת הבידוק בלי בעיה. כשאני והבת שלי סמיחה, שמלווה אותי תמיד, יצאנו לדרך, היה עדיין חושך ושאר בני הבית ישנו.

נסענו במונית עד נקודת האיסוף באל-בירה ושילמנו 70 שקלים. זו התחנה הראשונה במסע. האוטובוס יצא בשעה 7:00 בבוקר לכיוון מחסום נעלין, דרך הכפרים שבמערב רמאללה. 

היינו כחמישים אנשים. השער במחסום נפתח רק בשעה 08:00 ואז יורדים מהאוטובוס. אני נעזרת שם במקל שלי וגם בבת שלי, סמיחה, עד שנכנסים למחסום. צריך לעבור שני שערים מסתובבים, שקשה לי לעבור עם המקל. אחר-כך העברנו את התיקים והחפצים שלנו וכל דבר מתכתי, כולל המקל, דרך מסוע של בידוק אלקטרוני ונכנסנו דרך שער בידוק אלקטרוני שנמצא לידו. 

אחר כך כולם עברו אחד אחד ליד חלון זכוכית שמאחוריו יושב פקיד וצריך להרים ידיים כדי שהוא יראה שאנחנו לא מחזיקים כלום, ואז ניגשים לחלון בידוק ומוסרים להם את תעודת הזהות וההיתר. משם יצאנו דרך עוד שער מסתובב לרחבה חיצונית בצד הישראלי של המחסום, שם מחכה לנו אוטובוס ישראלי. סמיחה נשארה צמודה אליי כל הזמן הזה כדי לעזור לי. עלינו לאוטובוס וחיכינו עד שיעלה הנוסע האחרון, בסביבות 09:30 -10:00. כל התהליך במחסום לוקח שעה וחצי ולפעמים יותר.

זה עדיין בוקר אבל אני כבר מרגישה מותשת. משם נסענו שעתיים וחצי בערך בלי הפסקה. היו לי כאבים קשים ובחילות. הרגליים נרדמות.

כשהגענו לכלא נפחא חיכינו בחצר שאין בה כלום חוץ משירותים מגעילים מאוד שעדיף מאוד לא להגיע אליהם. בביקורים האלה אני משתדלת לשתות ולאכול כמה שפחות באותו יום כדי שלא אזדקק להם. לפעמים אני ממש צמה. 

בחצר הכלא התפצלנו. סמיחה הלכה לקנות לח'אלד סיגריות ואני התקדמתי עם המקל שלי לתפוס מקום בתור לביקור ולמסור את תעודות הזהות שלי ושל סמיחה, ואת הכרטיסים וההיתרים. סמיחה גם שכרה לוקר בחמישה שקלים כדי לשים בו את החפצים האישיים שלנו, כי אסור לנו להכניס איתנו כלום, אפילו לא טישו. 

אחר-כך חיכינו עם כולם בחצר. היא מקורה אבל אין שום מיזוג בקיץ או חימום בחורף והתנאים קשים. אחרי 30 דקות בערך קראו לנו והתחיל סבב הבידוק השלישי בתהליך הביקור. עברנו בשער אלקטרוני, חלצנו נעליים, הורדנו חגורות ו כל דבר שיכול לגרום למכשיר לצפצוף. העברתי את המקל במסוע הבידוק. עברנו בשער מסתובב ואז פגשנו שוטר או פקיד והפקדנו אצלו 1,200 שקל לקנטינה כדי שח'אלד יוכל לקנות מה שהוא רוצה בתוך הכלא. ואז עברנו בעוד שער אלקטרוני לתוך פרוזדור ארוך ושם חיכינו. לפעמים מחכים שם כמה דקות ולפעמים יותר מחצי שעה. למזלי הפעם לא חיכינו המון זמן. קראו לי ולסמיחה, עברנו דרך עוד שער אלקטרוני ומשם לחדר בדיקה, כל אחת בנפרד. למרות המצב שלי לא הרשו לסמיחה להיכנס יחד איתי. שתי שוטרות בדקו אותי גופנית עם מכשיר בדיקה ידני. כשסיימו לבדוק אותנו עברנו לאולם גדול שיש בו מקום לאיזה 200 מבקרים. יש בו ספסלים מעץ ומיזוג ומים אבל אין שירותים. חיכינו שם עד שיסיימו לבדוק את כל הקבוצה. זה לוקח בדרך כלל בין חצי שעה לשעה, והפעם לקח 45 דקות. 

ואז ארבעה שוטרים מובילים את המבקרים לכיוון אולם הביקורים. שני שוטרים הולכים בראש ושניים מאחורה. יש שני אולמות ביקורים, ואחד מהם במרחק של יותר מ-150 מטרים. כשצריך ללכת אליו זה מאוד קשה לי כי כל צעד כואב ואין שם שום התחשבות. 

כשהגענו לאולם כל האסירים כבר ישבו וחיכו לנו. לפעמים זה ההפך. הביקור נמשך רק 45 דקות ואני רואה את הבן שלי מאחורי זכוכית משוריינת ויכולה לדבר אתו רק דרך טלפון. תודה לאל, ראיתי שח'אלד במצב בריאותי טוב. דיברנו על כל מני עניינים חברתיים, משפחתיים ועל הבריאות. 

בסוף הביקור הוציאו אותנו דרך שער שמוביל  לחצר של הכלא ושם עלינו על האוטובוס וחיכינו עד שכולם הגיעו. השעה כבר הייתה 15:30. הגענו למחסום קלנדיה בסביבות השעה 20:00. שאלוהים יעזור לי, אני לא מאחלת לאף אחד להיות במקומי. הגענו הביתה בשעה 21:00.

משעה 4:00 לפנות בוקר עד השעה 21:00 בלילה, 17 שעות ארוכות של טלטלה ממקום למקום, מאוטובוס לאוטובוס ומבידוק לבידוק, עולה ויורדת, עולה ויורדת. גם אם הייתי עשויה מברזל הייתי נופלת ומתמוטטת. זה מסע ייסורים מפרך.

אמנה אבו ח'רמה, בת 65, אלמנה ואם לשישה, תושבת מחנה הפליטים טול כרם, סיפרה בעדות שמסרה לתחקירן בצלם עבד אל-כרים סעדי ב-31.12.19 כי ישראל מונעת ממנה כבר שנה לבקר שניים משלושת בניה הכלואים בשטחה:

יש לי שלושה בנים בכלא, מוחמד, בן 40, אחמד, בן 38, ועדנאן, בן 34. שלושתם נעצרו בשנים 2003 ו-2004 ונגזרו עליהם עונשי מאסר ארוכים של יותר מעשרים שנה. מוחמד ואחמד נמצאים בכלא רמון ועדנאן נמצא בכלא הדרים.

אמנה אבו ח'רמה, צילום: עבד אל-כרים סעדי, בצלם

אני היחידה שמבקרת אותם בגלל שהבנות שלי נשואות עם משפחות, אחת בירדן והשנייה בחברון וזה קשה להן והרשויות הישראליות אוסרות על הבן הרביעי שלי, מחמוד, לבקר בגלל שהוא נעצר פעם כשהוא נכנס לישראל בלי היתר עבודה. בחמש השנים הראשונות אחרי שהבנים שלי נעצרו ישראל אסרה עליי לבקר בטענה שיש מניעה ביטחונית. באותה תקופה בני משפחה אחרים קיבלו היתרים לבקר אותם. מאז, הצלב האדום הצליח להסדיר לי היתרי ביקור  שמוגדרים כהיתרים למנועים ביטחוניים,  ואני יכולה לבקר את הבנים שלי פעם בחודש.

כדי לבקר אני צריכה לצאת מהבית שלי בשעה 5:30 בבוקר, לנסוע לנקודה שבה כולם מתאספים ומשם יוצאים האוטובוסים של הצלב האדום ולחכות שם ביחד עם שאר בני המשפחות עד שהאוטובוסים יצאו בסביבות השעה 7:00 בבוקר. האוטובוסים נוסעים למחסום שער אפרים שנפתח בשעה 8:00 בבוקר למבקרים ולעוד אנשים שיש להם היתר לעבור ברגל "לצרכים מיוחדים" ואז מתחילים לעבור את ההליכים הביטחוניים. הם כוללים בדיקה במכשירים אלקטרוניים ובדיקה של היתרי הביקור. בדיקת המסמכים של כל בני המשפחות לוקחת יותר משעה, ואם שולחים מישהו לחדר שבו עושים בדיקות גופניות זה לוקח יותר זמן.

בשנת 2019 הרשויות הישראליות שוב מנעו ממני לבקר את הבנים. הייתי מקבלת היתר כניסה לישראל, אבל בכל פעם שהגעתי למחסום שער אפרים המאבטחים אסרו עליי לעבור. שנה שלמה לא ראיתי את הבנים ואף אחד לא טרח להסביר לי למה לא מאפשרים לי לעבור.
זה נמשך ככה כל השנה עד שב-5.12.19. אפשרו לי סוף סוף לעבור ולבקר את הבן שלי עדנאן שכלוא בכלא הדרים. 
לא האמנתי שבאמת נותנים לי להיכנס עד שהגעתי לחניית האוטובוסים שבה מחכים כל בני המשפחות של האסירים אחרי שהם מסיימים לעבור את כל הבדיקות הביטחוניות. 

בכלא, ראיתי את עדנאן רק למשך 45 דקות. דיברתי איתו באמצעות טלפון כשחלון זכוכית מפריד בינינו. 

ב-11.12.19 הייתי אמורה לבקר בכלא רמון אצל הבנים שלי מוחמד ואחמד. התכוננתי ויצאתי מהבית בשעה 5:30 בבוקר. האוטובוס יצא מנקודת האיסוף בטול כרם ונסע למחסום שער אפרים, ובשעה 8:00 בבוקר הרשו לבני המשפחות להיכנס למחסום והתחילו את הליכי הבדיקה. כשהגעתי לשלב בדיקת ההיתרים והמסמכים, המאבטחת מחברת האבטחה הפרטית עכבה אותי יותר מחצי שעה בנוכחות נציג של הצלב האדום שמפקח על התהליך ובסוף אסרה עליי לעבור והורתה לי לחזור בחזרה לטול כרם. כששאלתי למה היא ענתה לי שיש מניעה של השב"כ.

אני לא מבינה איך כל השנה מנפיקים לי היתרים דרך הצלב האדום ואז אוסרים עליי לעבור. כבר יותר משנה שלא ראיתי את מוחמד ואחמד בשל המניעה הביטחונית.

חוסנייה אבו שח'דם, בת 75, אלמנה ואם ל-11 ילדים תושבת ג'בל א-רחמה בחברון סיפרה גם היא בעדות שמסרה לתחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי ב-13.1.20 על הקשיים הכרוכים בביקור אצל בנה בכלא:

חוסנייה אבו שח'דם, צילום: מנאל אל-ג'עברי, בצלם

הבן שלי, ואאיל, בן 38, כלוא מאז שנת 2002. בית המשפט גזר עליו עונש של ששה מאסרי עולם ו-20 שנה נוספות. מאז הוא עבר בין שלושה בתי כלא: נפחא, רימון, ואשקלון.

כבר שנתיים שהאחים והאחיות שלו מבקרים אותו בלעדיי, כי הביקור כרוך בהרבה סבל ואני כבר אישה מבוגרת. זה מסע עינויים וסבל שמתחיל בארבע בבוקר. באוטובוס, שנוסע

למחסום תרקומיא, אין עצירות. אני חולת סוכרת והרבה פעמים צריכה לשירותים בדרך אז כדי להימנע מזה אני לא שותה כלום באותו בוקר. 

אחרי כל התלאות והבידוקים יש בסך הכל 45 דקות לביקור עצמו, עם קיר זכוכית וטלפון, זה לא מספיק כדי לכבות את הגעגוע שבוער לנו בלב. 
מחר, למרות הכל אני מתכננת לנסוע שוב, אחרי שנתיים שלא ראיתי את ואאיל. הגעגועים שורפים לי את הלב ואני מפחדת כל הזמן שאמות בלי לראות אותו. אני מתפללת שאלוהים ייתן לי את הכוח לשאת את קשיי הנסיעה והסבל.

לאחר הביקור אצל בנה סיפרה חוסנייה אבו שח'דם למנאל אל-ג'עברי:

ואאיל שמח מאוד שהגעתי. השתדלתי לא לבכות מולו, הוא התחנן לסוהרים שיתנו לו לחבק אותי, אבל הם לא הסכימו. שמחתי כל-כך שהצלחתי להגיע אליו ולראות אותו אחרי שנתיים שלא נפגשנו, אבל כמו תמיד המסע היה מתיש התעייפתי מאוד וגם מזג האוויר היה נוראי והיה קר מאוד. אני לא יודעת אם תהיה לי עוד הזדמנות לראות אותו שוב.

מקבולה עבד א-ג'ליל, בת 65, נשואה ואם לחמישה ילדים, תושבת שכם, סיפרה בעדות שמסרה לתחקירנית בצלם סלמא א-דבעי ב-20.1.20:

הבן שלי ראאיד, בן 39, נשפט לארבעה מאסרי עולם ועוד ארבעים שנה. רק ארבעה חודשים אחרי שעצרו אותו ב-2002, נודע לנו איפה הוא נמצא, וגם אז לא אפשרו לנו לראות אותו, אמרו שיש לכל המשפחה מניעה ביטחונית. רק אחרי שנה וחצי נתנו לי לבקר אותו בפעם הראשונה. 

מקבולה עבד א-ג'ליל, צילום: סלמא א-דבעי, בצלם

אחר-כך חליתי במחלת לב והמצב הבריאותי שלי התדרדר. למרות זאת רציתי לבקר אבל בכל פעם שניסיתי לקבל היתר, קיבלתי סירוב. בעלי והילדים שלי קיבלו היתרים ואני לא. זה נמשך ככה במשך עשר שנים בערך ואז קיבלתי סוף סוף היתר שנתי שמאפשר לי לבקר את ראאיד פעם בחודש.

בחמש השנים האחרונות ראאיד נמצא בכלא גלבוע. בלילה שלפני הביקור אני אף פעם לא מצליחה להירדם מרוב התרגשות. אני קמה ב-4:00 לפנות בוקר ואז מתחיל המסע המתיש. אני עושה הכנות, אפילו מוציאה את הברזלים מהחזייה כדי שמכשיר הבידוק במחסום לא יצפצף כשאני עוברת.

בביקור, חלון זכוכית מפריד בינינו ואנחנו מדברים דרך הטלפון. ב-18 השנה האחרונות ראיתי את ראאיד ממש פנים אל פנים רק איזה ארבע פעמים, כל פעם ממש לכמה שניות, כשהרשנו לנו להצטלם ביחד. 

כשמגיע הרגע להיפרד, אחרי 45 דקות קצרות, אני מרגישה עצב עמוק שאני משאירה את ראאיד מאחורי לבד, שאני לא יכולה לקחת אותו הביתה, לדאוג לו ולבשל את התבשילים שהוא אוהב. 

ראאיד אוהב במיה במיוחד ושנים אחרי שהוא נעצר לא הייתי מסוגלת להכין תבשילי במיה או את העוגיות שהוא הכי אהב ועזר לי להכין. כל מה שאני רוצה כדי שאוכל למות בשלווה זה לראות אותו מחוץ לכלא.

רימא ג'נאזרה, בת 37, עקרת בית תושבת מחנה הפליטים אל-פוואר, נשואה ואם לשלושה, סיפרה בעדות שמסרה לתחקירן בצלם מוסא אבו השהש ב-27.12.19 על הקשיים שבביקור בעלה:

בעלי סאמי נעצר ב-16.9.19 והכניסו אותו למעצר מנהלי למשך ארבעה חודשים. הוא אמור להשתחרר ב-15.1.20. יש לנו שלושה ילדים, הגדול פיארס בן 16 והקטנה מארייא בת תשע, ואני בחודש שביעי להריון. 

סאמי כבר היה במעצר מנהלי לאחד עשרה חודשים בשנים 2017-2018, שבמהלכם הוא שבת רעב למשך עשרה ימים. אני והילדים ביקרנו אותו אז. הוא עבר בין כלא עופר לבין לקציעות. הילדים היו קטנים והביקורים היו סבל אמיתי. 

היינו עולים בשעה 4:00 לפנות בוקר על רכב שלקח אותנו לעיר חברון ושם עולים לאוטובוסים עם עוד עשרות קרובי משפחה של אסירים. בדרך לכלא עברנו במחסומים תרקומיא או מיתר וחיכינו בהם הרבה זמן. החיילים בדקו אתנו בקפדנות אחד אחרי השני כולל הילדים. הם החרימו כל דבר חוץ ממים. 

חיכינו הרבה זמן גם בחצר הכלא ושם כולם כולל הילדים עברו שוב חיפושים ואז היו סוגרים אותנו באולם עם כל המבקרים עד שיגיע זמן הביקור. לפעמים חיכינו, שעה ולפעמים כמה שעות טובות כי הביקור היה רק בצוהריים או בערב. ההמתנה הזאת הייתה קשה במיוחד. הרבה ילדים בכו והאימהות ניסו להרגיע אותם. ילדים שכבו על הכיסאות.

גם הביקור עצמו הוא חוויה קשה, דרך קיר זכוכית וטלפון. לפעמים הייתי צריכה לצעוק כדי שבעלי יוכל לשמוע אותי. באולם היה הרבה רעש והביקור היה נגמר כל-כך מהר. כאב לי שאחרי יום קשה בדרכים ובהמתנה אני מצליחה לראות את בעלי ולדבר איתו רק לזמן קצר. 

בגלל כל זה ובגלל ההריון החלטתי הפעם לא לבקר. גם בעלי ביקש שלא אבוא, בתקווה שהוא ישתחרר בתום ארבעת החודשים. אבל אם יאריכו לו את המעצר אצטרך לבקר אותו. אף אחד אחר לא יכול לבקר כי אמא שלו קשישה וחולה ולא יכולה לעמוד במסע הזה, והילדים שלנו צעירים מדי ולא יכולים לבקר בלעדיי. 

* מעצרו המנהלי של סאמי ג'נאזרה הוארך ב-5.1.20 בארבעה חודשים נוספים.