דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

הכפר דיר ניזאם: חודשיים של ענישה קולקטיבית בעקבות השריפה בהתנחלות חלמיש

החסימה המחודשת שהציב הצבא בכניסה המערבית לכפר. צילום: איאד חדאד, בצלם, 8.1.17
החסימה המחודשת שהציב הצבא בכניסה המערבית לכפר. צילום: איאד חדאד, בצלם, 8.1.17

ב-25.11.16, בלילה שבין חמישי לשישי, במהלך גל השריפות הגדול בשטח ישראל, פרצה שריפה בחורש שמדרום להתנחלות חלמיש שבמחוז רמאללה. האש, שהרשויות קבעו כי הוצתה במכוון, התפשטה וכילתה בתים רבים בהתנחלות ועשרות דונמים מהחורש המקיף אותה. בשל כיוון הרוח האש לא פגעה כמעט בכפר הפלסטיני דיר ניזאם, שעל אדמותיו הוקמה ההתנחלות, ואשר גובל בה ממזרח, אך מטעי זיתים בבעלות תושביו נשרפו. כוחות כיבוי ישראלים רבים פעלו עד לכיבוי האש למחרת, ה-26.11.16. במהלך השריפה פונו רבים מתושבי ההתנחלות מבתיהם.

החל מיום שישי בלילה החל הצבא להטיל הגבלות תנועה קשות על הכפר. שלושת הכניסות הראשיות המובילות אליו נחסמו באמצעות סוללות עפר וחיילים הוצבו לשמור עליהן. עד ל-28.11.16 נאסר על התושבים לצאת מהכפר ולהיכנס אליו גם ברגל. לאחר מועד זה הרפה הצבא את אכיפת ההגבלות אולם חסימת הדרכים לא הוסרה, והנוכחות הצבאית הקבועה בכניסות לכפר הומרה בנוכחות בשעות רנדומאליות, אך עדיין מתרחשת כמעט בכל יום. בנוסף, מסיירים כוחות הצבא בכפר מדי יום, לעיתים יותר מפעם ביום ואף בשעות הלילה. במהלך סיורים אלה מתפתחים לא אחת עימותים בין החיילים לבין צעירים שיידו לעברם אבנים. בחלק מהמקרים הגיבו הכוחות בירי מסיבי של רימוני גז ובמעצרים, בין היתר של ארבעה קטינים.

התנהלות זו היא חלק ממדיניות הענישה הקולקטיבית שמיישמת ישראל ברחבי הגדה המערבית, במסגרתה חשדות נגד יחידים הם עילה מספיקה כדי לרמוס ברגל גסה את זכויותיהם של כלל התושבים ולשבש את שגרת חייהם. במקרה זה סומנו תושבי הכפר כאחראים באופן קיבוצי להצתה וכיעד 'לגיטימי' לפורקן הזעם הציבורי על השריפות, על-ידי פוליטיקאים השואפים לשאת חן בעיני המתנחלים ותומכיהם. ראוי לציין כי ככל הידוע לבצלם תושבי הכפר היחידים שנעצרו ונחקרו בעקבות השריפה נחשדו ביידוי אבנים ולא בהצתה, ושוחררו לאחר זמן קצר.

להלן סקירת הפגיעות בתושבי הכפר כפי שעלו מתחקיר בצלם ומעדויות שגבה תחקירן בצלם איאד חדאד ב-7.12.16:

הגבלות על חופש התנועה

הכפר דיר ניזאם מונה כ-1,500 תושבים, ומרבית תושביו המועסקים עובדים ברשות הפלסטינית או בתוך שטח ישראל. הכפר שוכן כעשרים קילומטרים מצפון-מערב לרמאללה ומוקף ממזרח ומדרום בהתנחלות חלמיש שהוקמה על אדמות תושביו ב-1978 ובשטחים שהועברו לשליטתה. לכפר שלוש כניסות מוסדרות – מדרום, מצפון וממערב. החל מיום ו' ה-25.11.16 בשעות הלילה, חסם הצבא את שלושת הכניסות לכפר באמצעות סוללות עפר או סלעים, והציב לצדן ג'יפים צבאיים. עד לשעות הבוקר של יום ב' ה-28.11.16 מנע הצבא כניסה ויציאה מהכפר, לרבות ברגל.

דרך העפר העוקפת את החסימה בכניסה המערבית לכפר. צילום: איאד חדאד, בצלם, 8.1.17
דרך העפר העוקפת את החסימה בכניסה המערבית לכפר. צילום: איאד חדאד, בצלם, 8.1.17

החל ב-28.11.16 צומצמה כאמור הנוכחות הצבאית בכניסות לכפר והתושבים החלו לצאת מהכפר ולשוב אליו באמצעות דרך עפר צדדית העוברת דרך השדות שמסביב לכפר ועוקפת את החסימה בכניסה המערבית, וכן דרך השדות שמדרום לכפר, הליכה של קילומטר עד לכביש הראשי. מדובר בפתרונות מאולתרים שאינם נותנים מענה סביר לצרכים היומיומיים. בהמשך לאחר שפסקה הנוכחות הקבועה של החיילים בכניסות, פינו תושבי הכפר את החסימות שהציב הצבא בכניסות הראשיות לכפר, ממערב ומצפון כך שהיה ניתן לנוע החוצה גם עם כלי רכב. אך כעבור מספר ימים נחסמה הכניסה המערבית מחדש. חרף צמצום נוכחותו בכניסות לכפר, המשיך הצבא כאמור לקיים נוכחות רנדומאלית מדי יום, שבמסגרתה מגבילים החיילים את הכניסה והיציאה. התושבים אינם יכולים לדעת מתי יוכלו לצאת מהכפר או להיכנס אליו, והדבר מקשה מאוד על תכנון שגרת היום. הגבלות אלה פוגעת פגיעה קשה ביכולתם של תושבי הכפר להגיע למקומות עבודתם, ושל עובדים מבחוץ, ובהם חלק ממורי בית הספר, להגיע לכפר.

מנהל בית הספר בכפר, מחמוד יחיא, בן ,54 תושב דיר ניזאם, תיאר בעדותו את השפעתן של הגבלות התנועה והנוכחות הצבאית בכפר על תפקוד בית הספר, הכולל יסודי, חטיבה ותיכון:

מנהל בית הספר, מחמוד יחיא. צילום: איאד חדאד, בצלםבבית הספר שלנו לומדים מכיתה א' עד יב'. יש בו 234 תלמידים ו-24 אנשי צוות. ביום ראשון ה- 27.11.16 הושבתו אצלנו הלימודים לחלוטין. 18 מ-24 אנשי הצוות של בית הספר מגיעים מחוץ לכפר והם לא יכלו להגיע. למחרת הייתה הקלה בהגבלות, וחלק מהמורים גם הצליחו להסתנן דרך השדות הסמוכים, ולכן הגיעו 15 מ-18 העובדים שגרים מחוץ לכפר. הלימודים התקיימו כמעט כסדרם, למעט טכנולוגיה ואנגלית, שהמורים המלמדים אותם לא הצליחו להגיע. בהמשך ההגבלות היו אקראיות, ומורים שמגיעים מבחוץ התקשו לצפות אם יוכלו להיכנס או לא. זה גרר עוד היעדרויות של מורים וגם איחורים. התרשמנו שהצבא דואג להציג כוחות במחסומים דווקא בשעת ההגעה של המורים. זה גרם לשיבוש שגרת הלימודים ולביטול שיעורים בגלל היעדרויות של מורים.

גם התלמידים נעדרו יותר מבדרך כלל. ביום נורמלי נעדרים שלושה עד חמישה תלמידים ובתקופה הזאת עלה המספר לבין 15 ל-25. לפעמים זה נבע מהטרדה של התלמידים על-ידי כוחות הצבא שנכנסו לתוך הכפר וחשש של ההורים והתלמידים להגיע. בנוסף החיילים סיירו דווקא בשעות שבהן התלמידים היו יוצאים מבית הספר וזה גרר יידוי אבנים מצד תלמידים שהחיילים הגיבו עליו בירי רימוני הלם וגז. ב-5.12.16 חיילים ירו רימוני גז לתוך החצר של בית הספר. זה היה בזמן שיעור ולא היו תלמידים בחוץ. הגז חדר לכיתה שבה למדו תלמידי כיתה ה', בני 11. הם הרגישו מחנק והחלו לרוץ לכיתות אחרות. יותר מ-20 תלמידים נפגעו מהגז. למחרת נעדרו 13 תלמידים, וביום שאחריו 11, רובם תלמידי יסודי, כי נוצרה בהלה בקרב התלמידים.

בית הספר של דיר ניזאם. צילום: איאד חדאד, בצלם, 7.12.16.
בית הספר של דיר ניזאם. צילום: איאד חדאד, בצלם, 7.12.16.

תאופיק מיזהר, בן 49, נשוי ואב לשישה, נהג מיניבוס בקו המחבר בין הכפרים לרמאללה ותושב הכפר עאבוד הסמוך, תיאר את השפעת ההגבלות על עבודתו:

אני עובד בקו דיר נזאם – עאבוד – רמאללה. לרוב אני מבצע ארבע נסיעות ביום ומכל נסיעה מקבל הכנסה של בין 50 ל-70 שקלים. בעקבות השריפות בלילה של יום שישי השלטונות הישראליים סגרו את הכניסות לדיר ניזאם. ביום הראשון של הסגר עמדתי לצאת מדיר ניזאם עם מיניבוס מלא בנוסעים, רובם סטודנטים, פקידים ופועלים. גיליתי שהיציאות הדרומיות והמערביות חסומות לגמרי וניסיתי לצאת דרך היציאה הצפונית שנחסמה באבנים שאפשר להזיז, אבל היו שם גם כלי רכב צבאיים וחיילים, שהמתינו מחוץ לכפר. אחד החיילים כיוון אליי נשק ממרחק גדול, של 50 מטרים בערך, והורה לי להסתובב. פחדתי ונאלצתי לחזור ולהוריד את הנוסעים. למחרת קרה לי אותו דבר, נסעתי למרכז הכפר אבל כולם אמרו שהכבישים עוד סגורים. ניסיתי להמתין, אבל המצב לא השתנה. ביום השלישי תושבים הצליחו לפתוח פרצה צדדית בצד המערבי של הכפר שאפשר לצאת דרכה. הצלחתי לעבור שם בשלום למרות שמדובר בדרך עפר משובשת וקשה שמלאה באבנים ובורות. בדרך חזרה נאלצתי להוריד שם את הנוסעים והם נאלצו להמשיך ברגל כי קשה מאוד לעבור עם המיניבוס. הנוסעים נאלצו ללכת ברגל מרחק של קילומטר עד הכפר, וחלק מהם סחבו תיקים ושקיות ואני מתאר לעצמי שסבלו מאוד. בגלל המצב נאלצתי לוותר על שתיים מתוך ארבע נסיעות ביום. ההכנסה שלי ירדה מאוד וזה בקושי מספיק לכיסוי הוצאות המיניבוס. אני מפרנס שמונה אנשים והמצב הזה מדאיג מאוד. אנחנו נאלצים לדחות קניות, כולל דברים שנחוצים עכשיו לחורף, בגלל החשש שזה יימשך.

כניסת כוחות של הצבא לכפר ומעצר קטינים:

מאז החל הצבא לנקוט ענישה קולקטיבית נגד תושבי הכפר הוא מקיים בו סיורים תכופים. מעדויות תושבי הכפר עולה כי הסיורים לא משרתים מטרות ספציפיות כדוגמת מעצרים או חיפושים, אלא נראה שנועדו לשם הפגנת נוכחות גרידא. לעיתים קרובות הם מתקיימים דווקא בשעת סיום הלימודים. בחלק מהמקרים התפתחו עימותים בין החיילים לבין תלמידים שיידו לעברם אבנים, והחיילים הגיבו בירי רימוני גז והלם, באחד מהמקרים לתוך חצר בית הספר של הכפר. בשבועיים הראשונים סיירו כוחות הצבא בכפר מדי יום ולעיתים אף מספר פעמים ביום, לרבות בשעות הלילה. מאז צומצמו הסיורים אך הם עדיין מתקיימים כמעט מדי יום. ב-29.11.16 במהלך עימות בין הצבא לצעירים, עצרו החיילים חמישה קטינים בני 15-13 בחשד ליידוי אבנים. שניים מהם שוחררו בתוך שעתיים, אחד הוחזק עד רדת הלילה והשניים הנותרים הוחזקו במעצר ונחקרו עד הבוקר שלמחרת. שני צעירים נוספים, בני 19 ו-21, נעצרו גם הם בחשד ליידוי אבנים ושוחררו כעבור יום. חלק מהקטינים והצעירים שנעצרו דיווחו כי חוקריהם לחצו עליהם להודות במעורבות בהצתת האש שגרמה לשריפה.

ל.ת., בן 15, תושב הכפר, תיאר בעדותו כיצד עצרו אותו חיילים במהלך העימותים שפרצו ב-29.11.16:

בערך בשעה 11:00 בבוקר, בזמן שהייתי בשיעור, ראיתי ג'יפים של הצבא נכנסים לכפר. המשכנו בלימודים כרגיל וסיימנו בסביבות 13:30. בחוץ עדיין היו חיילים והם ירו רימוני גז והלם. כשהגעתי הביתה דודה שלי ביקשה ממני ללכת לקרוא לבן דוד שלי, ראמי, בן 12, כי היא פחדה שהוא מסתובב ברחוב כשהצבא בכפר. מצאתי אותו ליד היציאה הצפונית מהכפר ואמרתי לו שהוא צריך לחזור הביתה. היינו בדרך הביתה ואז ראינו פתאום חמישה חיילים רצים מכיוון מרכז הכפר. בהתחלה לא ברחנו אבל אחד החיילים ירה לכיוון שלנו וכדור פגע לא רחוק מאתנו. נבהלנו והתחלנו לברוח בכיוון ההפוך. ברחנו לתוך השדות ובדרך פגשנו עוד שלושה ילדים שברחו מהחיילים. גם שם ראינו כלי-רכב צבאיים ומאחד מהם ירדו שוטרים וחיילים והתחילו לרדוף אחרינו. ברחנו והם המשיכו לרדוף אחרינו וזרקו לכיוון שלנו רימוני גז. נחנקו מהגז והתחלנו לדמוע אבל לא עצרנו עד שהצלחנו להגיע לאזור המגורים של הכפר. דודה שלי, אמא של ראמי, ראתה אותנו ובאה יחד עם עוד נשים מהכפר להגן עלינו. היא אמרה לנו לא לפחד ולהסגיר את עצמנו וכי לא יעשו לנו כלום. השוטרים והחיילים הגיעו ואחד מהם תפס אותי מאחור. הוא תפס אותי ביד, נתן לי אגרוף בגב ולקח אותי אתו. הם תפסו גם את ראמי ועוד ילד, כולם בצורה אלימה. הם גררו אותנו לגי'פים הצבאיים ואזקו לנו את הידיים והרגליים.

בהתחלה לקחו אותנו למחנה הצבאי בחלמיש והחזיקו אותנו בשטח פתוח. היה קר ולבשתי רק חולצה קצרה. אחר-כך לקחו אותנו לכניסה לחלמיש. הצלחתי להסיר את כיסוי העיניים, אבל חייל שראה את זה הכה אותי. אחרי כמה דקות העלו אותי על כלי-רכב צבאי. לא ידענו לאן לוקחים אותנו, אבל כשהוציאו אותנו מהרכב הורידו את כיסוי העיניים והאזיקים. ראיתי שהביאו לשם עוד ילדים. היה לי קר ופחדתי והייתי רעב כי לא אכלתי ארוחת צהריים. כל פעם שביקשתי מים אמרו לי לא.

בערב הגיעו כמה חיילים ושוטרים. אחד מהם, שהיה בלבוש אזרחי, הצביע עלי ואמר 'זה הוא'. הם כיסו לי את העיניים ואזקו אותי. חיכיתי כמה זמן, אני לא בטוח כמה, ואז העלו אותי על עוד כלי-רכב והורידו לי את כיסוי העיניים. היה שם עוד ילד שאני מכיר מהכפר. היה לו שעון והשעה הייתה כבר 23:30. הם לקחו אותנו למשטרת בנימין וחיכינו שם מול חדרי הקבלה. אחרי שעה או שעתיים הגיע כלי-רכב וראיתי את אבא שלי יורד ממנו ביחד עם האבות של הילדים האחרים. אסרו עלינו לדבר איתם. 

אחר-כך שוטר גרר אותי לחדר, הוריד לי את כיסוי העיניים ואז ראיתי חוקר שישב מאחורי שולחן כתיבה. הוא דיבר בערבית, לקח את טביעות האצבעות שלי וצילם אותי. הוא אמר לי שאני מואשם בשריפת ההתנחלות חלמיש ובזה שנתתי לחייל אגרוף בפנים. הכחשתי את הדברים. במהלך החקירה הוא ביקש ממני לחתום על דף לבן שהיו כתובים עליו דברים בעברית. הוא ניסה ללחוץ עלי ודפק על השולחן ואמר לי בתקיפות שאני צריך לחתום, אבל סירבתי. אחר-כך אפשרו לאבא שלי להיכנס פנימה, והוא ראה את הדף בעברית ואמר לי לא לחתום. הוציאו את אבא שלי והחוקר ניסה שוב לשכנע אותי לחתום. הוא אמר לי שאם אני לא חותם אז שאדבר עם עורך דין. אמרתי לו שאין לי עורך דין והוא הציע להתקשר לאחד בשבילי. שאלתי האם עורך הדין הוא ערבי והוא יעזור לי והחוקר אמר שכן. החוקר התקשר לאיזה מספר, נתן לי את הטלפון ואמר לי "קח, דבר עם עורך הדין". מישהו דיבר אתי בערבית, הוא אמר לי שאם החוקר שואל אותי אם זרקתי אבנים להגיד שכן וזה יהיה לטובתי. שאלתי אותו מה לעשות אם מאשימים אותי ששרפתי את חלמיש והוא ענה שזאת האשמה שיכולה להוביל למאסר ארוך, ולא לדבר על דברים כאלה אלא רק להודות בזריקת אבנים. חשדתי שהאדם שמדבר איתי הוא נוכל, גם אם הוא עורך דין. חשדתי בו גם בגלל המבטא שלו. אמרתי חוקר שאני לא רוצה לדבר אתו וניתקתי. 

השוטרים אזקו אותי שוב והחזירו את כיסוי העיניים. הם הכניסו אותי לחדר קטן מאוד וריק, אולי בגודל של מטר על מטר. החדר היה חשוך ולא היה בו חלון. לא היה שם גם מזרון או שום דבר אחר. הם השאירו אותי עד הבוקר שם ולא נתנו לי אוכל או שתייה, חוץ מפחית של משקה אנרגיה שחייל הביא לי בשלב מסוים אחרי שביקשתי אבל פחדתי לשתות כי לא ידעתי מה יש בזה. בתשע בבוקר חקרו אותי שוב וגם הפעם האשימו אותי בשריפה. אחרי שהכחשתי שוב את ההאשמות העבירו אותי לאנשי משרד התיאום הפלסטיני במחסום, והם לקחו אותי לאבא שלי ברמאללה. זה כבר היה בשעה 11:30. הגעתי הביתה רק ב-12:30 והלכתי לישון.