דילוג לתוכן העיקרי
עימאד אל-חשאש. התמונה באדיבות המשפחה
תפריט
מהשטח
נושאים

חיילים ירו בעיאמד אל-חשאש, בן 15, והרגו אותו כשתיעד אותם מגג ביתו

ביום שלישי, 24.8.21, בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר, נכנסו כמה עשרות חיילים למחנה הפליטים בלאטה שמדרום-מזרח לעיר שכם. החיילים עצרו את אחד התושבים בביתו ובמהלך המעצר התפתחו במקום חילופי אש בינם לבין חמושים פלסטינים. לאחר המעצר נסוגו החיילים עם העצור לעבר היציאה מהמחנה.

במרחק של כשלושים מטרים מהבית שבו בוצע המעצר, עמדו שני אחים ממשפחת אל-חשאש – מוחמד, בן 19, ועימאד, בן 15 – על גג ביתם בן שלוש הקומות וצילמו את נסיגת החיילים. כשהתקרבו החיילים לביתם ירה אחד החיילים כדור אחד שפגע בראשו של עימאד. הוא פונה לבית חולים בשכם, שם נקבע מותו. לאחר הירי השליכו החיילים שני רימוני גז מדמיע בקרבת בית אל-חשאש ועזבו את המחנה.

המקום שבו נורה עימאד אל-חשאש על גג ביתו. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 24.8.21
המקום שבו נורה עימאד אל-חשאש על גג ביתו. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 24.8.21

לדברי הצבא, בעת נסיגת החיילים, לאחר ביצוע המעצר, "החלה הפרת סדר אלימה שכללה השלכת בלוקים וחפצים לעבר לוחמי צה״ל מגגות מבנים הסמוכים לכוח. במהלך הפרת הסדר זיהו מספר לוחמים חשוד על גג מבנה שהחזיק בשתי ידיו חפץ גדול, וניסה להשליכו על לוחם שעמד מתחת למבנה. אחד הלוחמים הגיב בירי וזוהתה פגיעה".

בניגוד לדברים אלה, עולה מתחקיר בצלם, הכולל תיעוד וידיאו של האירוע, כי באותם רגעים לא הייתה במקום כל הפרת סדר. אל-חשאש עמד על גג ביתו, יחד עם אחיו, וצילם את החיילים יוצאים מהמחנה. בהתחשב בכך, מובן כי אין כל דרך להצדיק את הריגתו ומובן כי הירי הקטלני בו אינו יכול להיחשב לחוקי.

הירי באל-חשאש הוא עוד דוגמה למדיניות הפתיחה באש הבלתי חוקית שמיישם הצבא. מדיניות זו מאפשרת לחיילים לירות ירי קטלני בפלסטינים, גם כאשר אלה אינם מסכנים אותם או כל אדם אחר – בלי שהם או מפקדיהם יידרשו לתת על כך דין וחשבון.

בעדות שמסר ב-24.8.21 לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי סיפר מוחמד אל-חשאש מה אירע באותו הלילה:

מוחמד אל-חשאש. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 24.8.21
מוחמד אל-חשאש. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 24.8.21

ביום שלישי, בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר, ישנתי בחדר שלי שבקומה הראשונה יחד עם אחי עימאד. התעוררתי מקולות מבחוץ. עימאד היה ער ובדיוק יצא החוצה. הוא חזר מהר ואמר לי שיש חיילים בחוץ. הוא לבש מכנסיים ועלה לגג כדי לראות מה קורה. עליתי אחריו.

עימאד עמד בקצה הגג והסתכל על הרחוב. ראיתי כמה חיילים ליד הרחוב שמוביל לשוק, הם התמקמו ליד הבית של משפחת אל-כעבי ואז התחילו חילופי אש בין החיילים לתושבים, שירו עליהם מהצד השני של הרחוב. אחרי חמש דקות בערך הירי נפסק, ואחר-כך, במשך כמה דקות, החיילים ירו רק מדי פעם.

אחרי כמה דקות הם התחילו לסגת לכיוון הרחוב שלנו שמוביל אל מחוץ למחנה. על הגג שמולנו עמד השכן שלנו, עלי אל-חשאש, שהוא גם קרוב משפחה שלנו. הוא סימן לנו להתרחק כדי שהחיילים לא יראו אותנו. אמרתי לעימאד להתרחק אבל הוא רצה לראות מה קורה וצילם בטלפון שלו. משכתי אותו אחורה. עמדנו כמה מטרים מהקצה של הגג. עימאד התקרב עוד פעם כדי לראות מה קורה, ואז שמעתי ירי ועימאד נפל עם הפנים על הרצפה. הנחתי את היד שלי על הראש שלו כדי להפוך אותו והרגשתי שהוא נפצע. גיסתי, סלמא, בת 25, עלתה לגג וכשהיא ראתה את הדם ואת עימאד שוכב על הרצפה היא התחילה לצעוק.

אחי סאלח, בן 27, גם עלה לגג ויחד הרמנו את עימאד וסחבנו אותו לקומה הראשונה. פתחנו את הדלת כדי לצאת לרחוב אבל היה ריח חזק של גז מדמיע אז חזרנו פנימה. הנחתי את אחי על הרצפה ויצאתי לחפש מישהו שיפנה אותו לבית חולים. ראיתי את השכן שלנו עלי וביקשתי ממנו שיעזור לי למצוא מישהו. כל אחד מאתנו הלך לכיוון אחר. מצאתי מישהו מהמחנה שהסיע פועלים במכונית שלו וביקשתי ממנו לעזור לנו. לקחנו את עימאד לבית חולים. הרופאים ניסו לעזור לו אבל הפציעה שלו הייתה קשה מאוד.

אני לא מעכל את מה שקרה, לא מבין למה אחי נהרג. הסתכלתי עליו וזה היה כמו סיוט. ישנו על מזרן על הרצפה אחד ליד השני כל לילה. אם לא היינו שומעים את הקולות הארורים מבחוץ עימאד היה היום עם החברים שלו בבית הספר. אני לא מאמין שזה קרה.

עלי אל-חשאש, שכנם בן ה-25 של מוחמד ועימאד, עלה לגג ביתו כששמע חיילים בשכונה. בעדות שמסר ב-24.8.21 לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי הוא סיפר:

מהגג ראיתי 30-20 חיילים, ליד בית אל-כעבי, במרחק של 30 מטרים בערך ממני. מדי פעם שמעתי יריות. אחרי כמה דקות היה למשך כמה דקות ירי אינטנסיבי ואז החיילים נסוגו לעבר הכניסה המזרחית למחנה. החיילים היו במרחק של בערך עשרה מטרים מהבית שלנו. מול הבית שלי עמדו השכנים שלי, עימאד ומוחמד אל-חשאש, וניסו לצלם את מה שמתרחש בטלפונים הניידים שלהם. אמרתי להם להתרחק מהקצה של הגג כדי שהחיילים לא ישימו לב אליהם. מוחמד הציץ עם הראש שלו למטה ועימאד עמד לפניו.

עלי אל-חשאש, בנקודה ממנה צפה על המתרחש בליל האירוע. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 24.8.21
עלי אל-חשאש, בנקודה ממנה צפה על המתרחש בליל האירוע. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 24.8.21

שמתי לב שאחד החיילים מסתכל למעלה ומכוון למעלה את הנשק שלו. סימנתי לעימאד להתרחק, שהחיילים למטה. הרחוב מואר היטב ויכולנו לראות אחד את השני. עימאד התרחק קצת אחורה וגם אני חזרתי אחורה כדי שהחיילים לא יראו אותי. ואז עימאד חזר והסתכל למטה ושמעתי ירייה ואחריה צעקות מהבית שלו. חשבתי שהוא נפגע אז ירדתי למטה אבל לא ידעתי מה לעשות. שמעתי פיצוץ של רימון גז והרחתי את הגז, קרוב מאוד לבית שלנו. ואז שמעתי קול ברחוב, הצצתי החוצה וראיתי את מוחמד. הוא אמר לי שהם מחפשים אמבולנס כי עימאד נפגע בראש. יצאתי מהר לחפש מכונית באזור אבל לא מצאתי. כשחזרתי לבית שלהם, הם כבר פינו את עימאד לבית חולים במכונית של אחד התושבים. אחרי חצי שעה בערך שמעתי צעקות מהבית של עימאד ומוחמד. הלכתי אליהם ונודע לי שעימאד נפל כשהיד.

אביו של עימאד, ח'אלד אל-חשאש, בן 50, סיפר בעדות שמסר ב-20.10.21 לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי על הלילה שבו נהרג בנו ועל מצב משפחתו מאז:

באותו לילה התעוררתי בסביבות השעה 3:30 לפנות בוקר. הלכתי לשירותים, וכשרחצתי ידיים הגיע הבן שלי עימאד. דיגדג אותי מתחת לבית השחי והוא התחיל לצחוק. אמרתי לו "מה אתה עושה? למה אתה לא ישן?". הוא התעלם מהשאלות שלי ואמר לי: "אני רוצה להתחתן, מה אתה אומר?". אמרתי לו: "לך תישן", והוא אמר לי: "קדימה אבא, אני רוצה להתחתן היום. תשלם את המוהר מתנה ממך. היום, אני רוצה להתחתן". אמרתי לו "לך, לך לישון", וחזרתי לחדר שלי לישון. עימאד מאוד אהב להתבדח, אבל לא ידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה שהוא מתלוצץ איתי. הלוואי וידעתי. הייתי מחבק אותו, מצמיד אותו אליי ולעולם לא עוזב אותו.

בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר העירה אותי אשתי, מהא, בת 48, ואמרה לי שהילדים על הגג ושיש חיילים במחנה. מיד אחר כך שמעתי ירייה אחת ואחריה צעקות. עליתי מיד לגג. שמעתי את הילדים שלי צועקים "עימאד שהיד". חשבתי שהם מתלוצצים ואמרתי "אללה ירחמו", אבל פתאום ראיתי את מוחמד וסאלח במדרגות נושאים את עימאד על הידיים כשהוא מדמם מאוד. צעקתי בקול רם.

אחרי שהבן שלי מצא מכונית שתפנה את עימאד, הוא ואחיו נסעו איתו לבית החולים. אני נשארתי בבית כי ידעתי שהוא נהרג מהפגיעה בראש. הכול היה בלתי נתפס. הרגשתי שאני בתוך סיוט. לא האמנתי שהבן שלי, שרק לפני זמן קצר התבדח אתי, ידמם וימות. הוא היה ילד קטן, חף מפשע, חייכן, עליז, שהשרה שמחה בבית ובשכונה כולה. ללא כל אזהרה, ללא כל סיבה, הם הרגו אותו.

היום כולנו במצב קשה מאוד. לשניים מהאחים שלו - עבדאללה, שנשוי ואב לארבעה, ועומר, שנשוי עם ילד אחד ואשתו בהיריון – ישראל ביטלה את היתרי העבודה בישראל ומאז הם מובטלים. הם לוו 6,000 ש"ח כדי לשלם מקדמה לעורך דין שיטפל בזה. ברוב הימים אני חוזר הביתה מהעבודה ומוצא את אשתו של עבדאללה מחכה לי בכניסה לבית ומבקשת בבושה חמישה שקלים כדי לקנות צלחת חומוס לארוחת הצהריים. נגמר להם הכסף לשלם על הדירה שהם בונים מחוץ למחנה.

הבן שלי סאלח סבל מבעיה נפשית לפני שנתיים, ואחרי הרבה טיפולים ותרופות מצבו השתפר קצת. אבל מאז שאחיו נפל שהיד המצב שלו התדרדר שוב. כל יום ב-5:00 לפנות בוקר הוא הולך לקבר של אחיו, לוקח איתו מים, שוטף את הקבר ונשאר שם עד 9:00 בבוקר. כשאני שואל אותו "מה אתה עושה?", הוא אומר לי: "דיברתי עם עימאד וישנתי אצלו". ובאמת, ראיתי אותו כמה פעמים ישן ליד הקבר ומדבר עם עימאד, כאילו הוא בחיים.

הם הרסו אותנו לגמרי, אני לא יודע מה לעשות עם כל הכאב הזה, עם הנטל הכבד הזה.

הרחוב ממנו ירו החיילים בעימאד אל-חשאש. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 24.8.21
הרחוב ממנו ירו החיילים בעימאד אל-חשאש. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 24.8.21