דילוג לתוכן העיקרי
גרפטי על גדר במקום שבו נפגע מוחמד תמימי מירי החיילים. צילום: איאד חדאד, בצלם, 25.7.21
תפריט
מהשטח
נושאים

חיילים נכנסו לכפר א-נבי סאלח, בעימותים שהתפתחו ירו והרגו את מוחמד תמימי בן ה-17

מוחמד תמימי. התמונה באדיבות המשפחה
מוחמד תמימי. התמונה באדיבות המשפחה

ביום שישי, 23.7.21, בסביבות השעה 16:00, נכנסו ארבעה חיילים לכפר א-נבי סאלח שבמחוז רמאללה והחלו להתקדם ברחובותיו. בדרכם למרכז הכפר, החלו כמה נערים וצעירים ליידות לעברם אבנים מבין הבתים. החיילים החלו לרדוף אחרי הצעירים ואליהם הצטרף ג'יפ צבאי. כעשרים נערים וצעירים נוספים הצטרפו ויידו אבנים לעבר החיילים, ואלה השליכו לעברם רימוני גז מדמיע והלם וירו אש חיה. בסביבות השעה 17:00, לאחר שהחיילים ירדו מגג בניין במרכז הכפר, הם החלו לסגת לכיוון היציאה המערבית מהכפר כשהם מתגוננים מיידוי האבנים מאחורי הג'יפ ויורים אש חיה באוויר ולעבר מיידי האבנים שמעברו השני של הג'יפ. מהירי נפגעה מכוניתו של אחד מתושבי הכפר.

לאחר כמה דקות הגיעו החיילים לחסימה שהציבו הצעירים על הכביש, בשעה שיידוי האבנים לעברם נמשך באינטנסיביות, כשהם חוסים מאחורי הג'יפ הממוגן ולחייהם לא נשקפת סכנה. אחד החיילים ירה אש חיה ופגע בגבו ובישבנו של מוחמד תמימי, בן 17, ממרחק של כשלושים מטרים. לאחר נסיגת החיילים פונה תמימי ברכב פרטי לבית חולים בסלפית, שם מת מפצעיו לאחר מספר שעות.

בין השנים 2017-2009 התקיימו בכפר א-נבי סאלח שבו חיים כ-600 תושבים הפגנות שבועיות במחאה על השתלטות מתנחלים על אדמותיו ועל מעיין סמוך ומאז הן כבר אינן מתקיימות באופן סדיר. מוחמד תמימי הוא ההרוג החמישי בעשור האחרון במהלך הפגנות ועימותים בכפר: קדמו לו עז א-דין תמימי - 2018, סבאא עובייד - 2017, רושדי א-תמימי – 2012 ומוסטפא תמימי - 2011. כמו במקרה של ארבעת ההרוגים האחרים בכפר, הירי בגבו של תמימי בן ה-17 בוצע כשלא נשקפה ממנו סכנה לחיי החיילים. מאחר שירי חי מותר רק במקרים שבהם נשקפת סכנת חיים ממשית ומיידית, וגם אז רק כאשר לא ניתן לעצור את הסכנה באמצעים פחותים אחרים, הירי לא היה חוקי ולא ניתן להצדיקו. במקרה הנוכחי האירוע שהוביל להרג החל בפלישה בלתי-מוסברת של החיילים לכפר, שנראה שכל מטרתה התגרות. לפי פרסומים בתקשורת נפתחה חקירת מצ"ח, אולם ניסיון של שנים מלמד כי אחריתה להיסגר, שכן מטרתה אינה להגיע לחקר האמת או למצות את הדין עם האשמים, אלא לשמש עלה תאנה למנגנון הטיוח המכונה מערכת אכיפת החוק הצבאית.

מבט מהמקום שבו עמדו החיילים היורים לנקודה שבה נפגע מוחמד תמימי. צילום: איאד חדאד, בצלם, 25.7.21
מבט מהאזור שבו עמדו החיילים היורים לנקודה שבה נפגע מוחמד תמימי. צילום: איאד חדאד, בצלם, 25.7.21

ע.א., תושב א-נבי סאלח בן 22, סיפר לתחקירן בצלם איאד חדאד בעדות שמסר ב-25.7.21 מה אירע אחרי כניסת החיילים לכפר:

ראיתי ארבעה חיילים הולכים בכביש הראשי שעובר במרכז הכפר, לכיוון הרחבה שבמרכז הכפר. באזור הבית של איאד תמימי היו כמה נערים שזרקו עליהם אבנים. החיילים חזרו לכניסה המערבית לכפר, ואני הצטרפתי לילדים בדרך שעקפה את החיילים, כי חששתי שהחיילים לא ייתנו לי לעבור. ליד הכניסה לכפר הצטרף אל החיילים ג'יפ צבאי, והתנהלו שם עימותים מפוזרים בין החיילים והנערים, שמספרם לא עלה על עשר. החיילים ירו כמה כדורים של אש חיה כדי לפזר אותם ואחר כך גם רימוני גז מדמיע. אחרי כמה דקות של עימותים החיילים והג'יפ חזרו לכיוון מרכז הכפר. בדרך יידו לעברם אבנים מהמטעים וליד הבתים שמעל הכביש. החיילים הגיבו בירי רימוני גז, עד שהגיעו לרחבה שבמרכז הכפר, ושם הם עלו על בניין בבנייה. העימותים במרכז הכפר נמשכו 40-30 דקות. החיילים זרקו רימוני הלם וגז מדמיע וירו אש חיה.

בסביבות השעה 17:00 החיילים התחילו לסגת כשהם מתגוננים באמצעות הג'יפ מהאבנים הרבות שנזרקו לעברם. כשהם היו ליד הבית של איאד תמימי הם התחילו לירות אש חיה אינטנסיבית והתקדמו לאט לאט. בגלל כמות האבנים שנזרקה עליהם החיילים הרגליים התרחקו מהג'יפ ונסוגו בדרך עפר שמובילה לעמדה הצבאית שממזרח לכפר. תוך כדי הם חיפו על עצמם בירי ישיר. אני חושב שמוחמד תמימי נפגע אז. עד אותו רגע לא ראיתי אותו בכלל. הג'יפ המשיך לנסוע באיטיות לכיוון הכניסה המערבית כשהנערים ממשיכים ליידות עליו אבנים.

אני הגעתי אז למדרגות בחלק הדרומי של הבית של איאד תמימי. מוחמד היה שם, פצוע. שאלתי אותו מה קרה, אבל הוא לא ענה לי ורק החזיק את היד שלי ולא היה מסוגל לדבר. הוא הניח את הידיים על הבטן ונשען עם הגב על הקיר. הוא לא היה מסוגל לקום או לדבר. הוא דימם מאזור הבטן והאגן. הג'יפ היה רק כמה מטרים מאתנו והם יכלו לראות אותנו. התחלתי לצעוק: "בואו, יש פצוע, מוחמד נפגע". הצטרפו אליי שני בחורים. אחד החיילים פתח קצת את הדלת של הג'יפ וירה לכיוון שלנו שתי יריות אבל אנחנו הסתתרנו מאחורי הפינה של המדרגות. הג'יפ המשיך לסגת.

את'יר תמימי, תושבת א-נבי סאלח בת 27, צפתה בחיילים הנכנסים לכפר מחלונות ביתה שמעל הכביש ובעימותים שהתפתחו עקב כך. בעדות שמסרה ב-26.7.21 לתחקירן בצלם איאד חדאד סיפרה מה אירע במהלך נסיגת החיילים מהכפר:

ראיתי את החיילים במרחק של שלושים מטרים מהחלון שלי, מתגוננים מאחורי הג'יפ והולכים מאוד לאט. הם כל הזמן ירו אש חיה לכיוון הצעירים שהיו בחצר המזרחית של הבית של איאד תמימי או בקרקע שלו שמשקיפה על הכביש. במהלך העימותים שהיו ברחבת הכפר לפני כן, מוחמד תמימי ועוד נער או שניים חסמו את הכביש מול הבית שלנו עם מכלים ואבנים למקרה שהחיילים ירצו לחזור באותה דרך שבה הם באו.

פתאום, בזמן שהחיילים ירו אש חיה, ראיתי את מוחמד נופל על אחוריו ליד אחד המכלים, מניח את הידיים על הבטן וכורע בישיבה שפופה. התחלתי לצעוק לצעירים: "מוחמד נפגע, מוחמד נפגע", אבל בגלל הבלגאן והמהומה מהירי ויידוי האבנים המסיבי, אף אחד לא שמע אותי. חששתי מאוד שהחיילים יעצרו אותו למרות שהוא פצוע. ואז ראיתי את אחד החיילים מנסה להגיע אליו, אני לא יודעת אם כדי לעצור אותו או כדי לבדוק מה מצבו. בגלל עוצמת האבנים החייל עבר אותו והתגונן מאחורי החומה של הבית של איאד תמימי. החיילים האחרים קראו לו לחזור ומהר מאוד הוא עשה את זה. הם נסוגו בדרך עפר מאחורי הבית שלי לכיוון מגדל התצפית, כשהם ממשיכים לירות אש חיה. אני חושבת שאחד מהם התמקם ליד פינת הבית וירה אש חיה לעבר מיידי האבנים שליד הבית של איאד כדי לאבטח את הנסיגה של שאר החיילים.

הג'יפ הצבאי התקדם תוך סילוק המכשולים שבדרך ואבנים פגעו בו באופן מסיבי. אחד החיילים ניסה לפתוח את הדלת האחורית של הג'יפ אבל לא הצליח בגלל האבנים. הג'יפ התקדם וחלף על פני מוחמד. מוחמד התעשת וקם תוך שהוא מניח את הידיים על הבטן והלך לכיוון הכניסה הדרומית לבית של איאד, המחסה הכי קרוב אליו, כשהוא עובר על פני הגי'פ. הוא עלה במדרגות ויותר לא ראיתי אותו. אחרי שהחיילים נסוגו צעירים פינו את מוחמד למיניבוס קרוב וכמה צעירים נסעו איתו. אחרי חמישים מטרים המיניבוס התקלקל ונודע לי שמוחמד פונה ברכב פרטי לבית חולים בסלפית. בשעה 22:00 נודע לנו שהוא מת.

בראאה בכרי, אמו של מוחמד, בת 40, סיפרה בעדות שמסרה ב-15.8.21 לתחקירן בצלם איאד חדאד על הריגתו של בנה:

מוחמד תמימי. התמונה באדיבות המשפחה
מוחמד תמימי. התמונה באדיבות המשפחה

המשפחה שלי במקור מא-נבי סאלח, אבל אני גדלתי בבית של סבא שלי בירדן. התחתנתי עם קרוב משפחה, מוניר תמימי, מדיר ניזאם, ב-2001. בעלי גר אתנו בירדן במשך שלוש שנים ואחר כך גירשו אותו כי לא הייתה לו אשרה להישאר והוא חזר לגדה. בגלל שהוא החזיק בתעודת זהות של הגדה ואני בתעודת זהות ירדנית, ישראל לא אישרה לנו להתאחד ולחיות ביחד בגדה. כשהייתה לי הזדמנות לקבל היתר ביקור הגעתי לא-נבי סאלח ב-2012. מאז נשארתי בגדה בלי שהמעמד שלי יוסדר. ב-2018 עברנו לבית בבעלות סבא שלי בכפר א-נבי סאלח. עד היום אין לי תעודת זהות ואני לא יכולה לצאת מהגדה כי ישראל לא תאפשר לי לחזור.

ביום שבו מוחמד נפל כשהיד, בשעה 16:30, הבן הקטן שלי עומר הגיע מאחורי הבית מפוחד ואמר: "אימא, צבא, אימא, צבא". הסתכלתי מהחלק הקדמי של המרפסת, וראיתי ארבעה חיילים וג׳יפ צבאי בצומת שמול הבית. ארבעת החיילים ירו גז מדמיע לכל הכיוונים, גם לכיוון הבית שלנו. אחד הרימונים נפל ליד חלון המטבח ורימון שני נפל בשדה שמעל הבית. מוחמד ואחיו מוסטפא, בן 10 ירדו למטה. שמעתי את מוחמד אומר לחיילים: "למה אתם יורים גז?" ואומר לאחיו הקטן לכבות איכשהו את רימון הגז. קראתי להם לחזור והבאתי בצל נגד הגז המדמיע.

אחר כך, ראיתי שמוחמד יצא לכיוון החיילים שנסוגו מאזור הבית שלנו יחד עם ילדים אחרים והם יידו לעברם אבנים. שמעתי את קולות העימותים ברחבה שבמרכז הכפר, קולות ירי של אש חיה ורימוני הלם וגז. אחרי ארבעים דקות, בשעה 17:00, שמעתי שלוש יריות באחת אחרי השנייה. כמה דקות אחר כך בת הדוד שלי התקשרה ואמרה לי שמוחמד נפגע. היא גרה ליד המקום שבו הוא נפצע. לא האמנתי לה, הרי הוא יצא רק לפני זמן קצר. אחר כך בעלי הגיע ונסענו לבית החולים בסלפית, ושם אמרו לנו שהוא מת מפצעיו. למחרת קברנו אותו בהלוויה גדולה בדיר ניזאם.

כששמעתי שמוחמד נפל שהיד נשבר לי הלב. 17 שנים גידלתי אותו וראיתי אותו הופך לגבר תומך. הוא היה כמו חבר טוב שלי. היינו מעבירים את הזמן בערבים בצחוק ובמשחקי קלפים. התייעצתי איתו על כל דבר קטן וגדול. הוא עזר לי בניקוי הבית ובקניות. הוא אהב לשחות ולרכוב על אופניים. הוא היה שאפתן וצנוע, ורצה ללמוד מקצוע טכני ולעבוד כאיש תחזוקה, כמו אביו. הוא היה הכול בשבילי.