דילוג לתוכן העיקרי
איסלאם דאר נאסר. התמונה באדיבות המשפחה
תפריט
מהשטח
נושאים

חיילים ירו ממארב והרגו את איסלאם דאר נאסר, נער בן 16 שיידה אבנים ממרחק ולא סיכן איש

במהלך ימי הלחימה ברצועת עזה קיימו תושבי הכפרים בילעין וכפר ניעמה כמה הפגנות במחאה על המתרחש ברצועה, על אלימות כוחות הביטחון במסגד אל-אקצה ועל הפינויים המתוכננים בשכונת א-שיח' ג'ראח במזרח ירושלים. בשתי ההפגנות הראשונות, ב-10.5.21 וב-15.5.21, חיילים שעמדו מצדה השני של חומת ההפרדה שממערב לכפר ירו אש חיה לעבר המפגינים מיד עם הגיעם לחומה ופיזרו את ההפגנה כבר בראשיתה. בהפגנה שנערכה ב-15.5.21 השתמשו החיילים גם בכדורי מתכת מצופי גומי וברימוני גז מדמיע ופצעו נער בן 14 מירי חי ברגלו.

ביום שלישי, 18.5.21, התקיימה ההפגנה השלישית. בסביבות השעה 16:00, כחצי שעה לפני שהשיירה יצאה ממרכז הכפר, הגיעה קבוצה של כ-20-15 מתושבי הכפרים, רובם ילדים ונערים, לאזור הסמוך לחומת ההפרדה. חלק מהם הביאו עמם צמיגים כדי להבעירם במהלך ההפגנה ואחרים יידו אבנים באמצעות קלע לעבר שני חיילים שעמדו על גבעה מצידה השני של החומה, במרחק של כ-150-100 מטרים מהם. אחד החיילים ירה רימוני גז מדמיע לעבר הנערים ואש חיה באוויר. במרחק של כ-150 מטרים מצפון לשני החיילים עמדו כמה קצינים ליד ג'יפ צבאי.

תחקירן בצלם איאד חדאד עומד במקום שבו נורה דאר נאסר ומצביע על מקבץ העצים שתחתיו עמד האוהל. צילום: אלכס ליבק, 29.5.21
תחקירן בצלם איאד חדאד עומד במקום שבו נורה דאר נאסר ומצביע על מקבץ העצים שתחתיו עמד האוהל. צילום: אלכס ליבק, 29.5.21

נוסף על כך, מול האזור שבו עמדו המפגינים, במרחק של כעשרים-שלושים מטרים מעברה השני של חומת ההפרדה, ניצב אוהל שבו הסתתרו שני חיילים. בסביבות השעה 17:00, כשראשוני המפגינים ממרכז הכפר הגיעו לאזור, הגיחו שני החיילים מהאוהל בפתאומיות ופתחו מיד באש לעבר קבוצה של ארבעה מפגינים שהיו במרחק של כארבעים מטרים מהם. חלק מהמפגינים השתטחו על הקרקע ואחרים הסתתרו מאחורי עצים. כמה שניות לאחר מכן קמו המפגינים כדי ליידות אבנים לעבר החיילים שיצאו מהאוהל, ואז ירה עליהם אחד החיילים ופגע בחלקו האחורי של ראשו של איסלאם דאר נאסר, בן 16, שהיה רעול פנים.

כמה מפגינים ניסו לפנות את דאר נאסר אולם החיילים המשיכו לירות לעברם והוא פונה רק לאחר כמה דקות, לאמבולנס שעמד במרחק של כמאה מטרים מהמקום. דאר נאסר נלקח לבית חולים ברמאללה, שם ביצעו בו הרופאים החייאה והעבירו אותו לחדר ניתוח, אולם כעבור כשעה וחצי נקבע מותו.

הירי החי בוצע מבלי שנשקפה סכנה כלשהי מהמפגינים. החיילים שהציב הצבא במארב, מעברה השני של חומת ההפרדה, ירו ממנו לעבר תושבים שיידו אבנים ממרחק רב לעבר חיילים אחרים, מבלי לסכן אותם. לאחר שנחשפו ירו אותם חיילים באיסלאם דאר נאסר, נער בן 16, ממרחק של כארבעים מטרים, בזמן שיידה אבנים לעברם ולא סיכן את חייו של מי מהם.

הצבת חיילים במארב – במרחק של כמה עשרות מטרים מצידה השני של גדר ההפרדה – ושימוש בירי חי וקטלני נגד מיידי אבנים אינם דרך פעולה לגיטימית. גם הירי הקטלני בראשו של דאר נאסר אינו חוקי שהרי ירי אש חיה מותר רק במקרים שבהם נשקפת סכנת חיים ממשית ומיידית וכאשר אמצעים אחרים להסרתה לא הועילו. הירי במקרה הנוכחי הוא רק ביטוי נוסף למדיניות הפתיחה באש של הצבא בשטחים, במסגרתה כל איום, אמיתי או מדומיין, יכול להיענות באש חיה וקטלנית. לפי פרסומים בכלי התקשורת נפתחה חקירת מצ"ח, אולם כפי שלמד בצלם מניסיונו ארוך השנים, אחריתה של זו – להיגרר ולהיסגר, מטרתה – טיוח ההרג, ותוצאתה – המשך הירי הקטלני לעבר פלסטינים.

א. י., תושב בילעין בן 19, הגיע לאזור ההפגנה בסביבות השעה 16:30. בעדות שמסר לתחקירן בצלם איאד חדאד תיאר מה אירע אחר כך:

ישבתי עם קבוצה של בערך 15 נערים וחיכינו למפגינים. בשעה 17:00 בערך המפגינים הראשונים התחילו להגיע לאזור שמעלינו ואז התקרבנו לגדר. ראיתי שם את איסלאם דאר נאסר עם קבוצת ילדים ונערים, אבל לא זיהיתי אותו כי הראש שלו היה מכוסה בחולצה. הם יידו אבנים בידיים ובעזרת קלע לעבר חיילים שעמדו על הגבעה, אבל אף אחת מהאבנים לא הגיעה אליהם כי הם היו במרחק של 150-100 מטרים. ראיתי גם אוהל מתחת לעץ גדול, מהצד השני של הגדר, במרחק של בערך שלושים מטר מדרום לילדים. באוהל הזה יש בדרך כלל חיילים שמפזרים מפגינים, אבל הוא היה סגור ולא היה נראה שיש בו חיילים.

אחרי בערך 15 דקות הייתי עם איסלאם ועוד שני צעירים במרחק של 20-15 מטרים מהגדר. אחד החיילים שעל הגבעה הקרובה הזיז את הרובה שלו מצד לצד. פתאום שמעתי את ס., אחד הצעירים שהיה איתי, צועק "מארב! מארב! מהאוהל!". הוא בקושי גמר לדבר ומיד נורו כמה כדורים ברצף על ידי שניים-שלושה חיילים שיצאו פתאום מהאוהל. חלק מאיתנו התחבאו מאחורי העצים ואחרים השתטחו על האדמה. איסלאם וס. היו במרחק של חמישה מטרים ממני, לכיוון האוהל. החיילים היו במקום נמוך מאתנו, אז הם לא יכלו לפגוע במי ששכב על הקרקע.

אחרי הצרור הראשון הירי נפסק לכמה שניות. איסלאם והאחרים חשבו, כנראה, שהחיילים חזרו לאוהל והתרוממו. פתאום החיילים שליד האוהל ירו כדור שפגע בראש של איסלאם מאחור. הוא נפל מיד, לא השמיע שום קול ולא זז.

ס.ס., תושב בילעין בן 23, סיפר בעדות שמסר ב-26.5.21 לתחקירן בצלם איאד חדאד מה קרה באותו אחר צהריים:

כשאיסלאם נהרג הייתי על ידו. היינו ארבעה צעירים. עמדנו במרחק של עשרים מטרים בערך מהגדר. בשעה 17:15 ראיתי שני חיילים יוצאים מהאוהל שמעבר לגדר. התחלתי לצעוק "מארב! מארב!" כדי להזהיר את האחרים, שיספיקו לברוח. החיילים ירו שניים-שלושה כדורים ומיד כולנו השתטחנו על האדמה או התחבאנו מאחורי עצים. אחר כך קמנו כדי ליידות אבנים על החיילים ואז אחד החיילים ירה עוד שתי יריות רצופות. ברגע ההוא איסלאם היה בטווח הירי שלהם, אבל הוא לא ראה אותם. הוא נפגע בראש מאחור, ונפל בלי להשמיע קול. שמעתי אותו רק לוקח נשימה עמוקה אחת ואחר כך הגוף שלו נהיה רפוי.

השתטחתי שוב על האדמה וזחלתי אליו כדי להרים אותו ולקחת אותו לאמבולנס, אבל החיילים שוב ירו, וגם החייל על הגבעה ירה לעברנו ולעבר מפגינים כדי למנוע מהם להתקדם. הכדורים שלו פגעו בסלעים שלידנו. אחרי כמה דקות הירי נפסק והצלחתי לגשת ולהרים את איסלאם. נשאתי אותו על הידיים כי הוא לא שקל הרבה. הייתי על סף התמוטטות עצבים, ואחרי כמה צעדים בחורים אחרים לקחו אותו ממני. לא המשכתי איתם, כי הרגליים שלי התכווצו מרוב פחד ובלבול. הם לקחו את איסלאם לאמבולנס ואני נפלתי על הארץ ופרצתי בבכי. כמה בחורים המשיכו להתעמת עם החיילים והחיילים המשיכו לירות לסירוגין, רק אש חיה.

אמו של איסלאם, ג'נאת דאר נאסר, בת 36, סיפרה בעדות שמסרה לתחקירן בצלם איאד חדאד:

בלילה שלפני תהלוכת המחאה, איסלאם שאל אותי אם אני אשתתף. לא רציתי לאכזב אותו ועניתי שבטח שנבוא. הוא אוהב להשתתף בתהלוכות האלה, כי הוא נפגש עם חברים והם מעבירים את הזמן ביחד. באותו לילה איסלאם בילה אתנו עד שעה מאוחרת ולמחרת התעורר מאוחר, בשעה 10:00 בבוקר. הוא בא למטבח ועזר לי להכין ארוחת בוקר. הוא אהב לבשל ובמיוחד להכין צ'יפס שהוא והאחים הקטנים שלו אוהבים. אחד החלומות שלו היה להפוך לשף מפורסם. הוא תמיד ביקש ממני לקרוא לו שף איסלאם. שמחתי על זה וזה הצחיק אותי מאוד כי תמיד נערים בגילו רוצים להיות דברים סטנדרטיים כמו רופא, מהנדס, רוקח, רואה חשבון. נדיר לשמוע על מישהו כמוהו שחולם להיות שף מיומן. אחרי ארוחת הבוקר הוא רצה לעזור לי לנקות ולסדר אבל סירבתי וביקשתי שילך להתכונן לבחינות סוף השנה.

איסלאם לחץ עליי לצאת מוקדם לתהלוכה, ובסוף הוא יצא מהבית בשעה 14:30. אחרי הצהריים, בסביבות השעה 17:00, בזמן שאני והילדים התכוננו לצאת לתהלוכה, הגיעה אשתו של אחי ראני. ראני סובל משיתוק חלקי מאז שנפצע בידי הצבא בהפגנה ב-2000. היא הייתה מבולבלת ומודאגת וביקשה שאעזור לה להכין את כיסא הגלגלים והמכונית שלו כי הוא רוצה להגיע מהר לרמאללה. חשדתי שמשהו לא בסדר ולחצתי עליה כדי לדעת מה קרה בדיוק. הייתה לי הרגשה שמשהו רע קרה לאיסלאם או למישהו אחר במשפחה. אבל היא לא הסכימה לומר לי.

בזמן שהכנו את הכיסא הגיע אחייני מחמוד, בן 12. הוא בכה ואמר שאיסלאם נפגע בראש ושפינו אותו לבית חולים ברמאללה. הייתי בהלם. התחלתי לצעוק ולבכות: "בני איסלאם, חביבי, מה קרה לך, איפה אתה, אלוהים ישמור אותך יא בני, אלוהים, רחמנות, אין לי דבר חוץ ממנו בעולם".

ג'נאת נסעה לבית החולים עם קרוב משפחתה, שם המתינה לבשורות על מצבו של בנה שהיה בחדר ניתוח. בעדותה המשיכה וסיפרה:

בסביבות השעה 19:00-18:30 העבירו את איסלאם לטיפול נמרץ. בזמן שחיכיתי למידע מרגיע על מצבו, הודיעו לי שהוא נפל שהיד. התמוטטתי, הרגשתי שאני מתעלפת. המשפחה והרופאים נתנו לי חומרי הרגעה ולאט לאט התעשתי.

נפרדתי מבני בתא הקירור. הוא נראה כאילו הוא מחייך אליי כרגיל ואומר לי: "אל תיקחי ללב אימא, אל תבכי, אני אוהב אותך מאוד, תשמרי על האחים שלי ותטפלי בהם". התפללתי שהוא יזכה לרחמי שמים ולמחילה.

אנחנו משפחה קטנה והמצב הכלכלי שלנו קשה, אבל חלמנו לגדל את הילדים שלנו, לתת להם חינוך טוב ולאפשר את כל מה שלא התאפשר לנו. רצינו שיילמדו במוסדות טובים, כדי להבטיח להם עתיד טוב וחיים פחות אומללים ומתישים. בני איסלאם נפל שהיד לפני שהספיק להגשים את החלומות שלו. קיווינו לראות אותו גדל, לומד, מגשים את השאיפות שלו להפוך לשף ועוזר לאבא שלו בפרנסת המשפחה.

אני מרגישה שכבר אין טעם בחיים שלי. אני מרגישה בודדה בעולם הזה, בלי תקווה, בלי שאיפות ובלי עתיד. עזבתי את העבודה שלי ואני יושבת בבית, בלי כוחות. אני מוצאת לי פינה להתבודד בה ולבכות. המצב של אבא של איסאלם ושל האחים שלו לא טוב יותר. כולם שרויים באבל כבד. מאז המקרה אני מתקשה לישון. אני עוברת בין החדרים ונוגעת במיטה שלו, בארון ובכל דבר שהוא השאיר אחריו, בגדים, משחקים, ספרים ודברים שהוא קנה לעצמו. עם כל דבר שאני נוגעת בו אני נזכרת בכל רגע מאושר שהעברנו יחד, בחיוכים המתוקים שלו, בצחוק שלו ובדברים היפים שאמר.