דילוג לתוכן העיקרי
הכניסה לעיירה סילוואד. צילום: איאד חדאד, בצלם, 23.8.17
תפריט
מהשטח
נושאים

חיילים ירו ללא הצדקה ופצעו שני צעירים בכניסה לסילוואד

ביום שישי, 5.2.21, בשעות הצהריים, הגיעו שלושה צעירים ממחנה הפליטים ג'לזון לבקר חבר בעיירה סילוואד שמצפון-מזרח לרמאללה. בסביבות השעה 18:30 הסיע המארח את שלושת חבריו בחזרה לכניסה הדרומית של העיירה, כדי להמתין למונית שתסיע אותם בחזרה למחנה. בעוד הם ממתינים, הגיע למקום ג'יפ צבאי ושלושת הצעירים ברחו לכיוון העיירה.

הגי'פ עצר בצומת, וארבעה חיילים ירדו ממנו. הם השליכו שני רימוני הלם לעבר הצעירים וקראו להם לעצור. השלושה הסתתרו מאחורי רכב שחנה בצד הדרך, במרחק של כעשרים מטרים מהחיילים, שבשלב זה כבר ירו לעברם אש חיה. השלושה החלו לחצות את הכביש לצד השני, ואז נפגעו שניים מהם מירי חי – ה.ר'., בן 25, נפגע בידו, ועטא סבאח (שראכה), בן 22, נפצע בישבנו. לאחר הירי הגיעו לצומת הכניסה ליישוב כמה צעירים מהעיירה שיידו אבנים לעבר החיילים, שאליהם הצטרפו בינתיים כארבעה חיילים נוספים, ושהשליכו לעבר הצעירים רימוני הלם וירו רימוני גז מדמיע ואש חיה באוויר.

אין כל דרך שבה ניתן להצדיק את הירי בסבאח ובחברו: הם נורו כאשר נמלטו מהחיילים וכאשר לא סיכנו את החיילים או כל אדם אחר. מקרה זה אינו חריג והוא ביטוי נוסף למדיניות הפתיחה באש של ישראל בשטחים. מאז תחילת ינואר 2017 הרגו אנשי כוחות הביטחון בגדה 124 פלסטינים, בהם 31 קטינים. רבים מהם נהרגו ללא הצדקה ובזמן שלא סיכנו את חייהם של אנשי כוחות הביטחון או של כל אדם אחר. לפי נתונים של האו"ם נפצעו בתקופה זו בגדה המערבית 1,031 פלסטינים מירי אש חיה של אנשי כוחות הביטחון. מדיניות זו תימשך כל עוד ברור לכל האחראים לה – בהם הקצינים המתדרכים את החיילים בשטח והיועצים המשפטיים המכשירים אותה – שלא יידרשו לשלם כל מחיר בגין יישומה.

את העדויות גבה תחקירן בצלם איאד חדאד.

ג'. ח., תושב סילוואד, היה באותה עת בביקור בבית קרובי משפחה בסמוך לכניסה לעיירה. כששמע את התפוצצות רימוני ההלם, יצא למרפסת הבית. בעדות שמסר ב-7.2.21 תיאר מה ראה:

כשיצאתי למרפסת, ראיתי רכב צבאי במרכז הצומת, וארבעה חיילים שירו אש חיה בצורה אינטנסיבית לעבר שניים-שלושה צעירים שברחו מהם וניסו להסתתר מאחורי מכונית שחנתה בצד הדרך. אחר כך הצעירים ניסו לברוח ולעבור לצד השני של הכביש. המרחק בינם לבין החיילים היה לא יותר מעשרים מטרים. אחד החיילים כרע ברך בתנוחת צליפה וירה לעבר הצעירים. הוא פגע באחד מהם שהיה מאחורי השאר, והוא נפל. החיילים רדפו אחריו וצעקו: "עצור, עצור", אבל הוא קם ונכנס למכונית, שנסעה משם. המכונית נמלטה לתוך העיירה והחיילים ירו לעברה עוד שתיים-שלוש יריות וגם רימון גז אבל היא לא עצרה והצליחה להימלט מהמקום.

החיילים נשארו במקום, וכמה צעירים מהעיירה הגיעו והחלו לזרוק לעברם אבנים. החיילים ירו גז מדמיע וכדורי מתכת מצופים גומי וגם כמה יריות של אש חיה באוויר. זה נמשך שעה-שעה וחצי ואחר כך הצעירים התפזרו.

בעדות שמסר ב-7.2.21 סיפר סבאח:

ביום שישי, 5.2.21, בשעה 15:00, נסעתי במונית יחד עם שני חברים מהמחנה לארוחת צהריים לכבוד שחרור של חבר שלנו מהכלא, בסילוואד. אכלנו והיינו מבסוטים. בשעה 18:30, כשהחלטנו לחזור, התקשרתי לנהג המונית שהביא אותנו וביקשתי ממנו לפגוש אותנו בכניסה הדרומית לסילוואד. חבר שלנו הסיע אותנו לכניסה לעיירה. חיכינו שם עשר דקות ליד דוכן משקאות, אבל הנהג לא הגיע. התקשרתי לנהג והוא אמר לי שהוא תקוע במחסום של הצבא, לפני המחנה הצבאי מול עפרה. באמת לא הייתה תנועה של כלי-רכב מכיוון המחנה. במהלך השיחה ראיתי שלושה כלי-רכב שנסעו מכיוון מזרעה א-שרקייה לכיוון עפרה. ביקשתי ממנו לראות אם הם עוברים את המחסום, כי אם לא אולי נחליט לא להמתין לו וניקח מונית אחרת.

רק הספקתי לסיים את השיחה והגיע רכב מכיוון המחנה. רציתי לסמן לו לעצור כדי לשאול את הנהג על המחסום ולוודא את הגרסה של נהג המונית. התחלתי לנופף לו, אבל ברגע שהוא התקרב אלינו אחד החברים שלי צעק: "זה צבא, צבא". אנחנו צעירים והיה חושך, ופחדנו והתחלנו לברוח. הג'יפ עצר במרכז הצומת וירדו ממנו ארבעה חיילים. הם השליכו שני רימוני הלם וצעקו עלינו: "בוא, בוא, עצור, עצור". ברחנו והסתתרנו מאחורי רכב שחנה בצד ימין, במרחק של בערך עשרים מטרים. החיילים ירו ירי אינטנסיבי של אש חיה, והכדורים פגעו קרוב אלינו. פחדתי וחשבתי שאני הולך למות.

היה מסוכן להישאר שם. חברים שלי ברחו לצד השני של הכביש ואני רצתי אחריהם. כשחציתי את הכביש, הרגשתי שנפגעתי בחלק השמאלי של הישבן ונפלתי. קמתי וניסיתי להגיע לרכב שהיה שם והתחיל לנסוע בלי לשים לב אליי. הוא נסע לאט וחבטתי בו כדי שיעצור, והצלחתי להיכנס אליו. החיילים רדפו אחרינו וצעקו: "תעצור, תעצור", ואז ירו כמה כדורים ורימון גז לעברנו. הנהג המשיך לברוח והסיע אותי למרפאה של סילוואד.

סבאח פונה לבית חולים ברמאללה באמבולנס שנאלץ לנסוע בדרכים עוקפות בשל חסימת היציאות מהעיירה בידי הצבא, והנסיעה התארכה בכרבע שעה. בבית החולים הוא נבדק ועבר צילומי רנטגן והתגלה כי הקליע השתקע בירכו. הוא קיבל אינפוזיה ומשככי כאבים, אולם בגלל מיקומו של הקליע החליטו הרופאים לא לנתחו בינתיים והוא השתחרר לביתו בלילה מבלי שנותח.

בעדותו המשיך סבאח וסיפר:

כרגע אני מחלים בבית. אני לא יכול להגיע לעבודה שלי כפקיד באוניברסיטה הערבית הפתוחה באל-בירה, שעוזרת לפרנסת המשפחה שלנו, הכוללת שמונה נפשות. אני מודאג מההשלכות העתידיות של הפציעה, ומהעובדה שאולי ימשיך להיות גוף זר שילווה אותי לכל החיים.

בעדות שמסר ב-17.2.21 סיפר ה.ר'. על הירי לעברו ולעבר חבריו:

כשגילינו שהרכב שמתקרב אלינו הוא סיור של הצבא, ברחנו כי פחדנו שהחיילים יתפסו אותנו ויתגרו בנו. ירדו ממנו ארבעה חיילים שהשליכו רימוני הלם וירו אש חיה ישירות לעברנו. ברחנו בזיג-זג ושמענו את הכדורים פוגעים לידנו. הסתתרנו מאחורי רכב שחנה בצד הדרך, אבל בגלל שהיה מסוכן להישאר שם ברחנו משם. הספקתי להתרחק רק 40-30 מטרים. אז ראיתי שעטא נפגע ונפל, ואז הוא קם וברח לכיוון רכב שהתרחק מהמקום וברח איתו. אני נפלתי והרגשתי דקירה ביד שמאל. בהתחלה לא הרגשתי כאבים וחשבתי שזה החצץ או ברזל או זכוכית על הקרקע. קמתי במהירות וברחתי לכיוון עסק בעיירה. הסתתרתי שם עד שהמצב נרגע והצבא עזב את האזור. הסתכלתי על היד שלי וראיתי חור קטן באזור שורש כף היד ודימום קל. הפועלים בעסק עזרו לי ושטפתי את היד. הם אמרו לי שזו לא פציעה מנפילה אלא מכדור. ידעתי את זה אבל לא רציתי שאף אחד ידע כי חששתי מהמשפחה שלי ומהצבא, שמעניש את מי שנעצר או קרוב משפחה שלו נהרג ומונעים ממנו קבלת היתר כניסה לירושלים או לישראל.

ה.ר'. פונה ברכב פרטי למרפאה בסילוואד וממנה הועבר בדרכים עוקפות לקרובי משפחתו בביתין, שפינו אותו לבית חולים ברמאללה. בבית החולים הוא נבדק, עבר צילומים וכף ידו גובסה והוא שוחרר לביתו.

בעדותו סיפר על מצבו כיום:

מאז הפציעה אני לא עובד. אני מסגר ומאוד מיומן בעבודה שלי, ואני נסמך על הידיים שלי. אני משתכר מאתיים שקלים ליום ועוזר למשפחה שלי בפרנסה. יש לי חמישה אחים ואחיות קטנים, ואבא שלי עובד כשומר ומשתכר 1500 שקלים בחודש, ואלה בקושי מספיקים לצרכים בסיסיים. אלמלא העבודה שלי והמשכורת שלי היינו מקבצים נדבות. אני לא יודע לאיזה מצב נגיע ואני חושש מאוד מנכות בשל הפציעה שלי שתשפיע על עתידי. אני עדיין צעיר ולא התחתנתי ואני רוצה להתחתן ולהקים משפחה כמו כל צעיר.