דילוג לתוכן העיקרי
סייף א-דין עוואוודה מצביע על אחד מחורי הירי במכונית שבה נהג. צילום: איאד חדאד, בצלם, 22.2.20
תפריט
מהשטח
נושאים

עוד פיגוע דריסה שלא היה: חיילים ירו, פצעו והיכו נערים פלסטינים לאחר שהתנגשו בסלע

ביום חמישי, 20.2.20, בסביבות השעה 20:30, נסעו ארבעה נערים בני 15 תושבי דיר דבוואן שממזרח לרמאללה לכפר ביתין שממערב לו. ברכב נהג אחד הנערים, סייף א-דין עוואוודה, העובד במוסך סמוך.

הנערים עברו במנהרה מתחת לכביש 60 ולאחר כ-200 מטרים הבחינו בג'יפ צבאי שהגיע מכיוון ביתין כשהוא נוסע מולם בנתיב שלהם, נגד כיוון התנועה. סייף א-דין ניסה לבצע סיבוב פרסה כדי לחמוק מהתנגשות, אולם לא הצליח להשלים אותו והתנגש בשורת סלעים שלצד הנתיב הנגדי (השמאלי), כשמכוניתו פונה לכיוון דיר דבוואן ואחוריה מופנים אל הג'יפ. באותו רגע ירדו מהג'יפ כמה חיילים והחלו מיד לירות, תחילה באוויר ואז על המכונית. מוחמד סרמה, שישב במושב האחורי, נפצע מהירי באחת משוקיו ובגבו.

מקום האירוע. צילום: איאד חדאד, בצלם, 22.2.20

לאחר כמה שניות, הפסיקו החיילים את הירי וניגשו למכונית. הם פתחו את הדלתות והיכו את סייף א-דין ואת ד.ח. שישב מאחוריו ואז הוציאו אותם מהרכב והמשיכו להכותם. החיילים הוציאו מהרכב גם את סרמה הפצוע ולאחר כמה דקות הגיע למקום רכב צבאי אחר, שפינה אותו מהמקום. הנער הרביעי, מחמוד עוואוודה, שישב ליד סייף א-דין, נפצע באגן, ככל הנראה מרסיסים. החיילים הורו לו לצאת מהרכב והושיבו אותו בצד הכביש.

בעדות שמסר סייף א-דין עוואוודה לתחקירן בצלם איאד חדאד ב-22.2.20 הוא סיפר:

סייף א-דין עוואוודה עם חבורות על פניו יומיים לאחר האירוע. צילום: איאד חדאד, בצלם, 22.2.20.

אני וחברים שלי יצאנו לסיבוב עם האוטו מדיר דבוואן כדי לקנות דברים ולבלות זמן ביחד. עברנו את הגשר שבין דיר דובוואן וביתין וכשהיינו במרחק של 200-150 מטרים בערך ממנו ראיתי פתאום רכב צבאי מגיע מביתין. הוא היה במרחק של 30-20 מטרים מאיתנו ונסע לעברנו על המסלול שלי. הייתי מבולבל, ולכן עשיתי סיבוב פרסה על הנתיב השמאלי כדי להתחמק מהם, אבל בגלל שלא היה מספיק מקום בכביש התנגשתי בסלעים גדולים שהוצבו בצד הכביש כדי למנוע הדרדרות במורד.

מיד אחרי שהתנגשנו הרכב הצבאי נעצר לרוחב הכביש וחסם אותו וחיילים ירדו ממנו. הם נעמדו במרחק של כמה מטרים מאחורי האוטו, קרוב מאוד אלינו, והתחילו לירות עלינו. הם ירו יותר מ-20 כדורים, חלק באוויר וחלק באוטו מאחור. זה נמשך כמה שניות.

התכופפנו כי היינו מבוהלים מאוד. אמרתי לעצמי "זהו, ח'לאס. אנחנו מתים". חיבקתי את הראש שלי עם הידיים, בניסיון להגן על עצמי. מרגע שהתחיל הירי שמעתי את מוחמד, שישב במושב האחורי, צועק "אח, אח". מיד אחר כך הם פתחו את הדלתות והתחילו להרביץ לנו. חייל היכה אותי עם קת הרובה בכתף, משך אותי לכביש והמשיך להכות אותי עוד כמה פעמים על הראש, הפנים והגב. באותו זמן ראיתי שהם מרביצים גם לד., שישב מאחוריי. את מוחמד (סרמה) הם לא הכו, כנראה שהבינו מההתחלה שהוא פצוע. אחרי שהם השתלטו על כולנו והבינו שאנחנו לא חמושים, אלא בסך הכל ילדים, הם התחילו לחפש בתוך האוטו. אחרי כמה דקות הגיע רכב צבאי שפינה את מוחמד הפצוע, ואז הגיעו עוד רכבים צבאיים והתפרסו באזור.

החיילים עיכבו את הנערים במשך כשעתיים, במהלכן הם נחקרו בטלפון ועל-ידי אנשים בלבוש אזרחי. החוקרים האשימו אותם, בין היתר, בניסיון דריסה ובהשלכת בקבוק תבערה.

בעדות שמסר ב-22.2.20 סיפר מחמוד עוואוודה מה אירע אחר כך:

מחמוד עוואודה. צילום: איאד חדאד, בצלם, 22.2.20

החייל לא הצליח לגעת בי כי הסלע חסם את הדלת בצד שלי והיא לא נפתחה לגמרי. הוא הכריח אותי לצאת מהאוטו. ירדתי מבוהל, פחדתי שהם יהרגו אותנו. הרמתי ידיים למעלה, וכנראה שהוא שם לב שאני ילד קטן ולכן לא הרביץ לי. הוא רק הושיב אותי בצד. אחר כך ראיתי אותם מורידים את מוחמד (סרמה) שנאנק מכאבים. הם לקחו אותו הצידה, ואחרי כמה דקות הגיע רכב צבאי אחר והעלו אותו אליו. אחר כך הושיבו אותנו ליד הסלעים, בצד הדרך, במרחק של כמה מטרים אחד מהשני.

בשלב הזה התחילו להגיע עוד חיילים. הם שאלו אותנו מדי פעם איך קוראים לנו, לאן נסענו ומאיפה הגענו. הם דיברו איתנו בעברית, ולפעמים בערבית עילגת. הם גם עשו חיפוש ברכב. אנחנו היינו בהלם. אף אחד מהחיילים לא שאל מה המצב שלנו. הם לא הגישו לנו עזרה ראשונה, ואפילו לא התעניינו אם נפצענו או לא.

אחרי חצי שעה או שעה חקר את כל אחד מאתנו בטלפון מישהו שהזדהה כראש המודיעין בגדה. הוא שאל איך קוראים לנו, איפה אנחנו גרים, לאן נסענו ולמה. זה קרה שלוש פעמים. בערך שעה אחר-כך הגיעו שני אנשים בבגדים אזרחיים, אחד מהם רעול פנים. האיש עם הפנים הגלויות חקר אותנו בנפרד, על אותם דברים. היה לנו קר מאוד והיינו מבוהלים. הם לא הרשו לנו אפילו להתקשר להורים שלנו ולהסביר להם מה קרה, למרות שביקשנו.

אחמד אבו סמבל, בעל המוסך שבו עובד סייף א-דין עוואוודה, עבר במקום במקרה וראה את המכונית ואת הנערים בצד הכביש. הוא עצר במרחק של כמאה מטרים מהג'יפ הצבאי והמתין כי חשש להתקרב. בסביבות השעה 23:00, לאחר שהתקרב למרחק של כמה עשרות מטרים וראה שמדובר במכונית מאותו סוג שבו נהג סייף א-דין, התקשר אליו אביו של סייף א-דין ושאל אם הוא יודע היכן נמצא בנו. בשלב זה הבין אבו סמבל שסייף נמצא במקום וניגש לחיילים.

בעדות שמסר ב-22.2.20 סיפר אבו סמבל, בן 33 נשוי ואב לילד, תושב ביתין:

אחמד אבו סמבל. צילום: איאד חדאד, בצלם, 22.2.20

ירדתי מהאוטו וניגשתי לחיילים כדי לבדוק אם העובד שלי שם. החיילים סימנו לי מרחוק לחזור, אבל הרמתי את החולצה שלי והרמתי את הידיים באוויר, כדי שהם לא יחשדו בי. אמרתי להם "הרכב הזה שלי, ואני רוצה לדבר עם המפקד". שני חיילים התקדמו עם הנשק מכוון אלי, והשלישי ניגש למפקד ודיבר איתו. המפקד שעמד בצד הכביש, ליד הרכב שהתנגש, הסכים לדבר איתי. התקדמתי אליו וראיתי שלושה נערים יושבים בצד הכביש במרחק של שני מטרים אחד מהשני ואת החיילים שומרים עליהם.

ראיתי את סייף א-דין. כשעברתי לידו, שאלתי מה שלומו הוא ענה "היכו אותי", אבל לא יכולנו לדבר יותר מזה. הוא אמר לי שאחד הנערים שאני לא מכיר, מוחמד סרמה, נפצע.

חורי הירי במקום מושבו של מוחמד סרמה במכונית. צילום: איאד חדאד, בצלם, 22.2.20

הצגתי את עצמי בפני המפקד, שהזדהה כקצין המודיעין של האזור, והסברתי לו שהרכב שלי וסייף א-דין עובד אצלי במוסך. אמרתי שסייף בטח נבהל מהרכב הצבאי, ניסה לברוח והתנגש בסלע. התרשמתי שהמפקד מבין אותי. ביקשתי ממנו שייתן לילדים לחזור לבתים שלהם. הוא אמר לי "בסדר. אבל אני רוצה לפגוש אותך ביום שני בבוקר, בעופר, בשעה 10:00". אחרי שקיבלתי את המפתחות של האוטו וסייף לקח אותו ונסע משם עם הילדים האחרים. נרגעתי, חזרתי לאוטו שלי ועזבתי את המקום.

למחרת, בשעה 13:00, התקשרתי לסייף וביקשתי שיביא את האוטו. כשהוא הגיע הייתי בהלם, כי בלילה הקודם לא ראיתי אותו טוב. הפנים שלו היו נפוחות, עם חבורות כחולות על המצח ומסביב לעין שמאל. בדקתי גם את הרכב. ראיתי סימנים של ירי, 6-5 חורים של כדורים במושב האחורי מצד ימין. מי שיראה את זה לא יאמין שמי שישב שם נשאר בחיים. היו עוד כמה חורי ירי במכסה של תא המטען מאחור.

מחמוד עוואוודה המשך וסיפר בעדותו:

פציעתו של מחמוד עוואוודה. צילום: איאד חדאד, בצלם, 22.2.20

אחרי שבעל המוסך של סייף א-דין התערב ושחררו אותנו חזרנו הביתה. למחרת הלכתי למרפאה בכפר. הם אמרו שנפצעתי קל וחיטאו את הפצע. כשפגשתי את סייף א-דין היו לו פצעים קלים וחבורות על הפנים, ליד עין שמאל, במצח ובראש. ההורים של מוחמד אמרו לי שהמצב שלו עדיין קשה והוא מאושפז בבית חולים בישראל.

מוחמד סרמה נותח בבית חולים "שערי צדק" בירושלים ובני משפחתו ביקרו אותו במקום. ב-12.3.20 הוא הועבר לבית חולים "אל-איסתישארי" ברמאללה, שם הוא עדיין מאושפז נכון ל-26.3.20.

מיד לאחרי האירוע טען הצבא בכלי התקשורת כי החיילים, שהקימו מחסום באזור ביתין, ירו לעבר פלסטיני מחשש לפיגוע דריסה לאחר שהאיץ את רכבו לעברם.

התנהלות הצבא במקרה זה הייתה מופקרת מראשיתה: החל מהירי ופציעתו של סרמה, דרך המכות, וכלה בעיכוב הנערים בטענות שווא במשך כשעתיים מבלי להודיע להוריהם דבר. שהרי הטענות לחשש מדריסה, שהצדיק לכאורה את הירי, הן טענות שווא הסותרות את העובדות: שהרכב נורה מאחור, שהנערים שוחררו כבר באותו ערב ושכבר למחרת "צה"ל ושב"כ לא הגדירו איש מהם חשוד בפיגוע דריסה".

ואולם אין מדובר באירוע חריג אלא רק באירוע הממחיש, שוב, את הקלות הבלתי נתפסת שבה חיילים יורים בפלסטינים (במקרה זה נערים בני 15), ואז ממהרים להצדיק זאת בטענות שווא, שאותן ממהרת כל שרשרת הפיקוד לאמץ במהירות כטענות רשמיות. רק בנס לא הסתיים האירוע המתואר כאן במותו של אחד הנערים – או כמה מהם. ואולם ברור כי גם אם התוצאות היו קשות יותר, כמו ברוב מוחלט של המקרים הצבא היה מטייח את שהתרחש ואיש לא היה נותן את הדין.

לא נותר אלא להרהר בכל אותם מקרים אחרים בהם לא נותרו בחיים עדים פלסטינים שיכלו לתאר את שהתרחש, בהם מיהר הצבא להודיע על "פיגוע דריסה" והתגאה ב"חיסול המחבלים". בהיעדר עדים, מובן כי קשה יותר להזים את גרסת הצבא. כך, התקרית בדיר דבוואן שופכת אור לא רק על אירוע זה ועל ההתנהלות המופקרת ומסכנת החיים של החיילים במהלכו, אלא היא מחדדת את סימני השאלה שכנראה לנצח יוותרו ללא מענה בנוגע לתקריות אחרות.