דילוג לתוכן העיקרי
מפגינים נמלטים מגז מדמיע שפזרה הצבא בהפגנה ליד גדר המערכת ממזרח לעיר עזה . צילום: מוחמד זענון, אקטיבסטילס, 1.2.19.
תפריט
נושאים

כוחות הביטחון הרגו את אמל א-תראמסי בת ה-44 ועבד א-ראאוף סאלחה בן ה-13 ב"הפגנות השיבה" ב-11.1.19

"הפגנות השיבה" ליד גדר המערכת שבין רצועת עזה לישראל, למען מימוש זכות השיבה ונגד המצור על הרצועה, נמשכות כבר יותר מתשעה חודשים. בד בבד, מדיניות הירי הבלתי חוקי, באש חיה, של הצבא במפגינים שאינם מסכנים איש, ממשיכה לגבות קורבנות בנפש. מאז החלו ההפגנות ועד סוף ינואר 2019 נהרגו כך 195 מפגינים, בהם 35 קטינים ושתי נשים. מספר הפצועים מירי אש חיה כבר עומד על למעלה מ-6,000 מפגינים. רובם המכריע של ההרוגים והפצועים לא סיכן כלל את אנשי כוחות הביטחון שניצבו מעברה השני של הגדר. הריגתם ופציעתם של רבים כל כך היא תוצאה ישירה של מדיניות הפתיחה באש שישראל מיישמת באזור שליד גדר הרצועה ובמהלך ההפגנות המתקיימות בסמוך לה. השלכותיה הקטלניות של מדיניות נפשעת זו ידועות היטב אך הרשויות הישראליות – האדישות לחייהם, ולמותם, של פלסטינים – מסרבות לשנותה.

להלן תיאור נסיבות הירי הקטלני בשני מפגינים ביום שישי ה-11 בינואר: נער בן 13, ואישה בשנות הארבעים לחייה. שניהם נפגעו במרחק ניכר מהגדר. מובן מאליו שלא נשקפה מאף אחד משניהם סכנה לאיש.

 

אמל א-תראמסי, בת 44, עזה

אמל א-תראמסי. התמונה באדיבות המשפחה
אמל א-תראמסי. התמונה באדיבות המשפחה

בסביבות השעה 14:00, הגיעה אמל א-תראמסי, תושבת העיר עזה בת 44, להפגנה שנערכה בסמוך לגדר המערכת, מזרחית לעיר עזה. במהלך ההפגנה חלק מהמפגינים יידו אבנים, הבעירו צמיגים, השליכו מטענים ורימונים לעבר אנשי כוחות הביטחון שניצבו מעברה השני של הגדר. א-תראמסי סייעה כמנהגה למפגינים שנפגעו משאיפת גז מדמיע על-ידי התזת תמיסת מלח על פניהם. בסביבות השעה 16:00, בזמן שעמדה במרחק של כמאתיים מטרים מהגדר, נפצעה א-תראמסי אנושות, מירי אש חיה בצווארה.

 

 

 

 

בעדות שמסרה חברתה, סמירה אבו אל-עמרין, תושבת העיר עזה בת 45, ב-15.1.19 לתחקירן בצלם מוחמד סבאח, סיפרה:

ביום שישי, 11.1.19, בסביבות השעה 13:30, אני והבנים שלי נסענו באוטובוס יחד עם אמל א-תראמסי, שהייתה שכנה וחברה שלי, לאזור ההפגנות מזרחית לעיר עזה. כשהגענו לשם ראינו מאות מפגינים, ביניהם נשים וילדים. הלכנו לאזור כביש ג'כר ונעמדנו שם. אחרי שעה בערך המפגינים התחילו לזרוק אבנים לעבר החיילים שמאחורי תלוליות עפר. היו ג'יפים שסיירו ליד הגדר ולפעמים עצרו וירו רימוני גז לעבר המפגינים. לאמל הייתה תמיסת מלח והיא התיזה אותה על הפנים של המפגינים ששאפו גז מדמיע. ראיתי גם כמה נפגעים מירי. עמדנו באזור מרוחק, בערך מאתיים מטרים מהגדר, כדי לעזור עם התמיסה למפגינים שנסוגו מהגדר כשהם סובלים מקוצר נשימה ומתשישות כתוצאה משאיפת גז מדמיע.

פתאום שמעתי ירי ואז אמל נפלה לידי והראש והפנים שלה התכסו בדם. צעקתי וניסיתי לעזור לה. הגיעו פרמדיקים שפינו אותה לג'יפ ששייך לסהר האדום. אני רצתי אחרי הג'יפ, שנסע לאוהלים. אחר כך פינו אותה לבית החולים א-שיפאא. אחרי שחזרתי הביתה נודע לי שאמל נהרגה. איבדתי חברה טובה.

עלאא אל-חלבי, תושב מחנה הפליטים ג'באליא בן 30, פרמדיק בכיר ונהג אמבולנס בסהר האדום, סיפר בעדות שמסר לתחקירן בצלם מוחמד סבאח ב-13.1.19 מה אירע באותו יום:

Thumbnail
עלאא אל-חלבי. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 13.1.19

ביום שישי, 11.1.19, בסביבות השעה 14:00, הגעתי עם הפרמדיק מאג'ד אבו לבדה למזרח כיכר מלכה, מזרחית לעיר עזה. חצי שעה אחרי שהגענו התחיל יידוי אבנים לעבר החיילים, שירו רימוני גז מדמיע ואש חיה. העברנו שלושה פצועים מאש חיה לאוהלים הרפואיים וחזרנו למקום שבו עמדנו, במרחק של בערך מאתיים מטרים מהגדר. עמדנו והסתכלנו על המפגינים שזרקו אבנים והחיילים שהגיבו בירי רימוני גז מדמיע ואש חיה לכיוון שלהם.

בסביבות השעה 16:00, בזמן שהסתכלתי על מפגינים שעמדו קרוב לגדר וזרקו אבנים לעבר חיילים שהיו מאחורי מכשולי עפר, ראיתי אישה שעמדה במרחק של בערך עשרה מטרים מצפון לי. פתאום שמעתי ירי אש חיה וצעקות של צעירים. ניגשתי לאישה ששכבה על הקרקע וזיהיתי שזו האישה שראיתי קודם עומדת שם. היא דיממה והראש שלה היה מכוסה בדם. פניתי אותה מיד לג'יפ לנדרובר ששייך לסהר האדום, ונסענו לאוהלים הרפואיים. עשו לה שם בדיקות רפואיות ונתנו לה עזרה ראשונה ואז היא הועברה לבית החולים א-שיפאא. אחר-כך מצאנו בתיק שלה את תעודת הזהות שלה והתברר ששמה אמל מוסטפא א-תראמסי.

בבית החולים א-שיפאא קבעו הרופאים את מותה של אמל א-תראמסי, מקליע חי שחדר לצווארה.

אמה, חלימה א-תראמסי, בת 67, נשואה ואם ל-13, סיפרה בעדות שמסרה ב-23.1.19 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד:

Thumbnail
חלימה א-תראמסי. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 23.1.19

מאז שהתחילו "הפגנות השיבה" אני והבת שלי אמל השתתפנו בהן. היינו הולכות להפגנות שנערכות מזרחית לעיר עזה, באזור מלכה. היא נהגה להשתתף גם בפעילויות באזור זיקים, בצפון רצועת עזה. היא השתתפה בהפגנות בצורה לא אלימה ותמיד ניסתה להגיש עזרה ראשונה למפגינים. היא הייתה מביאה איתה מים, תמיסה ובשמים כדי לעזור למפגינים שנפגעו משאיפת גז מדמיע.

אמל התגרשה לפני חמש שנים. לא התמזל מזלה. מאז היא גרה איתי בבית. היא הייתה מבשלת לנו ומנקה, ומטפלת בי ובאבא שלה, שהוא איש מבוגר. תמיד שמחה לעזור ואף פעם לא אמרה לא. היא הייתה מאוד מסורה ואוהבת. אני חולת לב, סוכרת וכליות וסובלת גם מלחץ דם גבוה וכשהיו לי כאבים תמיד נשארה לידי והשגיחה עלי. היא סירבה להתחתן שוב ואמרה לי "ומי יטפל בך וידאג לך כשאת כזו חולה. אני לא רוצה להתחתן, רוצה להישאר לידך ולטפל בך". היא הייתה בקשרים טובים עם כל המשפחה, החברים והשכנים ותמיד חייכה וצחקה. היא הייתה כל החיים שלי ומילאה את הבית שמחה. עכשיו אין אור בבית בלעדיה. איבדתי את הצחוק שלה, החיוך שלה. אני מתפללת שאלוהים יקבל אותה לגן עדן.

עבד א-ראאוף סאלחה, בן 13, מ"פ ג'באליא

עבד א-ראאוף סאלחה. התמונה באדיבות המשפחה.
עבד א-ראאוף סאלחה. התמונה באדיבות המשפחה

באותו יום שישי, הצטרף גם עבד א-ראאוף סאלחה, בן 13, תושב מחנה הפליטים ג'באליא שבצפון הרצועה, להפגנה נוספת שנערכה מזרחית למחנה. במהלך ההפגנה חלק מהמפגינים יידו אבנים, הבעירו צמיגים, השליכו מטענים ורימונים לעבר אנשי כוחות הביטחון שניצבו מעברה השני של הגדר. בסביבות השעה 15:00 התקדמו סאלחה ונערים נוספים עד לגדר, תלו עליה דגל וחזרו כ-150 מטרים לאחור.

 

 

 

 

בעדות שמסר אחמד אבו אל-פול, בן 35, נשוי ואב לשניים, פרמדיק בסהר האדום, לתחקירנית השטח אולפת אל-כורד ב-20.1.19, הוא תאר את שראה:

Thumbnail
אחמד אבו אל-פול. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 29.1.19

ביום שישי, 11.1.19, הגעתי להפגנה מזרחית למ"פ ג'באליא. היו שם הרבה מפגינים. התקדמתי עד למרחק של 300 מטר מהגבול. היו שם צעירים שזרקו אבנים לעבר החיילים הישראלים, שהתמקמו מאחורי תלוליות עפר וירו אש חיה ורימוני גז לעבר המפגינים. הם ירו את רימוני הגז באמצעות מרגמות, מטווח קצר, ישירות על המפגינים. הירי הזה מאוד מסוכן כשהוא פוגע באנשים ישירות.

בסביבות השעה 15:00 התקדמתי עד למרחק של בערך 150 מטרים מהגדר כי ראיתי שם כמה מפגינים שנחנקו מהגז. באותם רגעים ניגש אלי שכן שלי, עבד א-ראאוף סאלחה, בן 13 וביקש ממני מים לשתייה. נתתי לו מים ואחר כך הוא התקרב לגדר ותלה עליה דגל ואז חזר אחורה ועמד קרוב אליי, בקבוצה של יותר מעשרה נערים. בסביבות השעה 15:30 החיילים התחילו לירות רימוני גז בצורה מסיבית לעבר המפגינים. חזרתי אחורה למרחק של בערך 200 מטרים מגדר המערכת. גם עבד א-ראאוף והנערים שהיו איתו חזרו אחורה והסתתרו מאחורי ערימת עפר קטנה. אחרי כמה דקות עבד א-ראאוף ניסה לברוח משם מערבה, עם הגב לגדר. אני הייתי במרחק של 50 מטר ממנו וראיתי רימון גז פוגע לו ישר בראש מאחורה.

מיהרתי אליו עם עוד כמה פרמדיקים. מפגינים הרימו אותו ומיהרו אלינו. האוויר היה רווי גז. תפסתי אותו וגיליתי שהוא נפגע מרימון גז מאחורי אוזן שמאל. חצי מהאוזן נקטעה והיה חור בגולגולת ודימום חזק. שמתי מיד חבישת לחץ על מקום הפגיעה. הילד נשם אבל לא דיבר. ניסיתי לתת לו עזרה ראשונה בזמן שפינו אותו באלונקה. לקחנו אותו לאמבולנסים שהיו במרחק של 100 מטר מאתנו בערך.

בתוך האמבולנס אני ועוד פרמדיק הפשטנו אותו וחיברנו אותה לאינפוזיה ולחמצן. הוא היה במצב קריטי. הוא פתח עיניים וסגר אותן. כשהגענו לאוהלים הרפואיים הוא היה עדיין בחיים אבל המצב שלו היה קריטי. אחר-כך אני חזרתי לזירה.

מוחמד אל-ח'אלדי, צלם עיתונות תושב מחנה הפליטים ג'באליא בן 24, תיעד את ההפגנה. בעדות שמסר ב-15.1.19 לתחקירן בצלם מוחמד סבאח סיפר:

בסביבות השעה 15:30, הייתי במרחק של כמאה מטרים מהגדר וצילמתי בווידיאו צעירים, נערים וחיילים. כמה צעירים התקדמו לכיוון הגדר וחלק מהם התקרבו אליה. אנחנו הצלמים חזרנו אחורה כדי להתרחק מהגדר ומהגז המדמיע. אחר כך הפסקתי לצלם בווידיאו, והתחלתי לצלם סטילס. שמעתי מהצעירים שיש פצוע מאחורינו. הסתכלתי לשם וראיתי ילד שוכב על האדמה, במרחק של 15-20 מטרים ממני, ובערך מאתיים מטר מהגבול.

רצתי אליו וגיליתי שהוא מחוסר הכרה ומדמם מצד שמאל של הראש. במרחק של מטר וחצי ממנו היו שרידים של רימון גז שעדיין פלט גז. הגיעו צעירים, נערים ופרמדיקים. העלינו את הילד על אלונקה ולקחו אותו לאמבולנס. לא צילמתי כי אני לא יכול לשאת את המראה של הדם. חזרתי לתעד את ההפגנה. הייתי עצוב על הילד הפצוע. הוא היה רק ילד קטן ועמד רחוק מהגבול, במרחק של כ-200 מטר.

סאלחה פונה לבית החולים א-שיפאא, שם אושפז בטיפול נמרץ עד ל-14.1.19 לפנות בוקר, אז קבעו הרופאים את מותו.

אמו, עוואטף אל-עטאל (סאלחה), בת 55, נשואה ואם לחמישה, סיפרה על בנה בעדות שמסרה ב-17.1.19 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד:

Thumbnail
עוואטף אל-עטאל. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם

מאז תחילת "הפגנות השיבה" בחודש מארס האחרון עבד א-ראאוף נסע אליהן בכל יום שישי באוטובוסים שהסיעו מפגינים למזרח מחנה ג'באליא. בכל פעם ביקשתי ממנו לא ללכת, ולא להתקרב לגדר, כי חששתי שייפגע. לפעמים הלכתי אתו אבל הוא תמיד השאיר אותי באזור האוהלים והתקדם לגדר ואני מאוד דאגתי לו.

ביום שישי, 11.1.19, הבן שלי עומר, בן 20, הגיע ואמר לי שעבד א-ראאוף נפגע ברגל בהפגנה ונמצא בבית החולים האינדונזי. עומר יצא לבית החולים בלעדי, ואחרי עשר דקות הוא התקשר ואמר לי שעבד א-ראאוף לא שם אלא בבית החולים א-שיפאא בעיר עזה. הוא נסע לשם וכשהתקשרתי לשאול אם הוא מצא את עבד א-ראאוף הוא אמר שעד עכשיו לא ראה אותו ושהרופאים אמרו שיש קטין עם תיאור דומה בחדר הניתוח. עומר חיכה ליד חדר הניתוח.

נסעתי עם האחיות שלי לבית החולים א-שיפאא וכשהגעתי לשם מצאתי את עבד א-ראאוף מחוסר הכרה, מחובר למכשירים בטיפול נמרץ. הראש שלו היה מלא דם וחבוש כולו. הרופאים אמרו לי שהמצב שלו קשה ושאתפלל בשבילו. חיכיתי בכניסה לטיפול נמרץ. בכיתי ונשבר לי הלב.

באתי כל יום לבית החולים אבל הרופאים הרשו לי להיכנס אליו רק לכמה דקות בכל פעם והיה אסור לגעת בו או לחבק אותו. פחדתי גם שהוא יתעורר עם נכות ופגיעה קשה. כל מה שיכולתי לעשות זה רק להתפלל.

ביום ראשון בערב הנשימה שלו הייתה מאומצת ולא יכולתי להירגע. הרגשתי שהמצב שלו מדרדר וחששתי שיודיעו לי שהוא מת. ביום שני, מיד אחרי תפילת השחרית, בסביבות חמש וחצי לפנות בוקר, צלצל הטלפון הנייד שלי ואחותי רידא ענתה. שאלתי אותה מה קרה. כבר הרגשתי. והיא ענתה: "עבד א-ראוף נפטר". בכיתי והתחלתי להתפלל בשבילו.

עבד א-ראאוף היה אהוב על כולם. הוא שיחק כדורגל בקבוצה של בית הספר ורצה להיות מורה כשיגדל. הוא תמיד אמר לי שהוא רוצה להיות מורה כשיגדל. הוא השאיר חלל גדול בבית ובחיים שלי. חלק מהלב שלי נקרע. יותר לא אראה את הקטן שלי. אני מקווה שהוא יזכה לרחמי שמים ויגיע לגן עדן.