דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

חיילים שהגיעו לעצור את ראאיד סאלחי במחנה הפליטים א-דוהיישה ירו בו ללא כל הצדקה והוא מת מפצעיו כעבור כחודש

ב-9.8.17, בין השעות 3:00 ל-4:00 לפנות בוקר, נכנסו חיילים למחנה הפליטים א-דוהיישה במטרה לעצור שניים מתושביו – ראאיד סאלחי, בן 21, ועזיז ערפה, בן 24, שהיו בבתיהם. במהלך פעולת המעצר ירו חיילים בשני הצעירים בעת שניסו להימלט. סאלחי מת מפצעיו ב-3.9.17, וערפה עודנו מאושפז בבית החולים ועצור בישראל. באותו לילה ראה מוחמד סאלחי, אחיו של ראאיד, הודעה בפייסבוק שהצבא פושט על המחנה ומיהר להעיר את ראאיד, שישן בחצר בצדו המערבי של הבית, משום שכוחות הביטחון כבר הגיעו בעבר כדי לעצרו. ראאיד סאלחי, שלא היה חמוש, התעורר וניסה מיד להימלט באמצעות טיפוס על גדר הבטון, בגובה 2.5-2 מטר, שמקיפה את החצר.

בעדות שמסר ב-13.8.17 לתחקירן בצלם מוסא אבו-השהש סיפר אחיו, מוחמד, בן 24:

מוחמד סאלחי. צילום: מוסא אבו השהש, בצלם, 13.8.17צעקתי לראאיד שיתעורר. הוא התעורר מיד וטיפס על הגדר של החצר כדי לקפוץ לצד השני. באותו רגע שמעתי ירי מהיר. ראאיד נפל לצד השני של הגדר. חשבתי שראאיד הצליח לברוח. אימא שלי התחילה לצרוח וניסיתי להרגיע אותה שראאיד הצליח לברוח, אבל היא לא האמינה לי והמשיכה לצרוח ולבכות. התקרבתי לקיר ושמעתי את אחי ראאיד אומר "אסתשהדת", כלומר "נפלתי שהיד". הוא חזר על זה. ראיתי חייל עומד על הגדר, בפינה. אני ואמא שלי התחלנו להשליך צלחות וכוסות אל מאחורי הגדר כדי להרחיק את הצבא אבל החיילים ירו לעבר הגדר.

 

בעדות שמסרה ב-13.8.17 לתחקירן בצלם מוסא אבו-השהש תיארה אמו של ראאיד, זיינב אל-מחארמה (סאלחי), בת 52, את שאירע:

שמעתי את מוחמד קורא לראאיד ומספר לו שהצבא במחנה. ידעתי שראאיד ינסה לברוח לפני שהצבא יגיע לבית. בזמן שעמדתי מאחורי הדלת והסתכלתי לכביש כדי לוודא שהצבא לא הגיע לבית שלנו שמעתי את הבנים שלי, מוחמד ובסאם, אומרים שהצבא ירה ושהחיילים עומדים על הגדר שמסביב לחצר שבה ראאיד ישן. חשבתי שראאיד הצליח לברוח לפני הגעת הצבא. מאחורי הקיר שמעתי מישהו אומר כמה פעמים "אסתשהדת" אבל הקול הלך ונחלש עד שהשתתק. שאלתי את מוחמד אם זה הקול של ראאיד. מוחמד ניסה להכחיש, אבל לא האמנתי לו והתחלתי לצרוח ולבכות. לא ידעתי מה הולך מסביבי. ראיתי את מוחמד זורק צלחות וכוסות אל מאחורי הגדר והתחלתי לזרוק יחד איתו. בכיתי וצרחתי וכמעט התעלפתי.

בני המשפחה הזמינו אמבולנס. אחיהם של ראאיד ומוחמד, בסאם סאלחי, בן 27, ששהה באותה עת בבית, ניסה לטפס על הקיר כדי לבדוק מה עלה בגורל אחיו, הספיק לראות שהוא עדיין זז, אבל החיילים שעמדו סביב הבית ירו לעברו והוא החליק ונפל בחזרה. לאחר כמה ניסיונות, שבמהלכם המשיכו החיילים לירות לעבר גדר בית משפחת סאלחי וגדר הבית השכן, הצליח בסאם לטפס על הגדר ולעלות על גג בית סמוך. הוא המתין שהחיילים יתרחקו ואז ירד אל אחיו, ששכב פצוע בסמטה והיה בהכרה מלאה. בסאם סאלחי החל לפנות את אחיו מהמקום אך לאחר שעבר מרחק של כמאה מטרים חזרו כמה מהחיילים והכריחו אותו לעזוב את אחיו. הוא טיפס על גג סמוך, משם ראה את החיילים מפנים את ראאיד, שכבר לא זז, למסגד הקרוב. מספר דקות לאחר מכן החלו החיילים לירות לעבר בסאם, ששב בעקבות זאת לבית המשפחה. לדברי תושבים אחרים החיילים פינו אותו באמבולנס צבאי רק לאחר כארבעים דקות.

הצבא לא עדכן את המשפחה על מקום המצאו של ראאיד, ורק למחרת נודע לה באמצעות מועדון האסיר הפלסטיני שהוא מאושפז בבית החולים "הדסה עין כרם" בירושלים.

החצר שבה ישן ראאיד סאלחי והגדר עליה טיפס. צילום: מוסא אבו השהש, בצלם, 13.8.17

החצר שבה ישן ראאיד סאלחי והגדר עליה טיפס. צילום: מוסא אבו השהש, בצלם, 13.8.17

 

אמו, שביקרה אותו בבית החולים ב-13.8.17, סיפרה בעדות שמסרה לתחקירן בצלם מוסא אבו-השהש ב-28.9.17:

זיינב אל-מחארמה. צילום: מוסא אבו השהש, בצלם, 13.8.17כשהגענו לחדר של ראאיד היו שני חיילים בתוך החדר. האחות ראתה אותנו עומדים בכניסה ומיד סגרה את הווילון, כדי שלא אראה את בני. שמעתי אותה מדברת בטלפון ונלחצתי. פחדתי ועזבתי מיד את בית החולים. בכיתי מאוד והתחלתי לרעוד. חזרתי הביתה בלי להשלים את הביקור אצל בני. הדאגות שלי רק התגברו והלכו. ביום רביעי החלטתי לנסות עוד פעם. אני ובעלי עברנו במחסום 300 והגענו לבית החולים. הדלת של החדר של ראאיד הייתה פתוחה ונכנסנו פנימה. שני החיילים ששמרו עליו לא מנעו מאיתנו להיכנס. הייתי בהלם כשראיתי את ראאיד. הוא היה מחוסר הכרה ולא היה מחובר למכשיר הנשמה. חשבתי בהתחלה שהוא מת אבל אז שמתי לב שהחזה שלו זז. היה לו צינור בצוואר ועוד צינור בבטן.

אחרי כמה דקות הגיע רופא, שהתעצבן על הנוכחות שלנו והתקשר לביטחון. ברחתי עם בעלי וחזרנו הביתה. חזרתי הביתה עוד יותר מודאגת כי הבנתי שהמצב של ראאיד קשה מאוד.

אחרי שבוע בערך ניסיתי שוב לבקר את ראאיד אבל במחסום 300 אמרו לי שאני מנועת כניסה והורו לי לחזור הביתה. הופתעתי כשהחיילים במחסום אמרו לי שאני מנועת כניסה. בכיתי וניסיתי לשכנע את החייל שאני רוצה לבקר את הבן שלי בבית החולים אבל הוא לא הקשיב לי והורה לי לחזור הביתה. חיכיתי שם יותר משעתיים, עד שאיבדתי תקווה, עזבתי את המחסום וחזרתי הביתה.

בשיחה מאוחרת יותר עם תחקירן בצלם מוסא אבו-השהש הסבירה האם כי פחדה להתעמת עם אנשי הצוות הרפואי בבית החולים מחשש שהדבר יזיק לבעלה, החולה בסרטן ומטופל גם הוא בבית החולים. ב-3.9.17 התקשרו מבית החולים והודיעו למשפחה כי ראאיד הלך לעולמו. כשבוע אחרי שנורה, ב-16.8.17, עצרו כוחות הביטחון את אחיו מוחמד, כשהיה בביתו, והוצא לו צו מעצר מנהלי למשך ארבעה חודשים.

ראאיד סאלחי. התמונה באדיבות המשפחה

מתחקיר בצלם עולה שהחיילים שהגיעו לעצור את ראאיד סאלחי ירו בו ללא כל הצדקה, בעת שנמלט מהם ולא נשקפה להם כל סכנה. בנוסף, הירי בוצע בין היתר לעבר פלג גופו העליון, בניגוד מוחלט להוראות. בנוסף ירו החיילים גם לעבר אחיו של סאלחי, כדי למנוע ממנו להגיש לו עזרה ראשונה. הצבא אשפז את סאלחי בבית חולים ישראלי מבלי לעדכן על-כך את משפחתו, והציב עליו שמירה למרות שהיה מחוסר הכרה. כשניסו הוריו לבקר אותו מנעו מהם אנשי הצוות הרפואי את הדבר ולא טרחו ליידע אותם על מצבו הרפואי והטיפול הניתן לו. בנוסף מיהרה מערכת הביטחון – כפי שהיא נוהגת פעמים רבות לאחר שהיא הורגת או פוצעת פלסטינים – לנקוט צעדים נגד משפחתו של סאלחי הפצוע, ובמקרה זה שללה מאימו את האפשרות להיכנס לישראל כדי לבקרו ועצרה ללא משפט את אחיו.

שנות דור של פניות חוזרות ונשנות ע"י בצלם למערכת אכיפת החוק הצבאית לא הביאו לאכיפת דין וחשבון משמעותי במקרי הרג של פלסטינים. במקרים רבים לא נפתחה חקירה כלל, ובכל מקרה, אחריתה של חקירה כזו – אפילו כן נפתחה – היא, כמעט תמיד, טיוח. לכן, החליט בצלם לחדול מפנייה לפרקליטות הצבאית בדרישה לחקירה – כאשר באותה העת, בצלם מוסיף לפעול לקידום דין וחשבון באמצעות תחקור מקרים מסוג זה, בהם נעשה שימוש בכוח קטלני נגד פלסטינים בנסיבות מובהקות בהן לא הייתה לכך שום הצדקה מתקבלת על הדעת, ופרסומם לציבור. עם זאת, כמובן שהחובה לחקור ולמצות את הדין עם כל האחראים מוטלת עדיין על המערכת הצבאית. אלא שכל עוד ממשיכה הפרקליטות הצבאית במדיניות הטיוח השיטתי של הרג פלסטינים ופציעתם ע"י כוחות הביטחון, הרי שאין דבר שירתיעם ויביא סופסוף להפסקתו של ירי קטלני שכזה כלפי פלסטינים.