דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

חיילים ירו בנער בן 13 ופצעו אותו. הצבא אסר על הוריו לשבת ליד מיטתו

ב-23.7.17 ירו חיילים ממארב בנ.ר., נער פלסטיני בן 13, לאחר שעבר בפרצה בגדר ההפרדה ליד הכפר ג'יוס. החיילים פינו את הנער לבית החולים "מאיר" בכפר סבא, שם אושפז למשך כחודש ועבר שלושה ניתוחים. בשמונת הימים הראשונים לאשפוזו הצבא הציב בחדרו חיילים שאסרו על הוריו לשהות לידו, למעט לשניות ספורות ואזקו אותו למיטה לזמן קצר. בנוסף, הוא נחקר ללא נוכחות הוריו ומעצרו הוארך ללא נוכחותם. התנהלות חמורה זו של כוחות הביטחון, החל בירי המיותר וכלה באיסור על שהיית הוריו ליד מיטתו, אינה חדשה, והיא מהווה בחלקה מדיניות מוצהרת ובחלקה נתפסת כמקובלת וסבירה.

נ.ר. במיטתו בבית החולים ואחד החיילים שהוצבו בחדרו. התמונה צולמה על-ידי אמו של נ.ר., במצלמת הטלפון הנייד, בשעה שישבה מחוץ לחדר ולא הורשתה להיכנס.
נ.ר. במיטתו בבית החולים ואחד החיילים שהוצבו בחדרו. התמונה צולמה על-ידי אמו של נ.ר., במצלמת הטלפון הנייד, בשעה שישבה מחוץ לחדר ולא הורשתה להיכנס.

ב-23.7.17, בסביבות השעה 17:00, עברו שני נערים בני 13, תושבי ג'יוס, דרך פרצה קיימת בגדר ההפרדה שממערב לעיירה. חיילים שהציבו מארב מצידה השני של הגדר ירו לעבר אחד הנערים, נ.ר., ופצעו אותו בשתי רגליו. חברו ברח מהמקום. לפי פרסומים בתקשורת, גורם צבאי אמר ש"הנער קרע את הגדר והבעיר צמיג בוער".

אביו של הנער, ס.ר., מנהל עבודה באתר בנייה, בן 43, חזר מעבודתו בסביבות השעה 17:30 וראה כשבעה חיילים באזור הגדר. בעדות שמסר לתחקירן בצלם, עבד אל-כרים סעדי, ב-25.7.17, סיפר:

התקרבתי לתושבים שהתאספו ליד הגדר. תוך כדי הליכה אחד האנשים אמר לי שבני פצוע. ראיתי אותו שוכב על האדמה כשחיילים עומדים סביבו. היו שם כמה ג׳יפים צבאיים ואמבולנס צבאי. ניסיתי להתקרב אליו, אבל החיילים מנעו ממני להתקדם. הצלחתי להגיע רק עד למרחק של חמישה מטרים ממנו, ואז חייל הזהיר אותי שאם אתקרב אליו עוד הוא יירה בי. הוא סימן לחיילים בצורה ברורה שאם אתקרב לבני ירו לי בראש. הרגשתי שזה איום רציני. נבהלתי ועצרתי.

דאגתי מאוד לבן שלי. שאלתי את החייל בעברית מה המצב שלו והוא ענה לי שהמצב טוב ושרופאים צבאיים מטפלים בו והוא לא בסכנה. ביקשתי שיאפשר לי לקחת אותו כדי לטפל בו אבל הוא אמר לי: ״אנחנו ירינו ופגענו בו ולכן אנחנו נטפל בו״.

אחרי כשעה העבירו החיילים את נ.ר. לאמבולנס צבאי, שפינה אותו מהמקום.

ס.ר. ואשתו ע., בת 44, שהגיעה אף היא למקום, חזרו לביתם. זמן קצר לאחר מכן, הודיע ראש מועצת ג'יוס לאב כי בנו מאושפז בבית החולים "מאיר" בכפר סבא, וכי אשתו תוכל לקבל היתר כניסה לישראל, אולם הוא עצמו "מנוע ביטחונית". עוד באותו ערב נסעה ע.ר. לבית חולים "מאיר".

בעדות שמסרה ב-17.8.17 סיפרה האם:

הגעתי לבית החולים בסביבות השעה 21:30. בהתחלה לא מצאתי את הבן שלי. ניגשתי לאחד העובדים לברר איפה הוא, והוא אמר לי שהוא כרגע בניתוח. כששמעתי את זה נלחצתי ובכיתי. התחלתי להתפלל לאלוהים שירפא את הבן שלי.

ישבתי בלובי עד השעה ארבע לפנות בוקר ורק אז ראיתי רופאים ואחיות ושני חיילים שדחפו מיטה שעליה שכב הבן שלי, מחוסר הכרה. קמתי מיד והלכתי אחריהם כדי לראות מה שלומו. הצלחתי להיכנס למחלקת טיפול נמרץ שאליה הכניסו אותו. אחד הרופאים עודד אותי. עמדתי ליד בני במשך כמה דקות, כשהוא עדיין מחוסר הכרה. אחרי זה הרופאים ביקשו ממני לצאת ממחלקת טיפול נמרץ, ואמרו לי שהם ירשו לי להיכנס ולראות מה שלומו אחרי שהוא יתעורר.

יצאתי מהחדר עם דמעות בעיניים בגלל המראה של הבן שלי, שוכב במיטת בית החולים. נשארתי לשבת מול מחלקת הטיפול הנמרץ במשך שעה בערך ואז נכנסתי שוב למחלקה, אחרי שהבן שלי התעורר מההרדמה של הניתוח. ראיתי שהוא בריא ונרגעתי. בתוך החדר הוצבו שני חיילים ששמרו עליו. הרופאים מחו בפני החיילים על זה שהם נמצאים בתוך חדר של טיפול נמרץ, אבל הם נשארו שם. החיילים ניגשו אלי ודרשו שאצא מהחדר. הם לא הרשו לי להישאר ליד בני. הגיעו עוד חיילים ושוטרים שהוציאו אותי בכוח החוצה. לפני שהם הוציאו אותי, ראיתי אותם אוזקים את בני באזיקי מתכת. הם הניחו את ידיו האזוקות מעל הבטן שלו.

כשהייתי בחוץ, ניגש אלי אחד השוטרים ואמר לי שהתוקף של היתר הכניסה שלי פג ואני צריכה לעזוב את בית החולים. פעילת שלום ישראלית, שהייתה בבית החולים כבר מהבוקר, הסיעה אותי משם לכניסה לקלקיליה, ומשם חזרתי לכפר שלי, ג'יוס.

הקמת גדר ההפרדה ליד הכפר ג'יוס, ינואר 2006. באמצעות הגדר ניתקה ישראל את הכפר מרוב אדמותיו החקלאיות. צילום: אורן יעקובוביץ', בצלם.
הקמת גדר ההפרדה ליד הכפר ג'יוס, ינואר 2006. באמצעות הגדר ניתקה ישראל את הכפר מרוב אדמותיו החקלאיות. צילום: אורן יעקובוביץ', בצלם.

בעדות שמסר ב-22.8.17 סיפר נ.ר.:

בבית החולים, כששכבתי על המיטה, החיילים אזקו לי את הידיים והרגליים באזיקי מתכת, למרות שהרגליים שלי היו נפוחות ואדומות. הם חיברו אותי למיטה עם האזיקים. שכבתי כך במשך שעה, עד שהצלחתי לצלצל בפעמון ולקרוא לאחיות ולרופאים שיבואו. הם הגיעו מיד. אני לא מבין עברית אבל לפי הדרך שבה הם התווכחו עם החיילים הבנתי שהם מוחים על זה שהחיילים אזקו את הידיים והרגליים שלי. החיילים הסירו את האזיקים.

ב-24.7.17 התקיים דיון להארכת מעצרו של נ.ר. בבית המשפט הצבאי לנוער בסאלם, מבלי שהוא או הוריו נכחו במקום. בדיון הודיעה התביעה כי נ.ר. חשוד בהצתה ובהפרת סדר, וביקשה להאריך את מעצרו בארבעה ימים לצורך חקירה. השופט אישר את בקשת התביעה ומעצרו הוארך עד ל-27.7.17.

למחרת בבוקר קיבלה אמו של נ.ר. היתר כניסה חדש התקף ליומיים ונסעה שוב לבית החולים. כשהגיעה, מצאה את בנה בחדר אחר, עדיין תחת שמירה. שני החיילים ששמרו על נ.ר. סירבו לאפשר לאמו להיכנס לחדר.

האם סיפרה בעדותה:

כל הזמן בכיתי והייתי עצובה שאני רק במרחק של כמה מטרים מהבן שלי, אבל אני לא יכולה לגעת בו או לנשק אותו, כי החיילים מונעים ממני. ניסיתי לעודד אותו, כל הזמן אמרתי לו שאני כאן לידו, עומדת ליד פתח החדר, ושלא יפחד כי אני לא הולכת לשום מקום ואשאר אתו. ישבתי מול הדלת במשך יומיים שלמים, משעות הבוקר המוקדמות עד אמצע הלילה, מבלי שירשו לי להתקרב אליו. בכל פעם שניסיתי להיכנס לחדר, החיילים חסמו לי את המעבר ואיימו שייסגרו את הדלת ולא אוכל אפילו לראות אותו.

ב-26.7.17 הגיש ס.ר. בקשה נוספת לקבלת היתר כניסה לישראל וכן בקשה להארכת ההיתר של אשתו, ששהתה עדיין בבית החולים. הפעם אושרו שתי הבקשות ובני הזוג קיבלו היתר עד ל-1.8.17. באותו יום הצטרף ס.ר. לאשתו בבית החולים, אולם גם עליו אסרו החיילים להיכנס לחדר ולבקר את בנו. כמה מהרופאים ניסו לשכנע את החיילים לאפשר לזוג ההורים להיכנס לחדרו של בנם, ולאחר דין ודברים קצר הם הורשו להיכנס לביקור בזק של פחות מדקה. בעדותו סיפר ס.ר.:

כשנכנסתי מיד נישקתי את בני. הוא שכב במיטה. לא הצלחתי ממש לדבר איתו כי כולנו היינו נרגשים מדי אבל לפחות יכולתי לוודא שהוא חי. זו הייתה גם הפעם הראשונה שהרשו לאשתי להתקרב אליו ולחבק אותו. אחרי חצי דקה החיילים הוציאו אותנו מהחדר. אני ואשתי המשכנו לשבת ולעמוד ליד החדר במשך כמה ימים, עד ה-31.7.17. כל הזמן הזה החיילים לא אפשרו לנו להיכנס לחדר אפילו פעם אחת.

ב-27.7.17 הגיע אל נ.ר. עורך דין, שהודיע לו כי הוא נשלח על-ידי ארגון זכויות אדם לייצג אותו, עדכן אותו על הדיון שהתקיים בעניינו ואמר לו כי חוקר משטרתי יגיע אליו בהמשך היום. כשהגיע החוקר הוא גבה את עדותו של נ.ר. על האירוע, האשים אותו שהוא משקר והבטיח לו כסף ו"טלפון חכם" אם יסכים למסור את שמותיהם של ילדים המשליכים אבנים ובקבוקי תבערה על חיילים באזור ג'יוס וגדר ההפרדה. נ.ר. סירב, ולאחר שהחוקר החתים אותו על עדותו, שנרשמה בעברית – שפה שנ.ר. לא מבין – הוא עזב את החדר.

מאוחר יותר באותו יום התקיים דיון נוסף בעניינו של נ.ר., שוב ללא נוכחותו או נוכחות הוריו, והשופט הורה לשחררו ממעצר בכפוף לתשלום ערבות בסך 4,000 ש"ח ולחתימה על ערבות בלתי משולמת בסך 5,000 ש"ח. ב-31.7.17 שילם ס.ר. את הערבות וחתם על הערבות הבלתי משולמת כנדרש. בעקבות זאת עזבו החיילים את חדרו של נ.ר. והוריו הורשו לשהות אתו. נ.ר. טופל בבית החולים "מאיר" למשך שלושה שבועות נוספים, שבהם המשיכו הוריו לבקרו.

ב-20.8.17, לאחר שנ.ר. עבר שני ניתוחים נוספים ברגליו, הודיעה הנהלת בית החולים לאביו כי הצבא מסרב לשלם על המשך הטיפול בבנו ולכן החליט בית החולים לשחררו. המנהל הוסיף כי אם הוא מעוניין להשאיר את בנו בבית החולים עליו לשלם מקדמה בסך 10,000 ש"ח ולהתחייב לכסות בעצמו את כל עלויות הטיפול העתידיות. ס.ר., שבנו אמור היה לעבור ניתוח פלסטי בבית החולים כמה ימים לאחר מכן, ביקש לדחות את שחרורו ביום אחד בכדי לנסות ולהשיג את הכסף, אבל הנהלת בית החולים סירבה לאפשר זאת.

באותו יום, בסביבות השעה 15:30, שוחרר נ.ר. מבית החולים והועבר באמבולנס פלסטיני לבית חולים בקלקיליה. ב-31.8.17 הוא שוחרר לביתו, ונקבע לו ניתוח פלסטי בבית החולים "מאיר" ל-23.9.17, לאחר שהוברר כי עלותו תכוסה על-ידי הרשות לאחר שהצבא סירב לממנו.

מתחקיר בצלם עולה שהחיילים ירו בנ.ר., בן 13 בלבד, ממארב ומטווח קצר, ללא כל הצדקה וכי לאחר מכן מנע הצבא מהוריו לשבת ליד מיטתו במשך שמונה ימים והותיר אותו לבדו, בחברת חיילים שניסו לאזוק אותו, כשהוריו נמצאים ממש מצידה השני של הדלת. ההורים לו הורשו להיכנס לחדר גם כשנ.ר. נחקר על-ידי חוקר משטרתי, והוא נחקר ללא נוכחותם. רק פעמיים, ולרגעים ספורים בלבד בכל פעם, התירו החיילים להוריו להתקרב אליו.

התנהלות הצבא במקרה זה חמורה ביותר, אך למרבה הזוועה אינה חריגה כלל: בצלם תיעד שוב ושוב את מדיניות המארבים החמושים של הצבא, לכאורה למניעת פגיעה בגדר או יידוי אבנים, שהובילה לא פעם להרג או פציעה מיותרים וחסרי הצדקה, ממש כמו במקרה הנוכחי: שהרי הצבא, שידע על קיום הפרצה, יכול היה להציב לידה חיילים בגלוי או לסתום אותה, ולמנוע בכך מעבר של פלסטינים במקום, וכך אכן נעשה כשבוע אחרי הירי בנ.ר.

התנהלותה החמורה של מערכת הביטחון נמשכה גם לאחר הפציעה המיותרת של נ.ר.: סירובם של החיילים בשטח למסור להוריו מידע על מצבו ופינויו לבית החולים בישראל בלי להודיע להם ולאפשר להם ללוותו; איזוקו של הנער הפצוע למיטתו כפושע מסוכן, חקירתו כשהוא לבדו והארכת מעצרו ללא נוכחותו או נוכחות הוריו; הדרישה מהמשפחה להתמודד עם מנגנון ביורוקרטי שרירותי והאיסור על אביו להגיע לבית החולים בשבוע הראשון; ומעל הכל – האיסור על ההורים לשהות עם בנם בחדרו במהלך ימי האשפוז הראשונים כשהם שוהים מטרים ספורים ממנו. כל אלה גם הם אינם חדשים.

התנהלותה של מערכת הביטחון במקרה זה מהווה בחלקה מדיניות מוצהרת ובחלקה נתפסת כמקובלת וסבירה. בהתחשב בכך, גם הפעם – כמו פעמים רבות כל כך בעבר – איש לא ייתן את הדין על מעשים אלה, עובדה המבטיחה שמקרים דומים יוסיפו ויתרחשו ללא הפרעה, כל עוד לא יסתיים הכיבוש.