דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

שוטר שהרג פועל פלסטיני בתל אביב נידון לשנה אחת במאסר

עדכון: הן המדינה והן השוטר המורשע תומר אברהם ערערו על גזר הדין בבית המשפט העליון. ב-25.2.09 קיבל בית המשפט את ערעור המדינה, וגזר על תומר אברהם תקופת מאסר בפועל של שנתיים. תקופת המאסר על תנאי הושארה על כנה.

ב-4.10.06 עצרו שוטרי מג"ב שלושה פלסטינים באתר בנייה ביפו בחשד לשהייה בלתי חוקית. בין העצורים היה איאד אבו רעייה, בן 33, תושב תרקומיה, אב לחמישה שאשתו היתה בהריון בחודש השמיני. אחד השוטרים, אברהם תומר, ירה בו והרגו.

בעקבות האירוע הגישה המדינה כתב אישום נגד תומר באשמת הריגה. בפסק הדין תיאר השופט עודד מודריק את השתלשלות העניינים:

אנשי הצוות עיכבו את השב"ח [השוהה הבלתי-חוקי] לבדיקה בחדר צדדי קטן באתר קטן מאוד באתר הבניה. תוך אותה בדיקה היכו הנאשמים את השב"ח בין היתר באלה. שלושת השב"ח נדרשו לשבת כשגבם אל הקיר והנאשם הוצב לשמירה עליהם. הנאשם דרך את נשקו שהיה מונח על כתפו במצב "הצלב" תוך כדי שהוא מכוון את הרובה אל עבר אחד מן השב"ח שהתברר להיות איעד תאופיק אבו רעיה (להלן: "המנוח"). במצב דברים זה, בהיסח הדעת, תוך כדי הדריכה, לחץ הנאשם באצבעו על ההדק. נורה קליע מנשקו של הנאשם ופגע בצווארו של המנוח וגרם לפטירתו.

השופט הרשיע את תומר בהריגה וקבע כי הוא פעל "תוך נטילת סיכון בלתי סביר מתוך תקווה בלתי בדוקה שהתנהגותו לא תגרום לתוצאה הקטלנית או לפגיעה באחר".

כעשרה חודשים לאחר מכן, ב-9.11.08, גזר השופט מודריק את דינו של תומר. השופט מגלה הבנה רבה לנסיבותיו האישיות של הנאשם ומציין כי הוא "חזר בתשובה, מתנדב בזמנו הפנוי בבית תמחוי ובעיקר סירב להפסיק את שירותו בצבא". לדעת השופט, "הנאשם אינו עבריין ואינו בריון או אלים מטבע ברייתו... תסקיר שירות המבחן העומד על תופעות ההכאה על חטא, חרדה והתייסרות אצל הנאשם כפועל יוצא מן התקרית החמורה מעיד על אופיו של הנאשם ועל חד-פעמיות ההתרחשות". מצד שני, קובע השופט בפיסקה האחרונה לפני גזירת הדין, "הנאשם לא היה נתון בסכנה ופעולתו לא נבעה מפירוש מוטעה של התנהגות השוהים הבלתי חוקיים. הוא היה פזיז ובפזיזותו המיט אסון על קורבן העבירה ועל משפחתו".

בהתבסס על דברים אלה גזר השופט על הנאשם שנת מאסר אחת.

השופט מודריק מתייחס להריגתו של אבו רעייה כאל "מעשה כושל קטלני אגב פעילות צבאית או משטרתית". אולם, החזקתו של אבו רעייה בחדר קטן ומבודד, הכאתו, האיום עליו בכלי הנשק והירי בצווארו - כל אלה אין להם דבר וחצי דבר עם פעילות מהסוג אליה מתייחס השופט. ההתייחסות למעשה בהקשר זה מאפשרת לשופט, לפחות בעיניו, להצדיק את העונש הרחוק כל כך מלשקף את חומרת המעשה ואת תוצאותיו הנוראיות.

מקרה זה אינו יוצא דופן. רק במקרים בודדים נתנו אנשי כוחות הביטחון את הדין לאחר שהרגו פלסטינים תוך חריגה מהוראות הפתיחה באש ובנסיבות בהן לא נשקפה להם סכנת חיים. ברוב המקרים, נמנעות הרשויות בכלל מחקירת האירוע ובמקרים המעטים שבהם נפתחת חקירה היא נערכת באופן רשלני זמן רב לאחר האירוע, כאשר כמעט ולא ניתן עוד לאסוף ראיות ועדויות, והתיק נסגר. במקרים הבודדים שבהם הוגש כתב אישום, מיוחסות לנאשמים האשמות שאינן משקפות את חומרת האירוע ואם הורשעו - נגזרים עליהם עונשים קלים בלבד.

במסגרת מציאות זו, ברור לאנשי כוחות הביטחון שגם אם יחרגו מההוראות, במזיד או בשגגה, הסיכוי שיאלצו לתת את הדין על כך ולשלם מחיר כלשהו הוא אפסי. מדיניות זו מעבירה מסר ברור כי חייהם של פלסטינים שווים פחות ומעודדת יד קלה על ההדק.