דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

בת 12 נשלחה לארבעה וחצי חודשים בכלא; ככל הנראה האסירה הצעירה בתולדות הכיבוש

עדכון: ביום א׳ 24.4 שוחררה ד׳ לאחר שנציבת השב״ס השיבה לפנייה של הורי הילדה, כי החליטה לקצר את מאסרה בחודשיים. תשובת הנציבה הגיעה לאחר שהמקרה התפרסם והביא לביקורת בארץ ובעולם.
ד משתחררת ממאסר במחסום ג׳ברה ליד טול כרם. צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס
ד' משתחררת ממאסר במחסום ג׳ברה ליד טול כרם. צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס

ביום שלישי, ה-9.2.16, בשעות הבוקר המוקדמות, הגיעה ד.ו., בת 12 וחודשיים, לכניסה להתנחלות כרמי צור, כשסכין מוסתרת מתחת לחולצתה. על-פי פרסומים בתקשורת, הורה לה המאבטח בכניסה להתנחלות לעצור. אחד מתושבי ההתנחלות שעבר במקום הורה לה לשכב על האדמה, לקח ממנה את הסכין ואזק אותה עד שהחיילים הגיעו למקום, עצרו אותה והעבירו אותה לחקירה. בסרטון שצולם בזמן האירוע נראה התושב שואל אותה האם היא באה להרוג יהודים והיא עונה בחיוב.

בעדות שמסרה לתחקירנית השטח של בצלם מנאל אל-ג'עברי, סיפרה אימה של ד. כיצד נודע לה על המעשה:

ד.ו. בשעת מעצרה. תמונה שהופצה ברשתות החברתיות על-ידי ביום שלישי ה-9.2.16, ד. התעוררה כמו בכל יום. היא סידרה את מיטתה, הכינה קפה לאחיה ולבשה את מדי בית הספר שלה. היא עזבה את הבית בערך בשעה 7:40 ויצאה לכיוון בית הספר. אני התחלתי לסדר את הבית ולהכין ארוחת צהריים. בערך בשעה 10:00 קיבלתי שיחת טלפון מאחי, מוחמד. הוא התקשר ממקום עבודתו ושאל אותי מה קורה עם הילדים שלי. עניתי לו שכולם נמצאים במסגרות שלהם. הוא לא אמר לי שום דבר נוסף וניתק את הטלפון. האירוע לא עורר בי דאגה או חשש עד שאחי השני, ג'מיל, הגיע. זה היה בערך עשר דקות אחרי שיחת הטלפון ממוחמד.

הוא יצא מהאוטו שלו ונראה חיוור ומבולבל. חשבתי שמשהו רע קרה לאמי. שאלתי אותו האם יש משהו שהוא רוצה לספר לי ואז הוא אמר שד. נעצרה בהתנחלות כרמי צור. בדיוק אז הגיעו אנשים מבית הספר שבו היא לומדת, כולל המורה שלה. הם שאלו אותי מה קורה עם ד. ואני אמרתי להם שהיא הלכה בבוקר לבית הספר. המורה שלה אמרה שהיא לא הגיעה היום. הייתי המומה והרגשתי סחרחורת, לא האמנתי למה שהן אמרו לי ולמה שאחי ג'מיל סיפר לי קודם. הרגשתי שאני חולמת. ד. היא ילדה קטנה וההתנחלות רחוקה מאוד מהבית שלנו, איך ילדה כזו יכולה להגיע עד ההתנחלות כדי לדקור מישהו?

המורה ביקשה שאבוא אתה לבית הספר כיוון שיש ועדה של משרד החינוך שממתינה לי שם. הלכתי עם המורה לבית הספר. אחד מהאנשים ממשרד החינוך הראה לי בטלפון הנייד שלו תמונות של ד. עם ידיים קשורות. בהתחלה הפרצוף בתמונה היה מטושטש ואמרתי לו: "זו לא הילדה שלי". רק כשהוא הראה לי תמונה של התיק אמרתי לו שזה התיק שלה. הוא הראה לי תמונה נוספת שבה רואים אותה עומדת עם ידיים קשורות מאחורי הגב. צעקתי: "זאת היא!". הייתי בהלם. לא הייתי מסוגלת להפנים את המצב ואת מה שקרה ועזבתי את בית הספר במצב רע מאוד. בכיתי ובכיתי עד שהגעתי הביתה.

החקירה

למחרת מעצרה הובאה ד. לבית המשפט הצבאי לנוער בעופר, לדיון בבקשת המשטרה להאריך את מעצרה בשישה ימים לצרכי חקירה. הדיון התקיים בפני השופט סא"ל חנן רובינשטיין וד. יוצגה על-ידי עורכי הדין טארק ברגות וחמזה אבו מיזר, שמונו עבורה על-ידי ארגון Defence for Children International – Palestine. בדיון אמר חוקר המשטרה כי "אני מודע לכך שאך לפני חודשים ספורים החשודה חצתה את גיל האחריות הפלילית, אך יחד עם זאת, לאור חומרת העבירות בהם החשודה חשודה, אבקש מביהמ"ש להיעתר לבקשה".

מפרוטוקול הדיון מתבהרים פרטים בנוגע לחקירתה של ד.: היא נחקרה פעמיים בשעות אחר הצהריים, בפעם הראשונה ב-13:30 ובפעם השנייה ב-16:16. לטענת חוקר המשטרה, החקירות נעשו על-ידי חוקר נוער. בשתי הפעמים היא נחקרה ללא נוכחות הוריה או עורך דין מטעמה. חוקר המשטרה טען בדיון כי "בעבירות ביטחון אין חובת נוכחות הורה בחקירה" וכי "זו ההנחיה שהתקבלה על-ידי מפקדי המשטרה במרחב חברון".

במהלך הדיון בבית המשפט התברר גם כי חקירת הוריה של ד. היא פעולת החקירה העיקרית שהמשטרה מבקשת לבצע. החוקר הודה שכבר בערב שלפני הדיון הוחלט על הצורך בחקירה כזו, אולם למרות זאת לא טרחו החוקרים להתקשר אליהם (לדבריו ההסבר לכך נמצא בדו"ח הסודי). כאילו אין מדובר בפעולת חקירה פשוטה שחובתה של המשטרה לבצע, מוסיף החוקר כי "באם בא כוח החשודה יתחייב לשלוח את שני הוריה למשטרת חברון עוד היום או מחר למסור עדויות זה יקל על החקירה ויעזור לזירוזה".

בהחלטתו, מסרב השופט סא"ל רובינשטיין לייחס משקל כלשהו לעובדה שד. נחקרה לבדה וקובע שנושא זה יידון בשלב מאוחר יותר. במקום זאת, הוא מקבל את דברי החוקר שהוא אמר לד. שיש לה זכות להתייעץ עם עורך דין ושהוא שוחח עם אביה בטלפון, אך זה אמר לו שאין לו עורך דין. השופט מסכם:

אכן נוכחות הורים היא זכות של קטין אבל יחד עם זאת אין לומר כי חוקר צריך להמתין עד אין קץ להגעת ההורה אלא יש להמתין זמן סביר עד להגעתו. לא ברור מקריאת ההודעה עצמה אם הוסבר גם לאביה אם יש לו זכות להגיע או לא אולם כל טענות הסנגור כמובן שמורות לו בעת שיתנהל הליך משפטי לאחר שיוגש כתב האישום.

השופט התעניין בעיקר בשאלה האם שחרורה של הקטינה ישבש את החקירה. לדבריו, רק חקירת ההורים היא "ברת שיבוש", ואותה "יש לבצע היום או מחר". השופט מוסיף כי "למעשה התיק די בשל להכנת כתב האישום". בסיכום דבריו כותב השופט:

מדובר בילדה קטנה כבת 12 וחודשיים. ביהמ"ש מתרשם משבריריותה והבעת הפחד על פניה אולם אין בזה כדי לשלול את מסוכנותה כי מדובר בעבירה חמורה ביותר אשר לכאורה הקטינה ניסתה לבצע וזאת ללא פחד. על מנת לאזן בין צורכי החקירה לבין העובדה כי יש פעולת חקירה אחת בלבד שמחייבת את החזקתה במעצר אני קובע כי הארכת מעצרה של הקטינה יהיה עד מחר, 11.2.16 בשעה 17:00".

הוריה של ד. נחקרו מיד לאחר הדיון. בעדותה, סיפרה אמה של ד. את שהתרחש באותו יום בבית המשפט ובחקירתם לאחר מכן:

ראיתי את ד. יושבת בכלוב הנאשמים. רגליה היו אזוקות באזיקי ברזל והיא נראתה חיוורת. ניסיתי לדבר איתה. היא ענתה תשובות קצרות וראיתי שהיא לא מרוכזת. היא לבשה בגדים דקים ומזג האוויר היה קר. היא נראתה המומה. בהתחלה התביעה דיברה על ד. ואמרה שהיא מואשמת בנסיון לרצח ושהיא מהווה סכנה לביטחון מדינת ישראל. עורך הדין אמר שהחקירה של ד. התקיימה ללא נוכחות אביה או אמה.

עזבנו את בית המשפט והלכנו לתחנת המשטרה בקרית ארבע. הגענו לשם בערך בשעה 15:00 וחיכינו בחוץ בערך שעה עד שבסופו של דבר שוטר פתח לנו את הדלת. אני ובעלי נכנסנו פנימה. חשבנו שאנחנו הולכים לראות את ד. ושיחקרו אותה מחדש בנוכחותנו אבל אז הופתענו לגלות שאביה למעשה נחקר במשך כחצי שעה ולאחר מכן אני נחקרתי במשך כחצי שעה, כל זה מבלי שהביאו אותה. נחקרנו על-ידי חוקר בשם סלומון. הוא שאל אותי על ד., איך היא מתנהגת בבית ומה דחף אותה לבצע פיגוע דקירה. הוא שאל אותי בנוסף באילו תכניות טלוויזיה היא צופה והאם היא צופה בערוץ אל-אקצא.

הוא שאל אותי "האם לד. יש קרובת משפחה זקנה או שכנה?". השאלה נראתה מוזרה בעיני ושאלתי אותו: "למה אתה שואל אותי את השאלה הזו?". הוא ענה שבמהלך חקירתה ד. סיפרה לו שהיא חולמת כל לילה על אישה זקנה שמגיעה אליה בשנתה ומבקשת ממנה ללכת להתנחלות להרוג מתנחלים. שאלתי את החוקר האם הם מתכוונים לחקור את ד. בשנית, הפעם בנוכחותנו, והוא השיב לי שהיא נמצאת כרגע בכלא לנשים ולא מתכוונים לחקור אותה פעם נוספת.

למחרת התקיים דיון נוסף להארכת מעצרה של ד., הפעם בפני השופט סא"ל משה לוי. התובע הצבאי, סרן מיכאל רבר, ביקש מהשופט להאריך את מעצרה של הילדה בשישה ימים נוספים לצורך הגשת כתב אישום. סרן רבר לא הבהיר מדוע נחוצים לו שישה ימים לצורך כך. עורך דינה של ד. ניסה לשכנע את השופט לשלוח את ד. לחלופת מעצר במקום למאסר בכלא, אולם התובע דחה אפשרות זו וטען כי חלופת המעצר שמציע הסנגור – מעון נעול בבית לחם – לא "תאיין את המסוכנות הנובעת מהנאשמת".

גם השופט סא"ל לוי ציין כי "כואב הלב לראות ילדה צעירה מובאת לאולם ביהמ"ש מבית המעצר. אני סבור כי ילדים בגיל זה מן הראוי שימצאו במסגרות חלופיות ולא יחד עם עצורים בבית סוהר". אולם הוא מוסיף כי "לא ניתן להתעלם מהמסוכנות הקיימת גם עם ילדה צעירה זו, כאשר מדובר בעבירה חמורה ביותר אשר היא ניסתה לבצע בנחישות וללא כל מורא". השופט קבע כי יש לחקור את מנהלת המעון, כדי לוודא שהמעון יכול "לאיין את המסוכנות".

עסקת הטיעון

עוד באותו יום הגישה התביעה הצבאית כתב אישום נגד ד. בעבירות של ניסיון לגרימת מוות בכוונה והחזקת סכין. לאחר הגשת כתב האישום, הורה השופט – בניגוד לעמדת התביעה ולאחר שמנהלת המעון נחקרה בבית המשפט – להעביר את הקטינה לאותו מעון סגור בבית לחם, בערבות של 8,000 ש"ח ובערבות צד ג' של 25,000 ש"ח. התביעה הודיעה כי תערער על ההחלטה.

ניהול משפט הוכחות היה נמשך חודשים ארוכים, שבמהלכם ד. הייתה שוהה במעצר או במעון הסגור. בנסיבות אלה, לא הייתה לד. ברירה אלא לחתום על עסקת טיעון. ב-18.2.16 הודיעו הצדדים לבית המשפט על העסקה וכי ד. הודתה באישומים בכתב האישום. החוק הצבאי מגביל את תקופת המאסר – בפועל ועל תנאי – שניתן להטיל על קטין מתחת לגיל 14 לחצי שנה. בהתאם, הגיעו הצדדים להסכמה כי ייגזרו עליה 4.5 חודשי מאסר בפועל, חודש וחצי על תנאי למשך חמש שנים וקנס בסך 8,000 ש"ח (או 8 חודשי מאסר בתמורה שיוטלו על הוריה). לטענת התובע, "הנימוקים להסדר הם עברה הנקי של הנאשמת, הודאתה באשמה והחיסכון בזמן שיפוטי. כן שקלנו את גילה הצעיר מאוד של הנאשמת".

השופט קיבל את עסקת הטיעון והוסיף:

אין ספק שמדובר בילדה קטנה בגיל, וליבו של אף אחד וגם של שופט אינו נאטם בשומעו את הדברים בביהמ"ש ובשומעו את דבריה של ד. הקטינה שנאמרים בקול חלש ונמוך. שמעתי גם את דברי נציגת שירותי הרווחה במנהל האזרחי שדיברה על הבעיות שמהן סובלת הקטינה, הפרעת קשב וריכוז שככל הנראה לא טופלה במסגרת בית הספר. שמעתי גם את הקטינה עצמה שדיברה על המקצועות שלומדת בכיתה ז' בבית הספר, את נסיבותיה האישיות והמשפחתיות ואין ספק שהטלת עונש מאסר בפועל על קטינה בגיל קטן כל כך אינו קל כלל ועיקר.

מאידך גיסא, יש לראות את המיוחס לקטינה בכתב האישום, לצערנו בחודשים האחרונים מדינת ישראל נכלאה לסדרה של אירועים קשים בהם קטינים רבים לא מהססים להצטייד בסכינים, אף כשהם יודעים שהם עלולים לצאת אל מותם. אירועים כאלה גם מסתיימים, לצערי, במותם של אותם אלה שנפגעים מלהב הסכין... עם כל הצער שבהשמתה של הקטינה מאחורי סורג ובריח הרי מלבד העובדה שהסנגורים והתביעה הגיעו להסכמות ובדרך כלל ביהמ"ש אינו סוטה מהסכמות אלו, אני מקווה שהקטינה מבינה היום שהיא עלולה הייתה לגרום למותו של אדם ואולי גם להביא למותה שלה.

בכך הסתיים ההליך המשפטי. תשעה ימים לאחר שנעצרה, נשלחה ד., שרק לאחרונה חצתה את גיל האחריות הפלילית, לארבעה וחצי חודשי מאסר, בסיומו של הליך שאותו עברה לגמרי לבדה, מבלי שהתביעה נאלצה להציג ולו ראייה אחת להוכחת אשמתה.

קטינים בהליך המשפטי

לא בכדי נקבעו במערכות המשפט השונות בעולם כללים ייחודיים לקטינים, שנועדו להגן עליהם במסגרת ההליך הפלילי. ההתמודדות עם החקירה, עם המעצר, עם הניתוק ממשפחתם ומסביבת חייהם המוכרת – קשה עבורם הרבה יותר מאשר עבור בגירים וההשפעה על המשך חייהם משמעותית יותר. בהתחשב בכך, המשפט הבינלאומי מעניק לקטינים הגנות נרחבות בהליך הפלילי ואחד העקרונות המנחים שנקבעו בו הוא שכליאה של קטינים תהיה תמיד האמצעי האחרון, שיש לנקוט רק בהעדר כל חלופה אחרת. בדומה, קובע החוק הישראלי כי אסור לכלוא קטינים מתחת לגיל 14 ובכל מקרה יש לפעול לשיקומם. החוק הישראלי גם מגן באופן משמעותי על זכויותיהם של הקטינים לכל אורך ההליך – החל ממעצרם, דרך החקירה והמשפט ועד לריצוי עונשם.

מערכת אכיפת החוק הצבאית, לעומת זאת, מבוססת על עקרונות הפוכים: כליאת קטינים בבתי כלא היא הדרך העיקרית לטיפול בקטינים החשודים בהפרה של החקיקה הצבאית וגם את הזכויות המועטות שהוקנו להם בצווים הצבאיים ניתן לשלול בקלות יחסית, תוך הסתמכות על החריגים הנרחבים שנקבעו באותם צווים עצמם.

כך, למשל, ובניגוד לטענת חוקר המשטרה בדיון הראשון להארכת מעצרה של ד., מחייב החוק הצבאי את הרשויות להודיע להורים על מעצרם ועל חקירתם של קטינים באופן מיידי. אולם, החובה למסור הודעה כזו היא רק בתנאי שהקטין מסר את פרטי ההתקשרות עימם. גם אז, יש לעשות רק "מאמץ סביר בנסיבות העניין", ואם לאחריו ההורים לא אותרו אז ניתן לוותר על ההודעה. החוק אינו מפרש מה ייחשב ל"מאמץ סביר" כזה.

הצו הצבאי גם מחייב את החוקר להודיע לקטין על זכותו להתייעץ עם עורך דין. אולם, מימושה של זכות זו תלוי בכך שהקטין ימסור לחוקר את פרטיו של עורך הדין המייצג אותו, על אף הסבירות הנמוכה שלקטינים יהיו פרטים מסוג זה. בכל מקרה, גם אם נמסרה הודעה כזו לעורך הדין, אין בכך כדי לעכב את החקירה.

בהתחשב במציאות זו, ברור כי מלכתחילה לד. לא היה כל סיכוי לזכות למשפט הוגן במערכת המשפט הצבאית, וגורלה נחרץ מראש: החל ממעצרה, עובר בחקירתה ובדיונים בבית המשפט ועד לחתימתה על עסקת הטיעון.

יחסם של כל האנשים שהיו מעורבים בטיפול בד. – השוטרים, התובעים הצבאיים והשופטים הצבאיים – לעובדה שילדה כה צעירה נשלחת לבית הסוהר הוא בלתי נתפס. גם אם חלקם בוחרים לעיתים לציין את הקושי בשליחת ילדה כה צעירה לכלא, בסופו של יום כולם מטילים את עיקר המשקל על העבירה שבה היא חשודה ולא על גילה. טענת החוקר כי הוא אמר לד. שיש לה זכות להתייעץ עם עורך דין מבלי לסייע לה להשיג כזה, ההתייחסות של התובע אל "עברה הנקי" של ד. שרק לפני פחות משלושה חודשים חצתה את גיל האחריות הפלילית, הארכת מעצרה לצורך ביצוע פעולות שכלל לא חייבו זאת – כל אלה הן רק כמה דוגמאות לכך שכל הגורמים האחראים לד. נהגו באופן שמרוקן מכל תוכן את היותה קטינה.

בעיקר בולטת התעלמותם של כל הגורמים שהיו מעורבים בהליך מהמשמעות המחרידה של כל שעת שהייה בכלא עבור ילדה בת 12, כשהיא לבדה, הרחק ממשפחתה ומסביבתה המוכרת, יחד עם נערות אחרות שאינה מכירה. כך, למשל, בקלות בלתי מוסברת ביקש חוקר המשטרה מהשופט לאשר שישה ימים לצורך חקירתה. רק במהלך הדיון התברר כי פעולת החקירה העיקרית שנדרשת היא חקירת הוריה – דבר שהחוקרים יכולים היו לעשות יום קודם לכן, אולם הם לא טרחו כלל לדבר איתם לפני הדיון. השופט אישר יום מעצר נוסף לצורך ביצוע פעולה קצרה ופשוטה זו, למרות שחקירת ההורים הסתיימה באותו היום אחר הצהריים. למחרת ביקשה התביעה שישה ימי מעצר נוספים לצורך הכנת כתב האישום, למרות שיום קודם לכן קבע השופט כי התיק "די בשל" להכנת כתב האישום. בית המשפט קבע כי מעצרה יוארך בארבעה ימים. ההחלטה התקבלה ביום חמישי ומעצרה הוארך עד ליום ראשון כך שייתכן שהשופט התחשב בסוף השבוע, כפי שנעשה בדרך כלל בדיוני הארכת מעצר. אולם בהתחשב בגילה של ד., היה על השופט לפסוק אחרת.

המקרה של ד. הוא מקרה חריג והתביעה הצבאית כמעט שאינה מגישה כתבי אישום נגד ילדים כה קטנים. אולם, דווקא ככזה המקרה משקף את הבעייתיות הטבועה במערכת בתי המשפט הצבאיים. בתי משפט אלה מתיימרים לתפקד כבתי משפט לכל דבר והשופטים מרבים להשוות את עבודתם לזו של בתי המשפט הפועלים בתוך גבולות הקו הירוק. אולם, שתי מערכות המשפט שונות במהותן, מבוססות על ערכים אחרים ונועדו להגן על אינטרסים שונים: מערכת המשפט הישראלית נועדה להגן על האינטרסים של החברה שמתוכה באים הנאשמים. בתי המשפט הצבאיים, לעומת זאת, נועדו להגן על האינטרסים של משטר הכיבוש. השופטים והתובעים בהם הם תמיד ישראלים, רובם חיילים במדים, שמטרתם לאכוף את צווי משטר הכיבוש על האוכלוסייה הפלסטינית האזרחית, המתנגדת להמשך משטר זה.

ככזו, מערכת המשפט הצבאית חיונית כדי לאפשר את המשך הכיבוש. כפי שעולה בבירור מטיפולה של המערכת במקרה של ד., עשיית צדק ושמירה על זכויות הנאשמים העומדים בפניה – ואפילו כאשר מדובר בילדה בת 12 וחודשיים – היא רק שיקול משני, אם בכלל, במערכת השיקולים של התביעה הצבאית ושל השופטים הצבאיים.