דילוג לתוכן העיקרי
אסירים פלסטינים בכלא מגידו, ניר אליאס, רויטרס, 15.5.05
תפריט
מהשטח
נושאים

ישראל ממשיכה להתעמר בבני משפחותיהם של אלפי הפלסטינים שהיא כולאת באופן בלתי חוקי בשטחה

לפי נתוני שירות בתי הסוהר, נכון ל-30.6.18, ישראל החזיקה כ-5300 עצירים ואסירים ביטחוניים פלסטינים תושבי הגדה המערבית במתקני כליאה ישראליים. כל מתקני הכליאה בהם ישראל מחזיקה פלסטינים למעט אחד - כלא עופר - נמצאים בתוך שטח ישראל.

תושבי הגדה המבקשים לבקר את יקיריהם נאלצים לעבור כברת דרך בירוקרטית עד שהרשויות הרלוונטיות - המנהל האזרחי, שירות בתי הסוהר ושירות הביטחון הכללי - יאשרו את ביקורם. מעבר לחסם הבירוקרטי, מימוש הביקור לאחר אישורו על-ידי הרשויות הישראליות כרוך במסע הנמשך יום שלם בשל מסכת של בדיקות ועיכובים ממושכים. למידע על ההגבלות שמטילה ישראל על ביקורי משפחותיהם של אסירים מרצועת עזה ראו כאן.

תחילה, מתבקשים התושבים להגיש בקשה להיתר כניסה דרך נציגות הוועד הבינלאומי של הצלב האדום, המופקדת מאז 1969 על התיאום בין המבקרים למנהל האזרחי ושירות בתי הסוהר. המנהל האזרחי מנפיק היתרי כניסה לישראל למטרת ביקור כלואים, בתנאי שהמבקרים הם קרובי משפחה מדרגה ראשונה – אבות, אימהות, סבים וסבתות, בני זוג, ילדים ואחים. היתרים אלו תקפים למשך שנה בדרך כלל. מבקרים שאינם קרובי משפחה מדרגה ראשונה מורשים לבקר אסירים אך ורק במקרים חריגים וכאשר הרשויות הישראליות מכירות בכך שקיימים "טעמים הומניטאריים" להתיר את הביקור.

אולם, המנהל האזרחי מטיל הגבלות גם על ביקורים של קרובי משפחה מדרגה ראשונה: אם שירות הביטחון הכללי החליט לשייך להם "מניעה ביטחונית" בבוחנו את בקשתם להיתר, יונפק להם "היתר ביקור כלוא למנועים" - היתר ביקור מיוחד התקף ל-45 ימים בדרך כלל ולביקור יחיד - או שתימנע כניסתם כליל. כמו כן, מוטלת מניעה גורפת על הנפקת היתרי ביקור שנתיים לגברים שגילם בין 35-16, וגם להם מונפקים, אם בכלל, רק היתרים מיוחדים כאלה. בפועל, גם אנשים המקבלים היתר שנתי אינם מורשים לבקר את קרובי משפחתם במתקני הכליאה הישראליים באופן תדיר: שירות בתי הסוהר מאפשר למשפחות אסירים פלסטינים – ביטחוניים ופליליים - ביקור אחד בחודש בלבד. למרות שלפי התקנות, אסירים פליליים זכאים לביקורים בתנאים מקלים יותר, מבקרים פלסטינים מהגדה (למעט מזרח ירושלים) מורשים להגיע לביקורים רק בהסעות שמארגן הצלב האדום בתאריכים מוגדרים מראש, וביקורים אלה מתקיימים עבור כולם בתנאים המחמירים החלים על אסירים ביטחוניים.

Thumbnail
נעמה הנדי עם תמונת בנה ראאיד אותו לא ראתה מאז סוף שנת 2017. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 21.6.18

הנסיעה לביקור אורכת יום שלם. כל המבקרים, ללא התחשבות בגילם או במצבם הבריאותי, מתבקשים להגיע לנקודות איסוף מוגדרות מראש בשעות הוקר המוקדמות. משם, מוסעים המבקרים באוטובוסים ששוכר הצלב האדום עד למחסום אחרון לפני הכניסה לישראל, שם הם עוברים בידוק ביטחוני הכרוך בהמתנה ארוכה, שכן בשעות הבוקר עוברים במחסום גם פועלים פלסטינים העובדים בישראל ובהתנחלויות במרחב התפר. לאחר מכן, עולים המבקרים על אוטובוסים אחרים עם לוחית רישוי צהובה בצד הישראלי, שגם הם נשכרו בידי הצלב האדום. כוחות הביטחון אוסרים על פתיחת דלתות האוטובוס מרגע שיצא מהמחסום ועד הגיעו למתקן הכליאה, על אף שהנסיעה עלולה לארוך מספר שעות. במתקני הכליאה, עוברים המבקרים בידוק בטחוני נוסף שכולל חיפוש גופני.

כל זאת, כדי לראות את יקיריהם מבעד למחיצה שקופה ולשוחח איתם באמצעות שפופרת טלפון במשך 45 דקות. אסירים רשאים לבקש ביקור פרטי ללא מחיצה, אך הנהלות בתי הסוהר מאשרות זאת לעיתים רחוקות בלבד.

כל בתי הכלא שישראל מחזיקה בהם פלסטינים, למעט אחד, מצויים בתוך שטחה הריבוני ולא בשטחים הכבושים. עצם החזקתם של תושבי השטחים בישראל מהווה הפרה של החוק ההומניטארי הבינלאומי, האוסר על העברת אזרחים, לרבות עצירים ואסירים, מהשטח הכבוש לשטחה של המדינה הכובשת. זוהי הפרה מתמשכת, הגוררת פגיעה קשה בזכותם של תושבי השטחים לבקר את קרוביהם הכלואים בתדירות ובתנאים סבירים. במקרים רבים אף נשללת מהם זכות הביקור לחלוטין. הקושי הכרוך בביקור קרובי משפחה הכלואים בישראל הוא רק דוגמא אחת לשגרת הכיבוש השוחקת עמה מתמודדים תושבי השטחים באופן יומיומי.

בעדויות שמסרו לתחקירני בצלם, סיפרו קרובי משפחה של אסירים על התלאות והקשיים בהם כרוכים הביקורים אצל יקיריהם:

טאלב חמד, תושב תל בן 80, בעל מכולת, אלמן ואב לעשרה, סיפר בעדות שמסר ב-21.6.18 לתחקירנית השטח של בצלם סלמא א-דיבעי:

טאלב חמד. צילום: סלמא א-דבעי, בצלם, 21.6.18
טאלב חמד. צילום: סלמא א-דבעי, בצלם

הבן שלי, אחמד, נעצר ב-18.3.02 ונגזרו עליו 28 שנים. הוא שוחרר כחלק מעסקת שליט ב-2011, אבל אחריי שלוש שנים, ב-2014, עצרו אותו שוב. לא שפטו אותו מחדש ועכשיו הוא מרצה את שאר תקופת המאסר שנגזרה עליו במקור.

קבעו שאני מנוע ביטחונית ואני לא יכול לקבל היתר שנתי כדי לבקר אותו בכלא – רק היתרים מיוחדים שמוגבלים לביקור אחד. אני צריך להגיש בקשה להיתר בכל פעם שאני רוצה לבקר אותו. אני לא יודע איזה סכנה נשקפת למדינת ישראל מאדם בן 80. אשתי, עזיזה, סבלה במשך ארבע שנים מבעיה בכליות ונפטרה לפני 9 חודשים בגיל 72. כמה חודשים לפני שהיא הלכה לעולמה, הגעתי איתה למחסום ולא נתנו לה לעבור. הם אמרו שזה מסיבות ביטחוניות. היא לא הצליחה לראות  את אחמד במשך שמונת החודשים האחרונים לחייה. היא הגישה כמה בקשות להיתר כדי לבקר אותו, צירפה מסמכים רפואיים, אבל הם לא נתנו לה לבקר אותו בסוף החיים שלה.

אני יוצא מהבית לפני תפילת השחר ומתפלל בשכם כדי לא לפספס את האוטובוס של הצלב האדום, שיוצא מתחנת האוטובוסים המרכזית בעיר. משם נוסעים למחסום אירתאח (שער אפרים). לוקח הרבה זמן לעבור את המחסום, כי אנחנו מגיעים ביחד עם הפועלים שעובדים בתוך ישראל. מהרגע שמגיעים למחסום ועד שיוצאים ממנו זה יכול לקחת שעתיים. במחסום צריך לעמוד כל הזמן, כי אין ספסלים ואין כיסאות. אני בן 80 וזה קשה לי.

אחרי שמסיימים במחסום, עולים על אוטובוסים אחרים בצד הישראלי – גם הם של הצלב האדום. משך הנסיעה עד כלא רמון בנגב הוא שלוש שעות בערך. הבן שלי היה בבתי כלא אחרים בעבר, ובשלוש שנים האחרונות הוא נמצא שם. כשמגיעים לכלא מתחיל הסבל הגדול. בהתחלה אנחנו מוסרים את תעודות הזהות, ההיתר ושם האסיר, ואחר כך מוסרים להם את הסיגריות והבגדים שהבאנו אתנו בשביל הבנים שלנו. רוב הזמן הזה אנחנו עומדים, כי הספסלים לא מספיקים לכולם וזה לוקח שעתיים בערך. אני לא מבין למה זה צריך לקחת כל כך הרבה זמן. אני מרגיש שהם מייבשים אותנו בכוונה.

אחרי זה מגיע השלב של הבידוק הגופני. הם נוגעים בי בידיים, כולל בין הרגליים, ומבקשים ממני להרים את הבגדים. זה משפיל מאד. אחרי זה הם בודקים אותי עם מכשיר מגנטי ידני. למרות כל מה שעברנו במחסום, ולמרות שאסור לפתוח את הדלת של האוטובוס עד שמגיעים, שוב צריך לעבור בידוק בבית הכלא. מה שאנחנו עוברים במהלך הביקור זה עינוי ופגיעה בכבוד האדם. אני בן אדם מבוגר. זאת השפלה.

אשתי נפטרה כשאחמד עדיין בכלא. אני מפחד שגם אני אמות לפני שהוא ישתחרר. במהלך הביקור, אני רואה אותו דרך זכוכית.

אני לא מצליח לשמוע אותו טוב כי השמיעה שלי נחלשה. לא שומעים טוב בשפופרות שיש שם ויש גם הרבה רעש בחדר. כשהזמן שמוקצב לביקור מסתיים, הם מיד מנתקים את השיחה ולא שומעים יותר כלום. אין דבר יותר יקר מבן. לא אפסיק לבקר אותו כל עוד אני חי, למרות כל הקשיים.

עדנאן סובוח, תושב טול- כרם בן 53, בעל עסק למכירת דיסקים, נשוי ואב לארבעה, סיפר בעדות שמסר ב-19.6.18 לתחקירן בצלם עבד אל-כרים סעדי:

עדנאן סובוח. צילום: עבד אל-כרים סעדי, בצלם, 19.6.18
עדנאן סובוח. צילום: עבד אל-כרים סעדי, בצלם

אח שלי, סאמי סובוח, נעצר ב-1.8.03, בשיא האינתיפאדה השנייה. שפטו אותו ל-28 שנים בכלא. מאז 2016 הוא מוחזק בבית כלא מגידו.

שנתיים אחרי המאסר הסכימו להנפיק "היתר מיוחד" לאבא שלי, שהיום הוא בן 85. ההיתרים המיוחדים מוגבלים לביקור אחד בלבד. אבא שלי היה נוסע לבד, כל הדרך, למרות שכבר אז היה מבוגר, בשביל לראות אותו במשך 45 דקות בלבד. בשנת 2007 גם ארבע האחיות שלי הצליחו לקבל היתרים מיוחדים כדי לבקר את סאמי. אני הצלחתי לקבל היתר מיוחד בפעם הראשונה ב-2011, שמונה שנים אחרי שהוא נעצר. הפעם האחרונה שביקרתי אותו הייתה ב-12.6.18.

זה היה ביקור שגרתי. באותו יום התעוררתי ב-5:00 בבוקר כדי להתכונן לביקור. משפחות האסירים מגיעות לתחנת האוטובוסים המרכזית בטול-כרם וכולם נוסעים ביחד באוטובוסים של הצלב האדום. האוטובוסים יוצאים בשעה 6:30 למחסום אירתאח (שער אפרים), שם מתחיל מסע הסבל וההשפלה.

בדרך כלל נוסעים ארבעה או חמישה אוטובוסים ביחד. כשמגיעים למחסום יש תור ארוך בשער המסתובב בכניסה למחסום. השלב הראשון הוא בדיקת מגנומטר. אחרי זה, חלק מהאנשים מועברים לעוד בדיקת שיקוף וחלק גם לבדיקה ידנית.

בפעם האחרונה שביקרתי, כשהגיע התור שלי, איש חברת האבטחה הפרטית שמפעילה את המחסום בדק את ההיתר ואת תעודת הזהות והורה לי לחכות בצד. זה קורה לרוב המבקרים שיש להם היתר מיוחד עם מניעה ביטחונית. הוא התחיל להתקשר לכל מני אנשים. שעה וחצי ישבתי שם – אף אחד לא שאל אותי שום דבר. בינתיים כולם חיכו לי בצד השני. בסוף נתנו לי לעבור.

בצד השני חיכו לנו אוטובוסים עם לוחיות צהובות, גם הם של הצלב האדום. אחרי שדלתות האוטובוס נסגרות, אסור לפתוח אותן עד שמגיעים לכלא. האוטובוסים יצאו משם בסביבות השעה 9:00 בבוקר, והנסיעה ארכה בערך שעה. כשהגענו לכלא מגידו, הורידו אותנו לחצר מגודרת. יש שם חיילים ומצלמות. החצר מקורה חלקית, אבל אין מספיק מקום בצל ואין מספיק ספסלים לכולם, אז רוב המבקרים מחכים בשמש. היינו בערך 250 מבקרים.

הם חילקו אותנו לשלוש קבוצות. כל קבוצה נכנסת לבד. כשהגיע התור שלי, עברתי דרך מגנומטר והעברתי את החפצים שלי. אחר כך, הפרידו בין הגברים לנשים ובדקו אותנו עם מגנומטרים ידניים בכל חלקי הגוף. אחרי הבדיקה, הכניסו אותנו לחדר המתנה עשוי פח. היה חם מאד. חיכינו שם יותר משעה. כל מי שנכנס הזיע והתלונן. אבל כמו שאמרתי, זה מה שקורה בביקור שגרתי.

את כל זה עברנו רק כדי להיכנס לאולם הביקור. בכניסה לאולם, בצדדים, היו כלבי משטרה שנבחו מאחורי רשתות ברזל. העצורים ישבו מאחורי מחיצות זכוכית. כל אחד התחיל לחפש את האסיר שהוא הגיע לבקר, התיישב מולו והתחיל לדבר בטלפון מאחורי מחיצת זכוכית עבה. הביקור נמשך 45 דקות.

בדרך החוצה החזירו לנו את ההיתרים ואת תעודות הזהות, וחזרנו לאוטובוסים, שחנו בחניון של בית הכלא. ביקור רגיל לוקח שמונה שעות בערך. אני מגיע הביתה מותש ועייף.

במהלך השנים ראיתי דברים קשים בזמן הביקורים האלה. ראיתי אימהות שעברו את כל התהליך הזה וכשהגיעו לבית הכלא, אמרו להם שאי אפשר לראות את הילדים שלהן כי הם הועברו לבית משפט או לבית חולים. לנו קרה כמה פעמים שהצלב האדום הודיע לנו יום לפני הביקור שאי אפשר לבקר את סאמי.

זהרה אשתייה, תושבת תל בת 77, אלמנה ואם לעשרה, סיפרה בעדות שמסרה ב-19.6.18 לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי:

Thumbnail
זהרה אשתייה עם בנה ג'וואד. התמונה באדיבות המשפחה.

ב-23.10.03, הבן שלי ג'וואד נעצר ונגזרו עליו 30 שנות מאסר. היום הוא בן 43.

אני מנסה לבקר אותו כמה שאני יכולה. הם העבירו אותו מבית כלא אחד לשני כמה פעמים. בארבע השנים האחרונות הוא נמצא בכלא גלבוע. אני לא מפספסת ביקור, יהיה מה שהיה, אפילו בגיל 77 ולמרות שיש לי סוכרת. הוא חלק מהנשמה שלי.

אני יוצאת מהבית בסביבות 5:00 בבוקר כדי לעלות על האוטובוס של הצלב האדום שמסיע אותנו למחסום אירתאח (שער אפרים). משם אנחנו נוסעים באוטובוס עם לוחית צהובה שהצלב האדום שוכר, עד הכלא. לוקח לנו שעתיים בערך לעבור במחסום. יש שם הרבה שלבי בידוק. לפעמים הם מעכבים את אחד המבקרים וזה מעכב את כולם – לא עוזבים עד שהם בודקים את כולם.

לפני שנתיים הם החזירו אותי מהמחסום אחרי שעברתי את כל שלבי הבידוק, חוץ מהשלב האחרון שבו צריך להציג את ההיתר ואת תעודת הזהות. בשלב הזה, הם הודיעו לי שאני מסורבת ביטחונית. שאלתי אותם למה, אבל לא נתנו לי שום הסבר. הם אמרו לי לחזור הביתה.

אני מקבלת היתרים לביקור אסירים שתקפים לשנה. במקרה הזה, הייתי צריכה לחכות ארבעה חודשים עד שפג התוקף של ההיתר הקיים, כדי להגיש היתר חדש ולראות אם עדיין יש סירוב ביטחוני. זה מה שעשיתי, ולמזלי קיבלתי היתר חדש והצלחתי לבקר את הבן שלי שוב. זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה - גם לפני שלוש שנים אמרו לי שיש סירוב ביטחוני ולא יכולתי לבקר את הבן שלי במשך שנתיים שלמות. זה היה קשה מאד, גם בשבילי וגם בשבילו. האחים שלו הצליחו לבקר אותו באותה תקופה. אבל הם מקבלים רק היתרים מיוחדים, זאת אומרת שהם יכולים לבקר אותו רק פעם אחת עם ההיתר ואז הם צריכים להגיש בקשה להיתר נוסף כדי לבקר שוב. למרות הקשיים אנחנו מתעקשים לבקר אותו.

כשמגיעים לכלא, אנחנו עוברים פרוצדורה ארוכה ומשפילה כדי להיכנס. יש בידוק במכשירים ויש בידוק ידני. החיילת בודקת את כל הגוף באופן ידני, כולל האזורים האינטימיים של הגוף. היא נוגעת בחזה, בשיער, בשרוולים, ובכיסים. היא מעבירה מגנומטר על כל הגוף, כולל בין הרגליים. יש המון נשים, בעיקר צעירות, שעוברות בידוק בעירום בחדר מיוחד. בגלל שאני מבוגרת, אני לא עוברת את זה. פעם ראיתי את אחת מנשות האסירים מסרבת לעבור בידוק בערום. לא נתנו לה לעבור והיא חיכתה בחוץ.

הביקור נמשך 45 דקות. מדברים בטלפון - יש זכוכית עבה שמפרידה בינך לבין האסיר. יש הרבה רעש בחדר הביקור ולא שומעים טוב דרך הטלפון, אז כולם מרימים את הקול ונהיית המולה גדולה.

אחרי שהבן שלי הגיש להנהלת בית הסוהר בקשות חוזרות ונשנות לאפשר לנו ביקור פרטי, נתנו לנו לבקר אותו בלי מחיצה, רק פעם אחת, לפני 10 שנים. הבת שלי הצטרפה אליי. התרגשנו מאד ללחוץ לו את היד, לחבק אותו ולהריח אותו. הבת שלי חיבקה אותו ולא עזבה אותו במשך כמה דקות. אני כבר קשישה, כמעט בת 80, ואני מקווה שייתנו לי לערוך ביקור פרטי שוב.

בעלי נפטר לפני שמונה שנים. הוא היה חולה ובשנתיים האחרונות לפני שמת ולא היה מסוגל לזוז או לדבר. הוא היה כותב על נייר כדי לתקשר. הוא כל הזמן כתב שהוא רוצה לראות את הבן שלו, אבל כל הבקשות שלנו נדחו. הוא מת בלי שתתממש הבקשה שלו.

נעמה הנדי, תושבת הכפר תל, עקרת בית בת 60, נשואה ואם לשמונה, סיפרה בעדות שמסרה ב-21.6.18 לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי:

Thumbnail
נעמה הנדי. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 21.6.18

לי ולבעלי מוסא הנדי, בן 70, יש שמונה בנים ובנות. הבן שלנו, ראאיד, בן 39, נעצר בשנת 2004. הוא הועבר מבית כלא אחד לשני, ובחמש השנים האחרונות הוא נמצא בכלא קציעות.

בשנתיים הראשונות למעצר של ראאיד לא יכולנו לראות אותו בגלל שהינו מסורבים ביטחונית. זאת הייתה תקופה מאד קשה. אף אחד מבני המשפחה לא היה יכול לראות אותו. אחרי זה התחלתי לקבל היתר כחול, ההיתר מיוחד שמאפשר ביקור אחד בלבד. ביקרתי אותו עם ההיתרים האלה במשך חמש שנים - ביקור אחד כל שישה חודשים ואז הייתי מחדשת את ההיתר. אחרי חמש שנים – שבע שנים אחרי המעצר – התחלתי לקבל היתר רגיל למשך שנה שמאפשר ביקור כל חודש.

מאז סוף 2017 לא ביקרתי את ראאיד, כי זה קשה לי מאוד בגילי, והוא עומד להשתחרר בעוד כמה חודשים. אני סובלת מסוכרת ומלחץ דם גבוה. גם הוא אמר לי שהוא מעדיף שאני אבקר אותו פחות. הוא יודע שהביקורים קשים והוא דואג לי.

כשהייתי מבקרת אותו, הייתי יוצאת מהבית בסביבות השעה 4:00 בבוקר וחוזרת מאוחר בלילה. יום הביקור הוא יום קשה, במיוחד בשביל מי שיש לו סוכרת כמוני וצריך ללכת לשירותים בתכיפות. לוקח לנו שעתיים לעבור את מחסום אירתאח (שער אפריים). אין שם ספסלים ואנחנו צריכים לעמוד כל הזמן. אחר כך, באוטובוס בדרך לכלא, אסור לאוטובוס לעצור בשום שלב, אפילו אם יש אנשים שצריכים ללכת לשירותים.

כשמגיעים לכלא, עוברים חיפוש וצריכים להמתין הרבה זמן. יש חצר עם ספסלים, אבל אין הרבה צל והספסלים לא מספיקים לכולם. שירותי המבקרים בכלא מגעילים והם לא מספיקים לכולם – יש בסך הכול שני תאים, אחד לנשים ואחד לגברים. ברגע שמגיעים נהיה תור ארוך לשירותים. אחרי ההמתנה עוברים בדיקות גופניות עם מכשיר מגנומטר ידני ומישוש. הם בודקים בידיים את כל הגוף. אחרי זה שוב צריך לחכות הרבה זמן עד שהם מסיימים לבדוק את כולם.

מדי פעם יש גם עיכובים לא צפויים וענישה קולקטיבית – פעם אחת, לפני שנתיים, אחד האסירים הכה את אחד השומרים אז עיכבו את כולנו מחוץ לכלא במשך שעתיים, אחרי שכבר הגענו. פעם אחרת עיכבו אותנו במחסום במשך שעתיים כי הם אמרו שאחת המבקרות ניסתה להעביר איתה כרטיס סים של טלפון סלולרי.

הם הענישו את כולם – ארבעה אוטובוסים מלאים - ועיכבו אותנו במשך שעתיים. אחרי זה נציג הצלב האדום דיבר איתם ונתנו לנו להמשיך.

אחרי הביקור, אני מגיעה הביתה מותשת לגמרי. אני מודה לאלוהים שהבן שלי עומד להשתחרר בעוד כמה חודשים ואז לא אצטרך לעבור את החוויה המפרכת והמתישה הזאת. שאלוהים יעזור לאנשים שיש להם קרובי משפחה כלואים ונאלצים לבקר אותם.

 

תגיות