דילוג לתוכן העיקרי
מימין: הפצצה בעזה. צילום: מוחמד סבאח, בצלם. משמאל: מכונית שנפגעה מרקטה באשקלון. צילום: ניר אליאס, רויטרס.
תפריט
מהשטח
נושאים

כולנו חפצי חיים וזכאים למשטר שיבטיח צדק ושוויון

אירועי הימים האחרונים – בעזה ובלוד, בירושלים ובחיפה, בשכם ובעכו – הם תולדה של משטר האפרטהייד בין הים לירדן. משטר שבו כמחצית מבני האדם בישראל/פלסטין – יהודים – יכולים ליהנות מחיים מלאים ומהגנה על זכויות האדם, בעוד המחצית השנייה – פלסטינים – לא.

האלימות נגד אזרחים שראינו ברחובות היא מזעזעת, מפחידה, שוברת לב ומגונה. כל אלימות נגד אזרחים היא פסולה לחלוטין. אלא שאלימות אינה רק מה שמצטלם ומשודר כעת. אלימות היא גם שלל האמצעים שהמשטר הישראלי נוקט כדי להבטיח את העליונות היהודית בכל השטח שבשליטתו. לא רק עם מטוסים, רובים ובואש, אלא גם באמצעות חוקים, פקידים, צווים, נהלים, מתכננים ושופטים. "השבת הסדר" והסטטוס קוו משמעם שיהודים ישובו לשלוות חייהם, בשעה שהפלסטינים ימשיכו לחיות תחת המגף: האלימות הקבועה והמתמשכת נגדם תחזור להיות שקופה עבור יהודים.

מציאות המבוססת על אלימות מאורגנת כזו לא רק שאינה מוסרית – היא מסכנת את כולנו מעצם מהותה. מנסחי ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם הבינו זאת כשקבעו ב-1948 ש"הכרח חיוני הוא שזכויות האדם תהיינה מוגנות... שלא יהא האדם אנוס, כמפלט אחרון, להשליך את יהבו על מרידה בעריצות ובדיכוי".

כולנו זכאים למשטר שיבטיח צדק ושיוויון לשני העמים ויאפשר לכל בני האדם החיים כאן לממש את זכותם לחיים, לביטחון, ולחירות ליצור, ללמוד, לחלום ולאהוב.

חפצי חיים אנו. חיים – לכולם.