דילוג לתוכן העיקרי
ילדיהם של ארווה מוסטפא הינדי, מחזיקים בתמונת אביהם העצור מנהלית, עם סבם וסבתם. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 6.6.18
תפריט
נושאים

בלי סיבה ועד להודעה חדשה: מעצרים מנהליים כשגרת חיים

מאות פלסטינים מוחזקים בבתי כלא ישראליים – בישראל ובגדה – מבלי שהואשמו בביצוע עבירה כלשהי, מבלי שהוצגו להם הראיות הקיימות נגדם לכאורה, ומבלי שידעו מתי הם משתחררים. ישראל קוראת לזה "מעצר מנהלי". זוהי אינה תופעה חדשה: מזה עשרות שנים שישראל מחזיקה כך מאות עצירים מנהליים בכל רגע נתון.

קצת נתונים: על-פי נתוני שירות בתי הסוהר, נכון לחודש מאי 2018, היו 440 עצירים מנהליים, בהם שתי נשים ושלושה קטינים. הארכת המעצר המנהלי היא עניין שגרתי: מתוך 440 העצירים המנהליים, 126 הוחזקו במשך חצי שנה עד שנה (כלומר שמעצרם הוארך לפחות פעם אחת) ו-93 הוחזקו מעל לשנה (כלומר שמעצרם הוארך לפחות פעמיים). בשנה האחרונה נשלחו בממוצע 29 פלסטינים למעצר מנהלי בכל חודש, ושוחררו 37. בעשר השנים האחרונות, לא עבר חודש שבו החזיקה ישראל פחות מ-150 פלסטינים במעצר מנהלי.

הסמכות להורות על מעצר מנהלי היא סמכות קיצונית וגורפת. לכאורה, צווי המעצר נבחנים על-ידי בתי המשפט הצבאיים ועל-ידי בית המשפט העליון. ואולם בתי משפט אלה מספקים רק מראית עין של ביקורת שיפוטית והם מאשרים מעצרים אלה כעניין שבשגרה.

Thumbnail
דניס וחסן אל-חמורי, הוריו של חסאלח אל-חמורי. צילום: עאמר עארורי, בצלם, 21.7.18

דניס אל-חמורי, בת 59, תושבת א-ראם, נשואה ואם לשלושה, סיפרה בעדות שמסרה ב-21.7.18 לתחקירן בצלם עאמר עארורי, על מעצר בנה:

Thumbnail
סלאח אל-חמורי. התמונה באדיבות המשפחה

הבן שלי, סלאח אל-חמורי, בן 33, עצור במעצר מנהלי מאז ה-23.8.17. בהתחלה עצרו אותו לשישה חודשים. אחרי זה האריכו את המעצר בארבעה חודשים, מה-28.2.18 עד ה-30.6.18. אבל ב-1.7.18 שוב האריכו את המעצר שלו בעוד שלושה חודשים, עד ה-30.9.18.

סלאח עבד בארגון א-דמיר בתור חוקר. הוא נשוי לאליסה, אזרחית צרפת, ויש להם ילד בן שנתיים. הם התחתנו ב-5.6.14. ב-1.5.16, אחרי שאליסה חזרה מביקור בצרפת, הרחיקו אותה מנמל התעופה בן גוריון, כשהיא הייתה בחודש השביעי להריון. עיכבו אותה ללילה שלם. היא ילדה את הבן, חסן, בצרפת ולא חזרה לפה מאז.

אני מקווה מאד שהם ישחררו אותו ב-30.9.18 ולא יאריכו לו את המעצר שוב. הוא לא יכול לראות את הבן שלו. הילד לא מבין איפה אבא שלו, הוא בסך הכול בן שנתיים.

בעלי חסן, בן 63, לא מסוגל לבקר את סלאח. הוא מפחד לעבור במכונת השיקוף, כי הוא עבר ניתוח לב פתוח ב-2009 ויש לו מתכת בתוך החזה. הוא לא רוצה שישפילו אותו ויעכבו אותו בדרך לכלא, ומפחד שהשיקוף יגרום לו נזק. לפחות הוא הצליח לראות אותו בבית המשפט כמה פעמים – בבית המשפט הם מקלים בבידוק הביטחוני אם יש לך אישור רפואי. אבל שם אסור לנו לדבר אתו או להתקרב אליו.

אני מבקרת אותו פעם בחודש. זה יום קשה. צריך להתעורר מוקדם – אני מגיעה במכונית למרכז הצלב האדום בירושלים ושם עולה על אוטובוס לבית הכלא שהם מארגנים, בשעה חמש וחצי לפנות בוקר. המסע לוקח שלוש שעות מירושלים לקציעות. כל הדרך אני חושבת על התפקיד שלי כאמא – אני חייבת להיות חזקה ולשדר חיוביות, בשבילו. אחד מהילדים שלי – קרולין, בת 25, או אמיר, בן 23 - מגיע איתי לביקור. מותר לנו להביא איתנו רק חמש תמונות – אנחנו מגיעים עם תמונות של הבן שלו כדי שיראה איך הוא גדל. אני מנסה להיות חזקה ולא לבכות בזמן הביקור, כדי שהוא לא יראה, במיוחד כשאני רואה אותו מסתכל על התמונות.

סלאח יודע שהרחקת אשתו והילד שלהם זה ניסיון לשבור אותו ולהחליש אותו. גם הוא מנסה לשדר לי שהוא חזק. אני אומרת לו שאסור לו לדאוג, שאשתו והבן שלו בסדר ושהמעצר יסתיים בקרוב.

לפני שמונה חודשים ביקרתי את הנכד בצרפת. הוא החזיק בתמונות של אבא שלו וכל הזמן שאל אותי מתי הוא יראה אותו, מתי אבא יחזור הביתה. זה ילד קטן, קשה להסביר לו שאבא שלו עצור. גם לאשתו קשה מאד, היא רוצה לבקר אותו. אני מנסה לחזק אותם.

קשה לי. סלאח לא יכול לראות את אבא שלו, את אשתו ואת בנו. קשה לי שאשתו צריכה לגדל את הילד לבד. אני סובלת בשקט. אני מנסה להיות חיובית מול כולם אבל זה קשה. יותר מכל קשה לי לראות את הנכד חסן שלא מבין מה קורה סביבו.

איסראא אבו שהאב, בת 19, סטודנטית לחשבונאות, תושבת קלקיליה, נשואה ואם לתינוק בן שנה, סיפרה בעדות שמסרה ב-7.6.18 לתחקירן בצלם עבד אל-כרים סעדי על מעצר בעלה:

Thumbnail
איסראא אבו שיהאב ובנה ג'וד. צילום: עבד סעדי, בצלם, 7.6.18

ב-26.8.16 התחתנתי עם מחמוד אבו שהאב, שעבד כפועל בניין באזור קלקיליה לפני ששלחו אותו למעצר מנהלי ב-20.12.2016. אחרי החתונה, גרנו עם אמא שלו בכפר עזון. היא נפטרה בחודש ינואר, אחרי שהוא נעצר, ואני הייתי בהריון בחודש השלישי ובגלל זה החלטתי לעבור לגור אצל ההורים שלי בקלקיליה כדי לא להישאר לבד.

ב-20.12.16 הייתי בהריון, ובעלי ליווה אותי לביקור אצל הרופא בקלקיליה. בדרך חזרה, נסענו במוניות שירות לעזון. כשהגענו לאזור הכפר עיזבת א-טביב, חיילים עצרו את המונית ובדקו את תעודות הזהות של הנוסעים. הם הורידו את בעלי מהמונית והורו לנהג להמשיך בנסיעה. הם השאירו את בעלי איתם ואני המשכתי בנסיעה לעזון. רק לאחר יומיים, הודיעו לי ממועדון האסיר הפלסטיני שהוציאו לו צו מעצר מנהלי למשך חצי שנה.

לפני סוף תקופת המעצר, הם חידשו את הצו לעוד חצי שנה. אחר כך הם ביקשו להאריך את הצו פעם שנייה בעוד חצי שנה. בעזרת עורך הדין של מועדון האסיר הצלחנו להפחית את התקופה לארבעה חודשים נוספים. אחרי ארבעה חודשים, הם שוב חידשו את צו המעצר, בפעם השלישית, בעוד ארבעה חודשים שאמורים להסתיים ב-22.8.18.

אף פעם לא האשימו את בעלי באף פשע. שירותי הביטחון אומרים שיש תיק סודי, שרק קצין השב"כ מכיר. אין לנו מושג למה הוא יושב במעצר כבר יותר משנה וחצי.

בעלי נעצר פחות מארבעה חודשים אחרי החתונה שלנו. כאב לי מאד ללדת את הבן שלנו בלעדיו. עברתי לבד את הרגעים הקשים והיפים של ההיריון. כאב לי מאד שהוא לא יכול היה לשמוח איתי כששמעתי שהתקבלתי ללימודי חשבונאות באוניברסיטה.

ניסיתי לבקר אותו בכלא. הצלחתי לקבל היתר כניסה רק חמישה חודשים אחרי שהוא נעצר. זה היתר מוגבל, שתקף לחודשיים ומאפשר מקסימום שני ביקורים. אבל בדיוק באותה התקופה הייתה שביתת רעב של העצירים המנהליים, ואחד מצעדי הענישה נגדם היה שלילת היתרי הביקור מבני המשפחות, אז לא יכולתי לבקר אותו. אחרי זה קיבלתי היתר חדש – גם הוא היה תקף לחודשיים, מה-24.8.17 ועד ל-23.10.17 – והצלחתי לבקר את בעלי בפעם הראשונה, תשעה חודשים אחרי שנעצר, ב-17.9.17. זה היה ביקור כואב. לא הסכימו להעביר את הבן שלנו, ג'וד, לצד השני של מחיצת הזכוכית כדי שאביו יוכל לחבק ולנשק אותו בפעם הראשונה. אחר כך הצלחתי לבקר אותו שוב, בנובמבר 2017, אז הרשו לו להחזיק את ג'וד. ושוב ביקרתי אצלו בפעם האחרונה ב-20.12.17. אני מנסה כל הזמן לחדש את ההיתר בעזרת הצלב האדום, אבל מאז, הפקיד הודיע לי שהוטל איסור לחדש את ההיתר שלי מטעמים ביטחוניים.

לא ראיתי אותו כבר יותר מחצי שנה. אני עוברת תקופה קשה וכואבת בחיים שלי. בכל הזמן הזה לא האשימו אותו בשום דבר.

Thumbnail
ילדיהם של ארווה מוסטפא הינדי, מחזיקים בתמונת אביהם העצור מנהלית, עם סבם וסבתם. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 6.6.18

ארווא סנובר, בת 26, תושבת הכפר תל באזור שכם, נשואה ואם לשניים, סיפרה בעדות שמסרה ב-6.5.18 לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי על מעצר בעלה:

ב-24.7.14, חיילים הגיעו לבית שלנו ועצרו את בעלי, מוסטפא הינדי, בן 28. כבר עצרו אותו כמה פעמים בעבר, לפני שהתחתנו, אבל גם אז המעצר היה מנהלי ולא הוגש נגדו כתב אישום.

יום אחרי המעצר, הבנתי מחמי שבעלי נמצא במחנה חווארה. אחרי חמישה ימים, עורך הדין הודיע לנו שהוא עצור מנהלית לחודשיים. שבוע לפני תאריך השחרור, עצור משוחרר שהיה אתו בכלא התקשר לספר לנו שהמעצר של בעלי הוארך בעוד חודשיים. זה הפתיע אותי מאד, כבר התכוננתי לחזרה שלו הביתה. הילד שלנו היה קטן והוא ציפה לראות את אבא. גם אני התגעגעתי מאוד.

אמרתי לעצמי שזה לא סוף העולם. רק עוד חודשיים והכל יחזור להיות כמו שהיה. אחריי החודשיים הנוספים, הוא שוחרר וחזר לחיים שלנו.

בשנת 2015 עצרו את בעלי שוב ושלחו אותו לכלא מגידו. אחרי כמה ימים, מועדון האסיר הודיע לנו שתקופת המעצר המנהלי שלו היא ארבעה חודשים. המעצר הוארך לארבעה חודשים נוספים. הייתי בהריון כשבעלי נעצר, וילדתי את בני השני, כרם, ב-6.3.16 בזמן שבעלי היה עצור. זה היה לי מאד קשה. במקום שבעלי ילווה אותי לבית החולים, הלכתי עם ההורים שלי ושלו. רציתי שהוא יהיה לצדי. רציתי שהוא יהיה הראשון שיחזיק את התינוק אחרי שנולד. הצלחתי להתקשר אליו למחרת כדי להודיע לו שנולד לנו בן. הרגשתי שהוא מנסה להישמע שמח אבל שמעתי עצב בקול שלו.

חודש אחרי שכרם נולד, הלכתי עם שני הילדים וחמותי לבקר אותו, אבל במחסום טייבה לקחו לנו את אישור המעבר. אמרו לי שאסור לי להיכנס מסיבות ביטחוניות. ניסיתי לעבור במחסום אחר אבל גם שם אמרו לי את אותו הדבר. הגשתי בקשה לאישור חדש דרך ארגון הצלב האדום אבל היא נדחתה. אמרו לי שזה מטעמים ביטחוניים.

ב-10.6.16 בעלי שוב השתחרר מהמעצר. הדבר העצוב ביותר בשבילי היה שהבן הגדול שלנו, תוופיק, סירב להתקרב אליו או לומר לו שלום. בעלי נעצר כשהוא עוד היה קטן. תוופיק בקושי הספיק להתרגל אליו, ושוב חיילים פרצו לבית שלנו ועצרו אותו, ב-14.3.17, יום לפני החתונה של אח שלו.

הבעיה הכי גדולה עם המעצרים של בעלי היא חוסר הוודאות. אנחנו לא יכולים לדעת מתי הוא ישוחרר, כי הצבא יכול לחדש את המעצר המנהלי כמה פעמים שהוא רוצה. כיום, בעלי עדיין מוחזק במעצר. בהתחלה הוא קיבל שישה חודשי מעצר מנהלי, ואז חידשו לו את המעצר. ב-12.3.18, בעלי הכריז על שביתת רעב שנמשכה 34 ימים. כמה ימים לפני כן, היה דיון בנוגע לערר שלו נגד הארכת המעצר המנהלי, והשופט לא הפנה אליו שום שאלה ולא הרשה לו לדבר. הוא האריך את המעצר המנהלי של בעלי על המקום, בלי לשמוע את הצד שלו. אם היה כתב אישום ומשפט מסודר, והוא היה נשפט לתקופה מוגדרת, זה היה מקל עלינו. אבל אנחנו לא יודעים מתי ישתחרר ומה ההאשמות נגדו.

ניסיתי לשכנע אותו לא לשבות רעב. זה הפחיד אותי. הוא אמר לי שהוא התייאש לגמרי מהמעצרים שלא נגמרים, ושהוא לא עשה שום דבר שמצדיק עונש כזה. תקופת השביתה הייתה קשה במיוחד כי הפסקנו לשמוע ממנו. הוא הועבר לבית כלא אחר, לא ידענו איפה בדיוק. אפילו עורך הדין שלו לא ידע – הוא לא הצליח לבקר אותו, כי כל פעם העבירו אותו לבית כלא אחר. בסוף התיק עבר לעורכת דין אחרת. הוא הוחזק בבידוד וסירב ללכת לבית החולים או לקבל את המינרלים שניסו לתת לו. בני תוופיק שמע את בני המשפחה מדברים ודאג, הוא כל הזמן שאל למה אבא שלו מסרב לאכול.

בסוף הגיעו להסכמה בין השב"ס למועדון האסיר, והוא הפסיק את שביתת הרעב בתמורה לשחרור ב-12.9.18, ובתנאי שלא יחודש צו המעצר המנהלי עוד פעם. הרגשתי הקלה גדולה ששמעתי על ההסכמה. פחדתי מאד ששביתת הרעב תגרום לו לבעיות בריאותיות בעתיד. עכשיו אנחנו מחכים בקוצר רוח לשחרור.

Thumbnail
ח'ולוד דאר שרים ובנה יוסף. צילום: עבד אל-כרים סעדי, בצלם, 10.6.18

ח'ולוד דאר שרים, בת 37, תושבת קלקיליה, עקרת בית, נשואה ואם לשניים, סיפרה בעדות שמסרה ב-10.6.18 לתחקירן בצלם עבד אל-כרים א-סעדי, על מעצר בעלה:

אחרי שאישרו את צו המעצר המנהלי הראשון, פניתי לצלב האדום כדי לקבל היתר כניסה ולבקר את בעלי בכלא. השלטונות דחו את הבקשה שלי "מטעמים ביטחוניים", בלי לנמק. המעצר המנהלי שלו התחיל, באופן רשמי, ב-16.11.16 ונמשך חמישה חודשים - עד ה-18.4.17. לפני סוף התקופה הזאת, הם חידשו את צו המעצר לעוד חצי שנה, עד ה-17.10.17.

הצלחתי להשיג היתר כניסה שמוגבל לשני ביקורים אצל בעלי, שהיה כלוא בנגב. שנה שלמה עברה מהיום שעצרו אותו עד שהצלחתי לראות אותו.

ב-17.10.17, בית המשפט אישר לחדש את צו המעצר המנהלי בפעם השנייה, לתקופה של ארבעה חודשים נוספים, עד ל-16.2.18. בסוף התקופה הזו בית המשפט אישר לחדש את צו המעצר המנהלי בפעם השלישית, לעןד ארבעה חודשים, עד ל-15.6.18.

כשעצרו את בעלי הייתי בחודש השביעי להריון. חודש אחרי המעצר, ילדתי את יוסף. הוא עוד לא זכה לקבל את האהבה של אבא שלו. כשהיה בן שנה, לקחתי אותו לראות את אבא שלו בכלא. ריזק לא הפסיק למרר בבכי באותו היום, לא ראיתי אותו ככה במשך כל שנות הנישואים שלנו. מאז שהוא נעצר, מזה כמעט שנתיים, נתנו לי לבקר אותו רק ארבע פעמים. הפעם האחרונה הייתה ב-18.4.18. אז חשבתי שהוא ישתחרר עד סוף תקופת המעצר שכתובה בצו, ביוני, אבל המעצר חודש בפעם הרביעית. אנחנו הולכים לבקר אותו שוב ביום רביעי, לפני חג עיד אל-פיטר.

בעלי רחוק ממני, מהבית שלו ומהילדים שלו. כואב לי לראות את הילדים גדלים בלי אבא.

פריאל מרדאווי, בת 53, תושבת הכפר קריות, נשואה ואם לשמונה, סיפרה בעדות שמסרה ב-7.6.18 לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי, , על מעצר בעלה:

Thumbnail
פריאל מרדאווי מחזיקה בתמונת בעלה. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 7.6.18

בשעה 2:00 לפנות בוקר ב-12.12.17, פרצו חיילים לבית שלנו ועצרו את בעלי, חוסיין מרדאווי, בן 60. הם לא נתנו לו להחליף בגדים. הוא ביקש מהחיילים רשות לגרוב גרביים כי היה קר, והם לא הרשו לו להתלבש או אפילו לקחת אתו מעיל חורף. הם לקחו אותו כמו שהוא, לבוש בפיג'מה, ולא נתנו לנו להיפרד ממנו.

לא ראיתי את בעלי מאז, כי הבקשות שלנו לאישור מיוחד לביקור אסירים מסורבות "מטעמים ביטחוניים". הבת שלי, איסלאם, בת 24, הצליחה לקבל אישור וביקרה אותו בכלא קציעות פעמיים. הבנות שלי מאיס וסלמא, בנות 22 ו-18, הצליחו לבקר אותו פעם אחת לפני שבועיים.

לא ידעתי כלום על המצב שלו בשבועיים הראשונים אחרי שעצרו אותו. ניסיתי לדבר עם כל מני ארגונים ואף אחד לא ידע לומר לי איפה הוא ומה המצב שלו. אחרי שבועיים, הבנו דרך עורך הדין שהוציאו לו צו מעצר מנהלי לארבעה חודשים. אני מפחדת שהמעצר קשה מאד לבעלי, שהוא בן אדם בן 60 שלא יכול לסבול תנאים של בית כלא.

יומיים לפני מועד השחרור, האריכו את המעצר שלו בארבעה חודשים נוספים. הוא סיפר לי בשיחת טלפון. הרגשתי שיש לו חדשות רעות לפי צורת הדיבור שלו, עוד לפני שהוא אמר לי. בכיתי בשקט ולא יכולתי להוסיף מילה. גם הוא שתק וניתק את הקו. אחרי כמה ימים דיברנו שוב וניסינו לנחם אחד את השני.

כולם חיכו בקוצר רוח שהוא יחזור. הבת שלי בדיוק התכוננה לטקס סיום הלימודים שלה באוניברסיטה. הנכדים דיברו על זה שסבא חוזר עוד מעט.

הם עצרו אותו בלי כתב אישום. אם היה משהו נגדו, היו שופטים אותו לתקופה מוגדרת מראש, והיינו יודעים בדיוק מתי הוא ישתחרר. זה מתסכל. תאריך השחרור החדש שלו הוא ב-12.8.18, בתנאי שלא יחדשו את המעצר המנהלי בפעם השלישית, כמובן. אני יודעת שיש שם עצירים שמחדשים להם את המעצר המנהלי ארבע או חמש פעמים.

פתאום אני לבד. אני צריכה להיות גם אימא וגם אבא ולפרנס את המשפחה. פתאום קשה לשלם חשבונות. מה שהם עושים לנו זה עוול גדול.

 

 

תגיות