דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

14 וחצי שנות מאסר? בעצם 15. נכון לעכשיו.

האסיר הפלסטיני בילאל כאיד סיים ב--13.6.16 לרצות עונש מאסר של 14 וחצי שנים לאחר שהורשע בשורה של עבירות, בהן חברות בחזית העממית ושני ניסיונות לגרימת מוות. ככל אסיר שסיים לרצות את עונשו, הוא היה אמור להשתחרר לביתו. כל בני משפחתו המתינו לשובו. ואולם ביום שחרורו, ולפני שבני משפחתו הספיקו להיפגש אתו, חתם מפקד פיקוד מרכז, האלוף רוני נומה, על צו שהורה על מעצרו המנהלי למשך חצי שנה, בגין "טעמי ביטחון החלטיים" ו"טעמים של בטחון האזור ובטחון הציבור".

רהיבה כאיד מחזיקה בכרזה למען שחרור בנה. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 21.7.16.
רהיבה כאיד מחזיקה בכרזה למען שחרור בנה. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 21.7.16.

בעדות שמסרה אמו, רהיבה כאיד, לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי, היא תארה את ההכנות לקראת שחרורו ואת קבלת הידיעה על מעצרו המנהלי:

החודשים האחרונים היו מאוד ארוכים, וככל שהתקרב מועד השחרור כך הרגשתי יותר ויותר שהזמן לא עובר. בשבוע האחרון כבר לא יכולתי לישון. במשך כל הלילות חשבתי על קבלת הפנים שנערוך לו. קניתי מתנות לכל בני המשפחה וגם לילדי השכונה, שכולם יהיו שמחים.

שכרנו אולם כדי לקבל את פני המברכים הגברים, ושכרנו כסאות פלסטיק לקבלת הפנים של הנשים אצלנו בבית. קישטנו את הבית וגם את השכונה, ובכל מקום תלינו את התמונות של בילאל. הבחורים מהשכונה גם תלו תמונה גדולה שלו באמצע הכביש ועליה כתבו ברכות לרגל שחרורו מהכלא. המשפחה והחברים נשארו אצלנו בבית עד השעה 3:00 לפנות בוקר וכבר בשעה 7:00 בבוקר החלו להגיע אנשים שהתכוונו לנסוע איתנו לדרום כדי לקבל את פניו של בילאל.

הגוף שלי כבר לא הכיל את השמחה שבי, כי סוף סוף בילאל חוזר אלי, אל אחיו ואחיותיו, אל בית המשפחה, אל השכנים. אבל הילדים שלי חששו לבריאותי מהדרך הארוכה ואמרו לי שעדיף שאחכה בבית. אחיו ואחיותיו וכמה קרובי משפחה נוספים נסעו לקבל אותו ואני נשארתי בבית. בזמן שחיכיתי לו הרגשתי שאני על גחלים.

להפתעתי, התקשר אלי בני מחמוד והודיע שבילאל יאחר בגלל עיכובים בהליכי השחרור. הרגשתי פחד ממה שעתיד להתרחש. הבית היה כבר מלא אנשים שהגיעו לקבל את פניו של בילאל. בשעה 15:00 בערך הילדים שלי חזרו הביתה אבל בילאל לא היה איתם. הידיעה נפלה עלי כמכת ברק; הם סיפרו לי שהוציאו נגד בילאל צו מעצר מנהלי למשך שישה חודשים. לא יכולתי להאמין. כולם היו המומים. השמחה הפכה לעצב ולדמעות.

אחותו סוהא חוסיין, שגרה בגרמניה, הגיעה לגדה המערבית במיוחד לקראת שחרורו. כך תיארה היא את הרגעים שבהם נודע להם על המעצר המנהלי:

סוהא חוסיין. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 21.7.16כאשר נודע לי שרשות בתי הסוהר הודיעה לבילאל כי הוא ישוחרר ב-13.6.16, מיד קניתי כרטיס טיסה, למרות שזו תקופה של בחינות סוף השנה בבתי הספר וגם תקופה של רמדאן. הגעתי לגדה כבר ב-7.6.16 כדי להשתתף בהכנות לקבלת הפנים של אחי. לא היה גבול לשמחה שלי כשהכנתי את הבגדים, את הבית, את רשימת הקניות לקבלת הפנים ובזמן שהזמנתי מקום באולם לקבלת הפנים. עד עלות השחר של יום 13.6.16 הכנו את הבית וקיבלנו את פניהם של קרובי המשפחה והחברים שהגיעו לברך אותנו בבית.

בבוקר של אותו יום נסעתי עם האחים שלי ועם קרובי משפחה נוספים, סך הכל כשלושים אנשים, כדי לקבל את פניו של בילאל באזור חברון. אמרו לנו שהוא ישתחרר בשעה 11:00 בבוקר, אבל כשהגענו לאזור חברון מישהו מעמותת א-דמיר התקשר לאחי מחמוד והודיע לו שבילאל נמצא בכלא עופר. חשבנו שהישראלים סתם רוצים להציק לנו.

חזרנו לכיוון כלא עופר, אבל כשהגענו לשם התקשרו אלינו שוב מא-דמיר והודיעו לנו שנגזרו על בילאל שישה חודשי מעצר מנהלי. לא האמנו וחשבנו שההודעה שקרית ושהישראלים רק רוצים שנבטל את קבלת הפנים לבילאל. אבל אחרי כמה טלפונים נוספים שעשו האחים והדודים שלי הבנו שזו האמת ושבילאל לא יצא.

בילאל כאיד שובת רעב מאז ה-15.6.16. הוא מוחזק בבית החולים ברזילי באשקלון, כשהוא כבול למיטתו ותחת שמירה הדוקה, על אף מצבו הבריאותי הקשה בשל שביתת הרעב הממושכת. עמותת רופאים לזכויות אדם הגישה עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע בדרישה כי ישוחרר מאזיקיו.

כאיד פנה לבית המשפט הצבאי בדרישה שמעצרו יבוטל. ב-5.7.16 אישר השופט סא"ל רון דלומי את צו המעצר. הוא עיין בחומר החסוי, הגיע למסקנה כי לא ניתן לחשוף אותו "מן החשש שהדבר עלול לפגוע בביטחון האזור או בביטחון הציבור", וקבע כי חומר זה "הינו אמין ומהימן אשר יש בו כדי לבסס את התשתית העובדתית הנדרשת לבחינת הצדקת מעצרו על המשיב". בהמשך, מציין סא"ל דלומי כי "לאחר שבחנתי את המידע החסוי באופן מעמיק, שוכנעתי כי המידע האמור עודנו רלוונטי ויש בו כדי ללמד על הסכנה העתידית הנשקפת מן המשיב. לאור זאת מצאתי כי טעמי ביטחון האזור והציבור מחייבים את המעצר המנהלי של המשיב, וכי תקופת המעצר המנהלי שקבע המפקד הצבאי בצו עומדת בדרישת הדין למידתיות". סא"ל דלומי מוסיף כי אין אמצעים חלופיים כדי למנוע את הסכנה הנשקפת ממנו וכי האפשרות לחקירה פלילית "איננה מעשית".

לאחר פסק הדין, הגיש כאיד ערעור לבית המשפט הצבאי לערעורים. ב-27.7.16 קבע נשיא בית המשפט, אל"ם נתנאל בנישו, כי הוא עיין במידע המודיעיני ואף קיים דיון במעמד צד אחד, במהלכו שמע הסברים מנציגי השב"כ "באשר למהות המידע ומהימנותו, וכן בנוגע להערכת המסוכנות". לדבריו, "העילה למעצר המנהלי מצויה, כל כולה, בסיכון הביטחוני המובהק, אותו מציב המערער, סיכון אשר יוחמר משמעותית אם ישוחרר. סיכון זה מבוסס על מידע עדכני, מהימן ומוצלב על ידי מקורות שונים, כך שאין לפקפק במסקנה העולה ממנו באשר למעשיו של המערער טרם מעצרו, וכוונותיו לאחר שחרורו". אל"ם בנישו מציין כי שקל את העובדה כי כאיד בדיוק שוחרר ממאסר ממושך, אולם, "בסופה של שקלא וטריא, הגעתי אף אני למסקנה שלעת הזו, גובר האינטרס הביטחוני". בהתחשב בדברים אלה, דחה אל"ם בנישו את הערר.

מעצר מנהלי נעשה על סמך הוראה מנהלית בלבד של אלוף פיקוד המרכז. במסגרת הליך זה, לא מוגש נגד העציר כתב אישום, לא מוצגות ראיות המוכיחות אשמתו שאותן הוא יכול לסתור ולא ניתנת הכרעה שיפוטית הקובעת האם הוא אשם או זכאי. העציר יכול אמנם לפנות לבית המשפט ולבקש ממנו כי יבחן את צדקת המעצר, אולם גם אז – העציר לא נחשף לחומר הסודי והיחיד שרואה אותו הוא השופט.

באופן תיאורטי, השופטים יכלו לשמש כנציגי הנאשם, לדרוש הבהרות מנציגי השב"כ ואף לשתף את העציר לפחות בחלק מהחומרים הקיימים בתיק, כדי שיוכל להגיב עליהם. בפסקי הדין שניתנו בעניינו של כאיד בשתי הערכאות מציינים השופטים הצבאיים כי הם בחנו את כל השאלות הנדרשות כדי להכריע בנוגע לחוקיות המעצר, בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון. כך, למשל, הם מציינים כי בחנו את המידע באופן מעמיק, כי אין אמצעים חלופיים, כי המעצר עומד בדרישת המידתיות וכי האינטרס הביטחוני גובר.

אולם, על אף השימוש בכל המילים הנכונות, אין בכך בכדי לטשטש את מהות ההליך: במערכת המשפט הצבאית השופטים הם חיילים במדים, שמטרתם לאכוף את החוק הצבאי על אוכלוסייה פלסטינית אזרחית שחיה תחת משטר צבאי. הם אינם בוררים ניטראליים המשקפים את האינטרסים של החברה ממנה באים העצירים העומדים בפניהם – בדומה לשופטים במערכת המשפט הישראלית – אלא הם מייצגים את האינטרסים של שלטון הכיבוש, שהם שותפים לניהולו. שתי ההחלטות שניתנו בעניינו של כאיד משקפות היטב מציאות זו.

משמעותו של "מעצר מנהלי" היא מאסר שאינו מוגבל בזמן, ללא משפט, ללא הרשעה, על סמך "ראיות" חסויות שהעציר כלל אינו יכול להתגונן מפניהן. ישראל עושה שימוש באמצעי דרקוני זה כנגד פלסטינים כדבר שבשגרה ונכון לסוף חודש אפריל 2016 הוחזקו במעצר מנהלי כמעט 700 בני אדם, בהם 13 קטינים.

ואולם גם במציאות קשה זו, מעצר מנהלי של אדם בדיוק ברגע שבו סיים לרצות עונש מאסר ממושך היא צעד יוצא דופן בחומרתו. ברצותן, יניחו הרשויות לאסיר ויאפשרו את שחרורו; וברצותן, יאריכו את תקופת כליאתו תוך הסתמכות על מידע סודי ועלום: בשלב זה בעוד חצי שנה, משמע לא 14 וחצי שנות מאסר, אלא 15. ובהמשך – ברצותן – ישובו ויוציאו נגדו צווים מנהליים נוספים. למרות זאת, ובאופן שחייב לעורר השתאות אפילו בהקשר הקיצוני של בתי הדין הצבאיים, השופטים הצבאיים – בהם נשיא בתי המשפט הצבאיים – אישרו גם במקרה זה את צו המעצר.

על הרשויות לשחרר לאלתר את בילאל כאיד ולאפשר לו לשוב לביתו, למשפחתו ולחייו.