דילוג לתוכן העיקרי
קצה הקרחון: קורבן אחד בשנה, כפול שלושים.
תפריט
מהשטח
נושאים

שלושים שנות לימוד

בצלם ציין ב-5/12/19 שלושים שנה להקמתו, באירוע מיוחד בקהילת בית הספר של ח'אן אל-אחמר. מנכ"ל בצלם, חגי אלעד, נשא דברים על מה שהארגון למד במהלך 30 שנות עבודה, מאז 1989.

למדנו את העקרונות הנאצלים שהם הבסיס לעבודתנו: ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם הקובעת ש"כל בני האדם נולדו בני חורין ושווים בערכם ובזכויותיהם. כולם חוננו בתבונה ובמצפון, לפיכך חובה עליהם לנהוג איש ברעהו ברוח של אחווה"; והפסוק – בראשית א' כ"ז – שהוא המקור לשמנו: "וַיִּבְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים אֶת־הָֽאָדָם֙ בְּצַלְמ֔וֹ בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ים בָּרָ֣א אֹת֑וֹ".

אבל למדנו שעקרונות אלו גם יפים לרמיסה במקום למימוש, כשגדודים של עורכי דין ישראלים מסתערים עליהם, מרוקנים אותם מתוכן ומשווקים זאת לעולם כ"צדק". בני חורין ושווים? למדנו שהשטח בין הירדן והים מנוהל על-ידי ממשלה אחת ששולטת בכל בני האדם בו, המשוכנעת שלחירות ולשוויון ראויים רק ישראלים, לא פלסטינים.

למדנו שאין פיסת אדמה פלסטינית שישראל לא תצליח למצוא את ההצדקה כדי להשתלט עליה ולעשות בה ככל העולה על רוחה, ולמדנו שאין בית פלסטיני ששופט ישראלי לא יצליח למצוא נימוק משפטי מלומד כדי להורסו.

למדנו שאין קורבן פלסטיני – ילד בן שלוש, צעיר בן 14, משפחה שלמה – שאת הריגתו לא תוכל המערכת הישראלית לטייח ברוב כישרון. כן לחקור, לא לחקור, התיק הלך לאיבוד, העבריין לא נודע – הפרטים משתנים אבל התוצאה זהה: מוות ואלימות בלי דין וחשבון.

למדנו שאין כמעט היבט של החיים הפלסטיניים שישראל לא יכולה להכפיף באופן שרירותי להיתר, מחסום, פקיד או חייל.

למדנו שהנדסה דמוגרפית של המרחב – באמצעות צווים, גירוש, או הרס – יכולה להיות מדיניות ממשלתית רשמית.

למדנו שפלסטיני יכול ללכת לישון בלילה ולהתעורר בבוקר כשחומה בנויה בינו לבין עירו. שפלסטיני יכול ללכת לישון בלילה ולהתעורר לפנות בוקר כשחיילים בתוך חדר השינה שלו דורשים ממנו להעיר את ילדיו הקטנים. שפלסטינית יכולה ללכת לישון בלילה ולהתעורר מפצצה ישראלית שריסקה את ביתה ואת משפחתה.

למדנו שלעיוורון מוסרי אין תחתית, רק שאול תחתיות. שגם אחרי 500 ילדים הרוגים בעזה אפשר להמשיך בסיסמאות כמו "אין אנשים תמימים בעזה" ושכולם – כולם, גם הילדים – מחבלים. למדנו שאפשר לירות במפגינים לא חמושים ועדיין להתהדר כמוסריים.

למדנו שאפשר לנצל משא ומתן לשלום כדי להמשיך להתנחל, לנשל ולהרוס. למדנו שתשלום מס שפתיים ל"תהליך השלום" הוא עניין שכמעט כולם ששים לקחת בו חלק. אבל מה בין הדיבור האינסופי על תהליך זה לבין מה שמתחולל במציאות? אנחנו למדנו שהדרישה לצדק, זכויות ושוויון קדמה לוויכוח על המספר הנכון של מדינות על האדמה הזו.

למדנו שהעולם לא יעצור את ישראל אם זו תעשה דברים מספיק בהדרגה, ותזעק "ביטחון" ו"אנטישמיות" מספיק פעמים.

אבל, למדנו גם דברים אחרים.

למדנו שכנגד כל הסיכויים, למרות שכל מערכות המדינה פועלות נגדם, פלסטינים נאחזים בחיים ובאדמה. נאחזים – ויוסיפו להיאחז.

למדנו שגם אחרי ההבנה שאין סיכוי לצדק ממערכות החקירה והמשפט הישראליות, השאיפה האנושית לצדק לא דועכת – ולא תדעך.

למדנו שישראל יכולה לנסות להסתיר ולהשתיק, אבל שאת מה שהעובדות זועקות אי אפשר לעצור בשדה התעופה.

למדנו שאפילו שההתפכחות וההכרה במציאות מאחרים לבוא, יומם הולך ומגיע. שההבנה שהכיבוש לא יסתיים באמצעות בקשות מנומסות מהכובש, אלא רק באמצעות דרישה גלובלית נחרצת, עוד תהדהד בעוצמה ברחבי העולם.

למדנו שאפשר לומר מיליון פעם שהשטח לא כבוש, שההתנחלויות כן חוקיות, שעזה לא תחת מצור, שאין עם פלסטיני – אבל שהלגימה מבאר השקרים הזו רק מרעילה את התודעה בלי לשנות את העובדות. כי גם מחר בבוקר כולנו נהיה כאן, פלסטינים ויהודים, שבעה מיליון ושבעה מיליון, שני עמים שעתידם המשותף כרוך ביחד.

אחרי שלושים שנה, אלו מסקנותינו הצנועות. בלי עייפות או פחד, מוכנים לקראת השנים הקשות – ואחריהן, הטובות – שעוד תבואנה. למדנו שפלסטיני עוד יוכל ללכת לישון בלילה, ויקיץ לא למראה חומה או חייל אלא אור הבוקר יהיה זה שיקרע את האופק, ומי שיקיץ יהיה בן חורין, שווה בערכו ובזכויותיו. שהעתיד היחיד שהוא הכרחי והגיוני, מתקבל על הדעת ועל הנפש, הוא עתיד של זכויות מלאות ושוות לכל בני האדם על האדמה הזו. בוקר זה בוא יבוא.