דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

בחסות משטר ההיתרים: ישראל קורעת נשים החיות בעזה ממשפחתיהן שבגדה. סיפורם של כרימה שאהין (עודה) ואחיותיה

כרימה שאהין (עודה), תושבת הכפר רנתיס שבמחוז רמאללה, נישאה ב-1987 לעבד אל-עזיז עודה, תושב רצועת עזה. השניים עברו לגור ברצועה. שתיים מאחיותיה נישאו גם הן לתושבי הרצועה ועברו לגור שם, אחת מהן נפטרה לפני כשנתיים. בשנים הראשונות, ביקרה כרימה את משפחתה בגדה ללא כל קושי, אך מאז 1994, לאחר הקמת הרשות הפלסטינית, החלה ישראל להגביל את המעבר בין עזה לגדה, עד לסגירה ההרמטית של המעברים.

כרימה שאהין ושניים מאחייניה במהלך ביקור נדיר בגדה המערבית. התמונה באדיבות העדה

בשנת 2000 נפטרה אמה מסרטן. כרימה לא יכלה להיות איתה לצדה מאז שחלתה ולא בשעת מותה. לדבריה, "יום מותה היה אחד הימים הקשים בחיי". רק ב-2012 הצליחה כרימה לצאת מהרצועה, יחד עם בתה ושתי אחיותיה, כדי להשתתף בחתונת אחיה. כך תיארה את האירוע:

עד שנת 2012 תקשרתי עם המשפחה שלי רק מרחוק, באמצעות הטלפון. במהלך השנים האלה שלוש אחיות ושני אחים שלי התחתנו ולא הייתה לי אפשרות להשתתף בשמחות שלהם. כל פעם הגשתי בקשה להיתר לפחות חודש לפני האירוע, כל פעם ישראל סירבה. בכל אחת מהשמחות של האחים והאחיות שלי בכיתי. אלו היו ימים עצובים מאד בשבילי. לא היינו יחד בשמחות ובהכנות לקראתן, והרגשתי כאילו אני חיה בגלות.

ביוני 2012 אחי אחמד התחתן. הגשתי בקשה להיתר כדי להשתתף בחתונה, אבל חמישה ימים אחרי ההגשה קיבלתי תשובה שלילית. הגשתי בקשה נוספת עם שתי האחיות שלי ואז משום מה קיבלנו את ההיתר. נסענו כולנו לרמאללה, יחד עם הבת שלי אפנאן, שהייתה בת חמש.

זו הייתה הפעם הראשונה בה ראיתי את אבא שלי ואת האחים והאחיות שלי אחרי 12 שנים. אני לא יכולה לתאר את מה שהרגשתי כשהגעתי לבית שלנו בכפר וראיתי סוף סוף את המשפחה שלי. זו הייתה שמחה גדולה, יום של חג, גם בגלל החתונה וגם בגלל המפגש עם כל בני המשפחה. אבא שלי מאוד שמח והתרגש לראות את אפנאן, הבת היחידה שלי. היא קיבלה יחס מיוחד בכל התקופה שהיינו שם, ואבא שלי דאג לה, פינק אותה, הסתובב איתה בכפר וקנה לה כל דבר שהיא רצתה. נשארנו יומיים וחזרנו לעזה. רגעי הפרידה מהמשפחה היו בין הרגעים הקשים ביותר שעברתי מימיי, כי לא ידעתי מתי אראה אותם שוב.

לינא שאהין, בת 54, אחותה של כרימה, גרה בביר נבאלא שבמחוז רמאללה. בעדותה לתחקירן בצלם, איאד חדאד, היא תיארה את ההתרגשות שבמפגש הזה, לצד הקושי שבניתוק:

לינא שאהין. התמונה באדיבות העדה

המפגש היה מרגש מאוד. לא יכולנו להאמין שאנחנו ממש מתראות פנים אל פנים. לא ידענו אם לבכות או לשמוח והרגשות היו מאוד מעורבים, במיוחד כשהאחיות שלי ביקרו את הקבר של אימא. הן לא יכלו לבקר אותה כשהיא גססה, לא נפרדו ממנה ולא השתתפו בלוויה שלה.

את הילדים שלהן לא זכינו לראות מאז שנת 2000 ואנחנו מכירים אותם רק דרך הרשתות החברתית, כי לפני כן לא יכולנו אפילו לראות אותם. לא הכרנו אותם כילדים אלא רק כמבוגרים, ובינתיים חלקם כבר התחתנו והביאו ילדים לעולם. הן שלחו לנו הזמנות לחתונות של הבנים והבנות כדי שנוכל להגיש בקשות להיתרים, אבל כל הבקשות נדחו ללא נימוקים.

מאז לא נפגשה המשפחה שוב. ב-2015 נפטר אב המשפחה וזמן קצר לאחר מכן נפטר גם בעלה של כרימה. כמה שנים לאחר מכן נפטרה אחת האחיות, רימא, שחיה בעזה. וכך סיפרה כרימה:

לינא שאהין עם אביה. התמונה באדיבות העדה

ב-2015 אבא שלי אושפז בבית החולים הערבי ברמאללה. הגשתי בקשה להיתר כדי להיות לצדו, ולו ליום אחד, אבל הבקשה סורבה. כעבור 4 ימים אבא שלי מת בבית החולים. לא הפסקתי לבכות באותו יום. היה לי קשה מאוד ונזכרתי ביום מותה של אמי.

באותה שנה מצבו הבריאותי של בעלי התדרדר והוא אושפז בבית החולים כמאל עדוואן בבית לאהייא. הוא סבל מדלקת כבד ויראלית והאחים שלי שבגדה המערבית ניסו לקבל היתר כדי לבקר אותי ולהיות לצדי בימים הקשים, אך ללא הועיל. בעלי נפטר אחרי כמה חודשים. ב-2018 נפטרה גם אחותי הבכורה רימא, שהייתה בשבילי כמו אמא. בני המשפחה הגישו בקשות כדי להגיע ללוויה של רימא, אבל כל הבקשות סורבו והם לא יכלו להגיע. ב-2019 נפטר בעלה של דינא וגם הפעם אף אחד מהמשפחה לא קיבל היתר לבוא לנחם אותה.

כך תיארה לינא, את הקושי בפירוד בתקופה זו:

ב-2015 נפטר בעלה של אחותי כרימה, ולנו לא הותר להשתתף באבל או להיות לצידה, לנחם אותה ולתמוך בה. התחלנו לאבד את האנשים היקרים לנו אחד אחרי השני מבלי שתהיה לנו אפילו הזדמנות להיפגש ולהיפרד. אחר כך, ב-2018, נפטרה אחותי רימא. היא קיבלה שבץ מוחי ומתה פתאום. הגשנו בקשות להיתרים כדי להיפרד ממנה, להגיע ללוויה ולנחם את בעלה והבנות שלה, אך סורבנו. התאבלנו עליה מרחוק. הבת הקטנה שלה נולדה לפני 20 שנה בערך, ואנחנו מכירים אותה רק דרך תמונות.

בסוף השנה שעברה חלה ח'אלד, בעלה של אחותי דינא, והגיע לטיפול בבית החולים אל-מקאסד בירושלים. לא הותר לדינא ללוות אותו, ורק אחותו קיבלה אישור. הצלחתי לבקר אותו באל-מקאסד אבל הוא נפטר זמן קצר אחר כך והחזירו אותו לעזה לקבורה. אף אחד מאיתנו לא הצליח לקבל היתרים כדי לנסוע לעזה ולהשתתף בטקסי הקבורה והאבל.

כך מתארת כרימה את תחושת הבדידות שגזרה עליה ישראל:

אני שומרת על קשר עם האחים שלי ועם הילדים שלהם דרך האינטרנט ויש לנו קבוצת וואטסאפ משותפת. זה מקל עליי קצת כי הם שולחים לי תמונות של עצמם ושל הבית הישן שלנו. אפנאן שואלת אותי כמעט כל יום מתי נלך לבקר בבית של סבא שלה, היא אומרת לי שהיא מתגעגעת לדודים שלה ולילדים שלהם ומאוד רוצה לפגוש אותם. כשאני שומעת אותה מדברת עליהם אני מתחילה לבכות ונתקפת עצב עמוק. יש לי בסך הכל בת אחת, בעלי מת ואני זקוקה לקשר ולתמיכה של המשפחה. הטלפון לא פותר את כל הבעיות, יש עניינים שאי אפשר לדבר עליהם לעומק בטלפון. זה צורך אנושי בסיסי שנמנע ממני – לפגוש את האחים והאחיות שלי, לשבת איתם, לדבר איתם ולשמוע מה שלומם.

וכך מסכמת לינא את המציאות שגזרה ישראל על המשפחה:

לינא שאהין עם בנה. התמונה באדיבות העדה

אני כבר לא יכולה לספור את האירועים המשמחים שבהם לא אפשרו לנו לחגוג ביחד, את כל החתונות של הבנים והבנות של האחים והאחיות שלנו, בגדה ורצועה. אנחנו 17 בנים ובנות, ועד עכשיו התקיימו 10 חתונות בעזה ו-6 בגדה. דור שלם במשפחה התחתן והביא לעולם ילדים בלי להכיר אחד את השני, בלי להרגיש לרגע שאנחנו חיים כמו אנשים רגילים, שיכולים להשתתף אחד בשמחות של השני ולנחם אחד את השני ברגעי עצב. לנחם ולברך בני משפחה – אלו חובות משפחתיות פשוטות וסמליות שישראל לא מאפשרת לנו לקיים. יותר קל לבקר אנשים באמריקה או בארצות אחרות מאשר את המשפחה שלנו פה, באותה ארץ. שוללים מאתנו את האפשרות לקיים קשרים משפחתיים מינימליים.

אני מאוד מתגעגעת לדברים פשוטים כמו לשבת ביחד, כאחיות, לדבר ולהעלות זיכרונות מהילדות. חסרים לי החיבוקים שלהן וההיכרות עם הילדים שלהן. לא זכיתי שיקראו לי דודה, להשתתף בטקס סיום האוניברסיטה שלהם או בחתונה.

תגיות