דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

בחסות משטר ההיתרים: ישראל קורעת נשים החיות בעזה ממשפחותיהן שבגדה. סיפורם של אחלאם וזיאד סאלם

אחלאם סאלם, בת 41 ואם לחמישה, נולדה ברצועת עזה. ב-1997 היא נישאה לזיאד, תושב רמאללה ובשנים הראשונות לנישואיהם חיו בני הזוג בגדה המערבית. ב-2006, בדיוק כאשר ביקרה את משפחתה ברצועה, השתלט חמאס על הרצועה וישראל סגרה את המעברים. כל נסיונותיהם של בני הזוג לאפשר לאחלאם לחזור לגור ברמאללה – נכשלו. כיום היא גרה עם חמשת ילדיה בעזבת בית חאנון שברצועה, במנותק מבעלה ומאבי ילדיה. כך היא מספרת:

אני גרה בדירה במגדלי אל-עאוודה עזבת בית חאנון עם חמשת ילדיי, אחמד בן 23, מוחמד בן 20, מארייא בת 18, מחמוד בן 14 ועטא בן שנתיים. הגשתי הרבה בקשות לחזור לרמאללה, כדי שאוכל לגור עם בעלי בבית שלנו, אבל אף פעם לא קיבלתי היתר. זיאד לא רוצה לחזור לרצועה כי הוא יאבד את העבודה שלו בגדה וברצועה קשה מאוד למצוא עבודה. חוץ מזה המשפחה שלו ברמאללה ולפי המסורת האישה הולכת אחרי הבעל. הגשנו בקשות רבות, אבל הצד הישראלי סירב בכלל לקבל אותן. בסוף הפסקנו להגיש. הילדים שלי לא ראו את אבא שלהם כבר שנים וזה מצב קשה מאוד.

אחלאם סאלם וילדיה. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 3.3.21

ב-2010 הצליח זיאד להיכנס לרצועה דרך מעבר רפיח ולחיות עם משפחתו במשך שנה. ואולם הוא לא הצליח למצוא עבודה ברצועה, שם המצב הכלכלי קשה בגלל המצור הישראלי, ונאלץ לשוב לגדה:

אשתי והילדים שמחו מאוד והרגשנו שקיבלנו מתנה משמיים. קשה לתאר את ההרגשה ולהסביר איך זה להיות שוב יחד, עם האנשים שאתה אוהב, אחרי כל כך הרבה זמן, ולהעניק להם סוף סוף אהבה. אבל השמחה לא הייתה שלמה כי לא הייתה לי עבודה ולא היה לנו איך להתפרנס.

אחרי חודשיים בערך החלטתי לחזור לגדה, אבל אז המעברים בין עזה למצרים נסגרו. הרגשתי שאנחנו הופכים למעמסה על המשפחה של אשתי, שפרנסה אותנו. הפכתי להיות מריר והתחרטתי על היום שחזרתי לרצועה. זו תחושה מאוד קשה כשאין לך אפשרות לפרנס את המשפחה שלך, ואתה מרגיש שאתה מקבל צדקה. באותם ימים הכבוד העצמי הוא כל מה שנותר לי. אחרי שנה, כשהמעברים נפתחו, הצלחתי לחזור לרמאללה. גם שם התקשיתי למצוא עבודה, ולא עבדתי באופן רציף. אמא שלי עזרה לי מבחינה כספית כמה שיכלה. היינו צריכים לפרנס שתי משפחות בעזה, זו שלי וזו של אחי.

בסוף מצאתי עבודה בתחום המיזוג, ולאחרונה הפכתי להיות מנהל מחלקה ואני מקבל משכורת טובה. המצב הכלכלי שלנו אמנם השתפר אבל המשפחה נשארה קרועה, והקשר מתקיים רק דרך הטלפון והרשתות החברתיות. אנחנו כל הזמן מחפשים דרכים לחזור לחיות ביחד, או לפחות שאשתי או אחד הילדים יצליחו לקבל היתר לבקר אותי.

ב-2018 אמה של אחלאם הייתה צריכה לעבור ניתוח ברמאללה ואחלאם קיבלה היתר ללוות אותה. כך הצליחה לראות את בעלה, לאחר שמונה שנים. כך תיארה אחלאם את הפגישה:

אחרי הטיפול אמא שלי חזרה לרצועה ואני נשארתי ברמאללה, למשך שנה. אחרי שמונה שנים של היעדרות, סוף סוף היינו שוב ביחד. הייתי מאושרת והרגשתי כמה חסרים לי חיי המשפחה ויכולתי לדמיין חיים יציבים ובטוחים, עם הרבה שמחה, עם בעלי והילדים.

אבל הילדים נשארו רצועה והגעגועים היו קשים. אחרי שנה חזרתי לעזה ואז שוב התחילו הסבל והגעגועים לבעלי שברמאללה. הגשתי שוב בקשות להיתרים אבל או שלא קיבלתי שום תשובה או שהבקשות נדחו. אנחנו מקיימים רק קשר טלפוני.

הניתוק הזה קשה לי מאוד וקשה עוד יותר לילדים, שכבר לא יודעים מה זה חיי משפחה. אני צריכה לטפל לבד בכל הצרכים שלהם, לעזור להם להתמודד עם קשיים בלימודים, ולשמש גם אמא וגם אבא בשבילם. זה מעייף מאוד. נמאס לי לחיות ככה. אני מקווה שזה ייפתר ושנוכל לחזור לרמאללה ולחיות כמו משפחה נורמלית. כבר המון שנים שהמשפחה שלנו קרועה. אנחנו רק רוצים לחיות כמו כל המשפחות.

כך תאר זיאד את החיים שלהם, שוב כזוג, בתקופה זו, ואת הקושי הבלתי נסבל בפרידה המחודשת:

זיאד סאלם. צילום: איאד חדאד, בצלם.

הסתובבנו וטיילנו וביקרנו את המשפחה שלי וחברים, ניסיתי לפצות אותה עד כמה שאפשר. היינו כל הזמן בקשר עם הבנים והבנות. רוב הזמן הם היו בסדר אבל הגעגועים הקשו עליהם מאד. אחרי שנה ברמאללה אחלאם חזרה אליהם. היא גם הרתה ורצתה להיות עם המשפחה שלה אחרי הלידה.

חזרנו למצב הקודם: געגועים, ריחוק וקשר באמצעות הטלפון. את הבן הקטן שלי, עטא, שנולד בעזה אחרי שאישתי חזרה – לא פגשתי ולא חיבקתי אף פעם. קשה לתאר את החיים האלה. הם יותר קשים מחייו של אסיר, כי הוא יודע כמה שנים נגזר עליו לחיות ככה ואילו אני לא יודע כמה זמן יימשך העוול הזה. אני לא יודע כמה זמן אשאר קרוע מאשתי והילדים.

זה מייסר אותי כל היום, מבוקר עד ערב. קשה לי מאוד כשאני רואה את הבנים של השכנים, חיים עם ההורים שלהם שיוצאים איתם לבלות ומשחקים איתם. בכל פעם שאני רואה את זה אני חושב על הילדים שלי ועל המרחק מהם ומתגעגע כל כך. גם אני רוצה לבלות איתם בחגים, לקחת אותם לשוק, לקנות מתנות, לבלות. המרחק ביני לבינם הוא ארבעים דקות נסיעה, אבל כבר הרבה שנים שאני לא יכול לראות אותם. זה עוול נוראי.

מעל הכל, הם גרים בעיזבת בית חאנון, שזה אזור מסוכן במיוחד בכל פעם שישראל פותחת במלחמה ומפציצה בתים. בכל פעם שיש הפצצות אני נטרף מדאגה. אנחנו כל הזמן בקשר טלפוני כמובן, אבל זה מצב מפחיד מאוד שאני לא מאחל לאף אחד.

עייפתי מאוד מהמצב ואני מתפלל שאלוהים יעזור לנו. כל מה שאני רוצה בעולם זה להיות עם המשפחה שלי, לחבק אותם ולחיות לצידם כמו משפחה נורמלית.