דילוג לתוכן העיקרי
השער הנעול בכניסה לכפר א-דיכ. צילום: עבד אל-כרים סעדי, בצלם, 3.10.18
תפריט
נושאים

הצבא חסם כבישים והעניש קולקטיבית את תושביהם של שלושה יישובים בגדה בחודשים ספטמבר-אוקטובר 2018

הטלת הגבלות על תנועת הפלסטינים תושבי השטחים היא אחד הכלים המרכזיים שישראל משתמשת בהם לצורך אכיפת משטר הכיבוש והשליטה באוכלוסייה הפלסטינית. בנוסף להגבלות הקבועות, הצבא משתמש בהגבלת תנועה גם כענישה קולקטיבית המוטלת על כפרים ולעיתים אזורים שלמים בעקבות יידוי אבנים או השלכת בקבוקי תבערה על כבישים.

בתחילת האינתיפאדה השנייה הציב הצבא שערים וקוביות בטון בכניסות לרוב הכפרים בגדה המערבית. מאז, כמעט עשרים שנה לאחר מכן, נותרו השערים וקוביות הבטון במקומם, זמינים באופן קבוע ומיידי לשימושו של הצבא על מנת לחסום את הגישה ליישובים פלסטינים בכל פעם שמוחלט להפעיל לחץ קולקטיבי על תושביהם. אף בשעה שהשערים פתוחים, נוכחותם הכמעט קבועה בשטח היא תזכורת תמידית לכך שחופש התנועה של הפלסטינים כפוף לחלוטין להחלטות ישראליות שרירותיות.

בחודשים ספטמבר-אוקטובר חסם הצבא את הכניסות לשלושה יישובים: כפר א-דיכ שממערב לסלפית (למשך 11 יום), עזון שממזרח לקלקיליה (למשך 24 יום) ומחנה הפליטים ג'לזון שמצפון לרמאללה (למשך 20 יום).

חסימת כבישים בגין יידוי אבנים או השלכת בקבוקי תבערה אינה חוקית, והיא מהווה ענישה קולקטיבית של תושבים שכל "חטאם" הוא מגורים בסמוך. החסימות משבשות בצורה קיצונית את חיי התושבים ופוגעות ביכולתם להתפרנס, להגיע למוסדות לימוד, לעבד שטחים חקלאיים, לקבל טיפול רפואי או פשוט לנהל חיים סבירים. סגירת הכבישים כענישה קולקטיבית – שוללת את הזכות לחופש תנועה מאלפי תושבים ומהווה ניצול שרירותי של כוחו של הצבא. לפגיעה כזאת אין ולא יכולה להיות כל הצדקה מוסרית או משפטית.

להלן תיאור ההגבלות שהוטלו על כל אחד מהכפרים וכמה מהעדויות שגבו שלושה מתחקירני השטח של בצלם:

Thumbnail
החסימה שהציב הצבא בכניסה למחנה הפליטים ג'לזון. צילום: איאד חדאד, בצלם, 2.10.18

חסימת הכניסה הדרומית למחנה הפליטים ג'לזון למשך 20 יום, 12.10.18 - 23.9.18 

מחנה הפליטים ג'לזון נמצא מצפון לרמאללה ואוכלוסייתו מונה 14,000 נפש. ביום ראשון, 23.9.18, בשעות הבוקר המוקדמות, חסמו חיילים בקוביות בטון את הכניסה הדרומית למחנה, המובילה לכביש 466 שמקשר בין צפון הגדה ומחנה הפליטים ג'לזון לעיר רמאללה. זאת, בטענה שצעירים השליכו רימון יד ובקבוקי תבערה לעבר ההתנחלות בית אל. חסימת הדרך מחייבת את תושבי המחנה וכן בין 60 ל-80 אלף תושבים מכפרים סמוכים לנסוע בדרך חלופית העוברת בכפר סורדא, דבר המאריך את דרכם ומייקר את עלות הנסיעה. בהוראת הרשות הפלסטינית חברות המוניות סופגות את העלות עבור נוסעיהן. הדרך החלופית היא כביש צר שרוחבו חמישה מטרים בלבד, ואינו יכול להכיל נפח תחבורה כזה. הדבר גורם לפקקים ולעיכובים של שעה ויותר, משבש את חייהם של עשרות אלפי אנשים ופוגע בפרנסתם ובכל תחומי חייהם.

בעדויות שמסרו לתחקירן בצלם איאד חדאד ב-4.10.18 סיפרו תושבים על השלכות החסימה על חייהם:

ח'יתאם נח'לה, תושבת מחנה הפליטים ג'לזון, בת 34, נשואה ואם לשלושה, מזכירה בבית ספר ח'ליל א-רחמאן באל בירה סיפרה בעדות:

כבר יותר מעשרה ימים שהצבא חוסם את כביש ג'לזון-רמאללה באמצעות קוביות בטון. אני תלויה בתחבורה ציבורית ועכשיו קשה מאוד להגיע ממקום למקום. אנחנו נאלצים לנסוע לרמאללה בדרך עוקפת שעוברת בשכונת דאחיית א-תרבייה וא-תעלים ואז דרך סורדא לאל-בירה.

זה כביש צר מאוד, ובגלל החסימה כל התנועה מצפון הגדה המערבית וההיפך עוברת בו. זה גורם לפקקים איומים, במיוחד בשעות השיא, כשיוצאים לעבודה, בין שבע וחצי לשמונה וחצי בבוקר, וגם כשחוזרים הביתה, בין שלוש לארבע אחר הצהריים.

אני מגיעה לעבודה באיחור של חצי שעה עד שעה בכל יום. התחלתי לצאת יותר מוקדם, ב-6:00 בבוקר במקום ב-7:00. מה שהכי קשה לי זה שבגלל החסימה אני מאחרת בכל יום לקחת את התינוקת שלי מהמטפלת בחצי שעה או שעה.

הצבא מערער את השלווה שלנו ומשבש את שגרת החיים שלנו, זאת לא הפעם הראשונה שהם חוסמים את הכביש וגם לא תהיה האחרונה. בכל פעם יש טענה אחרת – פעם ירי לעבר מתנחלים, פעם עימותים בין החיילים לתושבי המחנה ופעם בגלל הבנייה של הגדר שהם בונים להגנת המתנחלים. לפעמים הם אפילו חוסמים את הכניסה לדרך החלופית, ליד שכונת א-דאחייה ואנחנו נאלצים ללכת ברגל מרחקים גדולים. הרבה פעמים גם קרה לי שנתקעתי בדרך הביתה בגלל עימותים או ירי של רימוני גז מדמיע ואפילו אף אש חיה על נערים שהפגינו.

המצב קשה, לפעמים הנהגים משתמשים בדרכי עפר משובשות, דבר שגורם לנו לבחילות וסחרחורות, שאלוהים יעזור לנו, זה מה שיש לי להגיד.

Thumbnail
הגדר שהקים הצבא בין מחנה הפליטים ג'לזון להתנחלות בית אל. צילום: איאד חדאד, בצלם, 2.10.18

נאסר דלאשה, תושב הכפר ג'יפנא, בן 48, נשוי ואב לארבעה ילדים, מנהל משרד מוניות ברמאללה סיפר בעדותו על חסימת הכניסה למחנה:

כל בוקר בסביבות השעה 8:00 אני נוסע בתחבורה ציבורית לעבודה ברמאללה, ובסביבות השעה 17:00-16:00 אני נוסע בחזרה. בדרך כלל , כשנוסעים בכביש ג'לזון-בית אל-רמאללה מדובר במרחק של 7 ק"מ, הנסיעה לוקחת רק עשר דקות והעלות היא ארבעה שקלים.

לפני עשרה ימים בערך החיילים חסמו את הכביש עם קוביות בטון ולכן אנחנו נאלצים לנסוע בדרכים עוקפות. אנחנו נוסעים דרך כביש סורדא, שהוא כביש סלול אבל משובש וצר מאוד. לפעמים אנחנו נאלצים לעשות גם עיקוף נוסף דרך שכונת דאחיית א-תרבייה. זה מאריך את הדרך ב-5 ק"מ. למזלנו, אנחנו לא צריכים לשלם מחיר גבוה יותר כי משרד התחבורה הפלסטיני הורה שהמחיר יישאר קבוע, בגלל שאנשים לא יכולים לשאת בנטל של עלויות נוספות.

הבעיה הגדולה היא הפקקים שנוצרים בדרכים החלופיות. במצב הקשה הזה אנשים מתעצבנים, צופרים, צועקים ולפעמים מתפתחות קטטות בין הנהגים. הרבה נהגים מכבים את האוטו כי ממילא אי אפשר לזוז, ואז אין מזגן, ומתחילים לסבול מהחום הכבד. הרבה פעמים נהגי מוניות נאלצים לנסוע בדרכי עפר כדי שהנוסעים שלהם יוכלו להגיע ליעד. הם עולים על גבעות, או נוסעים באמצע שדות, ואז נוסעים סובלים מבחילות. נשים בהריון וילדים קטנים סובלים מזה במיוחד.

במקום עשר דקות, הדרך לוקחת חצי שעה ולפעמים אפילו שעה שלמה. זה אומר שכל יום מתעכבים חצי שעה עד שעה בכל כיוון. זה משבש את החיים שלנו. זו לא הפעם הראשונה שחוסמים לנו דרכים. כבר עשו את זה הרבה פעמים בעבר. הפעם האחרונה הייתה בסוף השנה שעברה וזה נמשך אל תוך השנה הנוכחית. אז הם חסמו את הכביש בטענה שהם רוצים לבנות גדר להגנת המתנחלים בבית אל.

בעבר יכולנו לעקוף את החסימה דרך דרכי עפר ליד שכונת דאחיית אל-יסמין, אבל לפני חודש בערך, הצבא חסם את המעבר שם עם גדרות תיל. ובכך הם שללו מהאנשים להגיע יותר בקלות לבתים ולמקומות העבודה שלהם.

הצבא מקשה עלינו בכוונה מכל הכיוונים, משבש את שגרת החיים שלנו ומערער את השלווה שלנו. מיום ליום ההגבלות גוברות, ואנחנו נדחקים למציאות שדומה לחיים בבית כלא או בכלוב.

עווד שראכה, תושב מחנה הפליטים ג'לזון, בן 58, נשוי ואב לשמונה, נהג מונית, סיפר בעדותו:

בתור נהג מונית, אני יכול להעיד שהחסימה גרמה לירידה של שליש בהכנסות שלי. בגלל שהדרך החלופית היא יותר ארוכה ויש המון פקקים, יש פחות עבודה. הסיבוב שאני עושה מאריך את הדרך בחמישה ק"מ בערך, ונסיעה שלוקחת בדרך כלל עשר דקות לוקחת עכשיו בין חצי שעה לשעה. במקום חמש נסיעות הלוך וחזור ביום, אני עושה עכשיו בערך שלוש, ולכן במקום להרוויח 300-250 ש"ח ביום אני מרוויח 200-150. אחרי שמקזזים את עלות הסולר ועלויות אחרות נשארים לי בסוף היום רק משהו כמו 100 ש"ח.

איך אפשר לפרנס בסכום כזה משפחה של 10 נפשות? הילדים שלי רובם תלמידים וסטודנטים עדיין, ואנחנו זקוקים ל-200  ש"ח לפחות ביום. גם ככה המצב הכלכלי קשה מאוד וכדי לא לפשוט רגל נאלצתי להכפיל את שעות העבודה שלי. 

אם חסימת הכביש תימשך המצב יחמיר. אני מאוד מודאג, ולא יודע איך אוכל לעמוד בכל ההוצאות. איך אפרנס את המשפחה שלי. זה גורם לי להיות עצבני ומתוח ולפעמים, מרוב תסכול אני מתעצבן על אשתי כשהיא מבקשת כסף לקנות משהו ואין לי מספיק.

בנוסף לכל זה אני צריך גם לסבול את העצבים של הנוסעים, במיוחד כשאנחנו תקועים בפקקים בשכונת דאחיית א-תרבייה. רוחב הכביש שם הוא בקושי חמישה מטר. כל האנשים לחוצים ועצבניים ומרבים להתלונן. כל אחד כמובן רוצה להגיע בזמן ליעד שלו. נהגים מתחילים לעקוף אחד את השני והבלגן מתגבר עוד יותר. הם מתחילים לפנות לדרכי עפר, ואז המון כלי-רכב נתקעים או מתקלקלים בגלל הדרך המשובשת.

את הגיהינום הזה אנחנו עוברים בכל יום, וזה לא מעניין את אף אחד. כל מה שמעניין את ישראל זה לדאוג לביטחון המתנחלים ולרצות אותם. מי אנחנו בכלל, אנחנו לא שווים כלום, איפה בעולם קורה דבר כזה? האם זה הגיוני שהעולם רואה מה קורה אתנו ושותק? אין רחמים! אין חמלה! 

Thumbnail
השער הנעול בכניסה לכפר א-דיכ. צילום: עבד אל-כרים סעדי, בצלם, 3.10.18

חסימת הכניסה הראשית לכפר א-דיכ למשך 24 יום, 3.10.18-10.9.18

הכפר כפר א-דיכ, שאוכלוסייתו מונה כ-6,500 תושבים, שוכן ממערב לעיר סלפית. ביום שני, 10.9.18, סגרו חיילים את השער שהציב הצבא באינתיפאדה השנייה בכניסה הראשית, הצפון-מערבית לכפר. כמו בעבר, השער נסגר בטענה ליידוי אבנים על מכוניות ישראליות בכביש 446. סגירת השער כפתה על התושבים לנסוע בדרך חלופית העוברת בתוך הכפר ברוקין, והיא צרה, משובשת וארוכה יותר בתשעה קילומטר. חסימת הכניסה הקשתה על גישת התושבים לשטחיהם החקלאיים ולמקומות עבודתם ולימודיהם וייקרה מאוד את עלויות הנסיעות במוניות, התחבורה הציבורית היחידה המגיעה אל הכפר.

בעדויות שמסרו לתחקירן בצלם עבד אל-כרים א-סעדי ב-3.10.18, סיפרו שניים מתושבי הכפר על שיבוש חייהם עקב החסימה:

Thumbnail
מחמוד תורכ. צילום: עבד אל-כרים סעדי, בצלם, 3.10.18

מחמוד תורכ, תושב כפר א-דיכ, בן 53, נשוי ואב לשמונה, בעל תחנת מוניות, סיפר בעדותו על השלכות החסימה:

בשלושת השבועות שבהם השער היה סגור הייתה לנו ירידה בהיקף העבודה, בגלל המחירים. למשל, עלות הנסיעה מכפר א-דיכ לדיר בלוט, שהייתה 25 שקלים, עלתה בגלל סגירת השער והתארכות מסלול הנסיעה ל-40 שקלים. אותו דבר לגבי נסיעות מכפר א-דיכ לכפרים שבמערב סלפית ומערב רמאללה. נהג שהיה מכניס ביום סכום של 120-100 ש"ח, מרוויח עכשיו רק 80-70 ש"ח. בנוסף, הכביש החלופי שעובר דרך הכפר ברוקין משובש, וזה גורם נזק למוניות שלנו. כל זה כתוצאה ממדיניות הענישה הקולקטיבית שננקטת נגדנו.

עבדאללה דיב, בן 60, נשוי ואב לשלושה, בעל מפעל לייצור רהיטים, סיפר בעדותו:

אני מעסיק עשרה פועלים בנגרייה שלי, ואנחנו מייצרים רהיטים ברמה גבוהה, על פי תקן קפדני. את התוצרת שלנו אנחנו מייצאים בעיקר לחברות שיווק של רהיטים בישראל. כבר יותר משלושה שבועות מאז שהצבא חסם את השער בכניסה המערבית של הכפר, אנחנו בבעיה גדולה בגלל קשיים בהעברת הסחורה. הכביש הזה הוא עורק תנועה ראשי עבורנו, אנחנו משתמשים בו להעברת ציוד, חומרי גלם, והרהיטים שאנחנו מייצרים. אנחנו נאלצים לעשות סיבוב ארוך בדרכים משובשות דרך הכפר ברוקין כדי להגיע לכביש 505 (חוצה שומרון). מאז סגירת השער, כלי הרכב הישראליים שהיו מביאים לנו ציוד וחומרי גלם לנגריה, שקרובה לשער, לא יכולים להגיע בגלל שהם לא נכנסים לכבישים הפלסטיניים החלופיים. לכן התחלנו להעמיס את הסחורה על כלי-רכב שלנו ולנסוע בדרכים החלופיות כדי לפגוש את כלי-הרכב הישראליים באזור מחוץ לכפר, קרוב להתנחלויות עלי זהב ופדואל. זה כרוך כמובן בעלויות נוספות ובבזבוז זמן יקר. אם הצבא ישאיר את השער סגור הוא יגרום לעסק שלנו הרבה נזק.

בנוסף אנחנו חוששים מאוד מהמסיק המתקרב. אם הצבא לא ייפתח את השער לא נוכל להגיע ברכב לאדמות שלנו.

Thumbnail
השער הסגור בכניסה לעזון. צילום: עבד אל-כרים סעדי, בצלם, 20.9.18
Thumbnail
השער הנעול בכניסה לכפר א-דיכ. צילום: עבד אל-כרים סעדי, בצלם, 3.10.18

חסימת הכניסה הראשית לעזון למשך 11 יום, 22.9.18-12.9.18

הכפר עזון, שאוכלוסייתו מונה כ-10,000 תושבים, שוכן מזרחית לעיר קלקיליה, בסמוך לכביש 55 המחבר בין שכם לקלקיליה. בתחילת האינתיפאדה השנייה הציב הצבא שער ברזל בכניסה הראשית לכפר, כפי שעשה ברוב כפרי הגדה, ומאז הוא העניש מספר פעמים את כל תושבי הכפר וסגר את השער בעקבות מקרים של יידוי אבנים או השלכת בקבוקי תבערה על הכביש. ביום רביעי, ה-12.9.18, בשעות הערב פשטו כוחות צבא על הכפר עזון בטענה שצעירים מהכפר זרקו בקבוק תבערה לעבר מכוניות ישראליות בכביש 55. התפתחו עימותים בין החיילים לצעירים ובסביבות השעה 21:30 יצאו החיילים מהכפר כשהם סוגרים את השער המוצב בכניסה הראשית ומשאירים מאחוריהם ג'יפ אחד עם חיילים.

חסימת הגישה לכביש פוגעת לא רק בתושבי עזון אלא גם בתושבי הכפרים שמדרום לכפר, ובהם כפר ת'ולת', סניריא, בידייא עזבת אל-אשקר וכפרי רבים נוספים. בכל עת שנחסמת הדרך נאלצים גם תושבי כל הכפרים הללו לנסוע בדרכים עוקפות. אמבולנסים נאלצים גם הם לעבור בדרך העוקפת, אלא אם כן מוצב ג'יפ צבאי בכניסה לכפר. במקרה כזה החיילים מאפשרים מעבר אמבולנסים. בעדויות שמסרו לתחקירן בצלם עבד אל-כרים א-סעדי ב-20.9.18, סיפרו התושבים על חסימת הכניסה לכפר עזון:

Thumbnail
המוסך של עאדל שביטה. צילם: עבד אל-כרים סעדי, בצלם, 20.9.18

עאדל שביטה, בן 51, תושב עזון, נשוי ואב לשבעה, בעל מוסך, סיפר בעדותו:

המוסך שלי נמצא ליד הכניסה הראשית לכפר. הצבא סגר את השער ב-12.9.18 בלילה ומאז אנחנו סובלים, כי לקוחות לא יכולים להיכנס לכפר. כבעל מוסך אני תלוי לחלוטין בלקוחות שמגיעים מאזורים שונים, גם פלסטינים וגם ישראלים. זה כבר היום השמיני ברצף שלא בא אף לקוח, וזה גורם נזקים כלכליים גם לי ולמשפחה שלי וגם לעובדים שלי. הצבא מטיל עלינו עונש קולקטיבי שגם מגביל את התנועה שלנו וגם פוגע בנו כלכלית. לפני הסגירה של השער היו לי הכנסות של בערך 500 ש"ח ליום. השער סגור כבר שמונה ימים והנזק גדל וגדל.

ג'מיל שרי, בן 51, נשוי ואב לשניים, תושב ח'ירבת סיר ובעל מסעדה, סיפר בעדותו:

המסעדה שלי ממוקמת ליד הכביש הראשי ורוב הלקוחות שלי מגיעים מאזור שכם ומאזורים אחרים בגדה. אלה סוחרים, אנשי עסקים ותושבים אחרים, ואני תלוי בהם. מאז שהשער נסגר, לפני יותר משבוע, לקוחות מאזור שכם לא יכולים להגיע, הם גם לא מכירים את הדרך החלופית. לפני כמה ימים, משפחה משכם הזמינה מקום במסעדה ובסוף היא ביטלה כי הם ראו שהכניסה חסומה, והעדיפו לחזור ולא להסתבך עם דרך חלופית שהם לא מכירים.

בגלל סגירת השער ההכנסות שלנו פחתו ב-50%. זה עונש קולקטיבי שמוטל על תושבי עזון וכל הכפרים הסמוכים.

Thumbnail
ג'מיל שרי במסעדה שלו. צילום: עבד אל-כרים סעדי, בצלם, 20.9.18

מאמון ח'אלד, תושב ג'יוס, בן 22, רווק, עובד בתחנת מוניות, סיפר בעדותו:

תחנת המוניות שלנו נמצאת מול השער הראשי של עזון. יש לנו עשר מוניות ואנחנו מסיעים אנשים גם בתוך הכפר וגם למקומות שונים באזור. יש לנו גם לקוחות פלסטינים מישראל וגם לקוחות מאזור שכם ומאזור רמאללה. אבל עכשיו הם לא מצליחים להגיע בגלל סגירת השער.

הנהגים נאלצו לנסוע בדרכים חלופיות, למשל מערבה, דרך עיזבת א-טביב. זה מאריך את הדרך באיזה חמישה קילומטר ומייקר את הנסיעה. לפני החסימה, הנסיעה מעזון לכפר לאקף עלתה למשל 15 שקל, ועכשיו אחרי החסימה, הנסיעה עולה 25 ש"ח. זה פוגע בלקוחות. בנוסף, לפעמים הצבא מקים מחסום פתע בכניסה לעיזבת א-טביב וזה מעכב מכוניות שיוצאות מהכפר דרך הכניסה המערבית וגורם לפקקים. אם הסגירה תמשך יהיו לנו הפסדים כבדים.