Skip to main content
القائمة
تحديثات من الميدان
المواضيع

החיים תחת מצור בכפר שיח' סעד, פברואר 2004

סאמי אל-עוויסאת, בן 31

אני בן 31, נשוי ואב לשני ילדים - מלכ, בת שנתיים ומלאכ בת שלושה חודשים. בעבר עבדתי בבנייה בירושלים אבל אני לא עובד בחודשים האחרונים. אין לי אישור כניסה לירושלים ובכניסה לכפר יש חסימות עפר ושוטרי משמר הגבול עומדים שם ומונעים מאנשים לעבור ולהגיע לירושלים. בעבר, הייתי מסתנן לירושלים כדי לחפש עבודה אבל לפני כחמישה חודשים, שוטרים תפסו אותי בתוך ירושלים. הייתי חודש בכלא ושילמתי קנס של אלף שקל. מאז אני לא נכנס לירושלים לעבוד וזו בעיה כי אני חייב לעבוד כדי לפרנס את המשפחה שלי ואת ההורים. יש לי שמונה אחים, כולם חיים בכפר וכולם מובטלים. אמא שלי חולת כליות והיא חייבת לעבור דיאליזה כל יומיים בבית חולים אל-מוטלע בירושלים. משרד הבריאות הפלסטיני מממן את הטיפולים, אבל אני והאחים שלי צריכים לקנות את התרופות והזריקות שדרושות לדיאליזה. בשביל כל טיפול היא צריכה לקבל זריקה שעולה 280 שקל. זה אומר 15 זריקות בחודש. אין לנו דרך לממן לה את התרופות האלה. הרבה פעמים לוויתי כסף מחברים או מקרובי משפחה.

לאמא שלי יש אישור כניסה לישראל. לפני כשנתיים וחצי היא קיבלה אישור לשישה ימים. בתקופה האחרונה היא קבלה אישור לשלושה חודשים, אבל הוא לא תקף כשיש סגר. היו מקרים שהשוטרים, שנמצאים יותר באזור החסימה בזמן סגר, לא נתנו לה לעבור והורו לה לחזור הביתה. היו גם מקרים שנהגי מוניות לא הסכימו להסיע אותה. לפעמים היא הולכת ברגל לבית החולים. כשהיא כבר מצליחה לצאת מהכפר, היא הולכת לבד ואף אחד מאתנו לא יכול ללוות אותה לבית החולים. אחרי הטיפול, אמא שלי תשושה מאוד וחייבת לחזור לבד.

בינתיים, אנחנו מסתדרים פחות או יותר, אבל אני לא יודע מה נעשה אחרי שתיבנה הגדר כי הכניסה היחידה של הכפר תחסם ולא תהיה לנו גישה לשום בית חולים. בכפר יש מרפאה קטנה של משרד הבריאות הפלסטיני אבל היא כמעט שלא מתפקדת, כי הרופא שעובד בה גר מחוץ לכפר ולא מגיע למרפאה באופן סדיר.

כמעט שאין עבודה בכפר עצמו, כי המצב הכלכלי קשה. כמעט שלא בונים בתוך הכפר. הבנות שלי עדיין קטנות ואני מפחד שחס וחלילה הן יזדקקו לטיפול רפואי בבית חולים ואז תהיה בעיה רצינית לקחת אותן.

לפני כחמישה חודשים, אחי קיבל מכה בכף הרגל ונחתך לו הגיד. לקחנו אותו במכונית לכניסה של הכפר והעברנו אותו למכונית אחרת. לקח לנו זמן למצוא מישהו עם כלי רכב ותעודת זהות ישראלית, שנמצא מהצד השני של החסימה, כדי שהוא ייקח את אחי לבית החולים. הגענו לבית החולים אחרי בערך שעה וחצי בלי שהוא קיבל עזרה ראשונה כלשהי. אין הרבה אנשים בכפר עם אישורי כניסה לישראל. אלה שיש להם, הם בעיקר אנשים חולים שמקבלים טיפול רפואי בבית חולים ויש להם אישורים מבית החולים שמעידים על כך.

אנחנו בקושי מצליחים להתקיים. אנחנו לווים כסף מפה ומשם, מגדלים קצת ירקות ליד הבית, מגדלים כמה תרנגולות, שאפילו להן קשה לנו להשיג אוכל. אנחנו חיים מיום ליום. כמה חנויות בכפר נסגרו כי לתושבים אין כסף וכולם קונים בהקפה. קשה להביא סחורה לכפר בגלל הכניסה החסומה. מהכניסה, בעלי העסקים מעבירים סחורה למכונית שנייה. בעלי החנויות משלמים מחיר גבוה יותר עבור הסחורה, בגלל הדרך הקשה והיקרה שבה עוברת הסחורה.

כמעט שאי אפשר לצאת מהכפר. בערך חצי מהתושבים עזבו, בגלל המצב הקשה. רובם בעלי תעודת זהות כחולות, או שהם נמצאים בתהליך של איחוד משפחות. בעבר, מי שנתפס מחוץ לכפר חתם על התחייבות שהוא לא ייכנס שוב לישראל. אם הוא נתפס כמה פעמים, החתימו אותו כל פעם. אם מישהו נתפס בפעם החמישית, הוא נכנס לכלא לחודש ומשלם קנס של אלף שקל. היום, מחתימים רק פעם אחת וכבר בתפיסה השנייה, נכנסים לכלא ומשלמים קנס של אלף שקל.

כל מה שאנחנו מבקשים זה שיהיה שער בגדר ושיהיו אישורים לכל תושבי הכפר, כדי שנוכל לעבוד ולחיות בכבוד כמו כל בני האדם.

סאמי דאוד מוסלם אל-עוויסאת, בן 31, נשוי ואב לשני ילדים הוא תושב מובטל של הכפר שיח' סעד. את עדותו גבה נידאל כנעאנה, ב-8.2.04