Skip to main content
القائمة
تحديثات من الميدان
المواضيع

החיים תחת מצור בכפר שיח' סעד, פברואר 2004

תורכי משאהרה, בן 40

אני גר בכפר שיח' סעד שליד סוואחרה א-שרקייה. אני בן ארבעים, נשוי ויש לי תשעה ילדים. אני עובד בבניין אצל קבלן ישראלי. הכניסה היחידה לכפר סגורה בערמות עפר כבר שנתיים. הכפר נמצא באזור הררי וקשה למצוא גישה אחרת לכפר. מכיוון צפון, דרום ומזרח, שיח' סעד גובל בירושלים. מכיוון מערב, הכפר הקרוב ביותר אלינו בגדה הוא סוואחרה א-שרקייה. בין שני הכפרים יש וואדי עמוק מאוד, כך שמרכז החיים שלנו הוא בירושלים ובכפרים הפלסטינים שבסביבותיה. שם אנחנו קונים מצרכים והילדים שלנו לומדים שם כי בשיח' סעד יש רק בית ספר יסודי אחד, שלא מספיק אפילו לכל ילדי הכפר. מאז שהכניסה היחידה לכפר נסגרה, הילדים יוצאים ממנו ברגל. אם מישהו חולה, מסיעים אותו לכניסה של הכפר ומשם לוקח אותו אמבולנס.

לפני כחודשיים אחי נפטר. הוא היה תושב שיח' סעד ובית הקברות שלנו נמצא ליד ג'בל מוכבר. נאלצנו לעכב את ההלוויה, עד שקיבלנו אישור מהמושל הצבאי לצאת מהכפר במסגרת ההלוויה. דבר זה קורה בכל ההלוויות וגם כשיש חתונות. כששוטרי משמר הגבול נמצאים בכניסה לכפר, יש הרבה יותר בעיות, כי הם נותנים רק לאנשים שיש להם תעודת זהות ירושלמית לצאת. בכפר יש כמה בתים שנחשבים בתוך שטח השיפוט של ירושלים. בעיד אל-פיטר לדוגמה, עמד ג'יפ צבאי בכניסה לכפר ומנע מאתנו לצאת ולבקר קרובי משפחה וחברים.

לפני כמה חודשים התחילו העבודות להקמת גדר ההפרדה ממש בכניסה לכפר. במסגרת העבודות הרסו בית ששייך לאח שלי, סמיר. יש לו ארבעה ילדים קטנים. הרסו לו את הבית בערב עיד אל-פיטר. במקום שבו היה הבית נסלל כביש שקשור לגדר. הכביש גם מפריד אותנו מהאדמה שלנו ועכשיו עצי הזית שלנו נמצאים בצד הישראלי של הגדר ואנחנו נמצאים בצד הפלסטיני.

בניית הגדר היא אסון עבורנו. אנחנו נשארים כלואים בתוך הכפר, הכפר מנותק מכל העולם ואין לנו גישה החוצה. אפילו קווי הטלפון הם של חברת בזק ותשתית המים היא של עיריית ירושלים. אנחנו חיים באי-וודאות, לא יודעים מה יקרה בעתיד ואף אחד לא מדבר אתנו. בינתיים העתיד נראה שחור.

תורכי חוסיין מוחמד משאהרה, בן 40, נשוי ואב לתשעה ילדים הוא פועל בניין תושב הכפר שיח' סעד. את עדותו גבה נידאל כנאענה, ב-15.12.03