רקע על הריסת בתים כאמצעי ענישה

ילד מנסה לחלץ רכוש מביתו בבית לחם שנהרס כצעד של ענישה על מעשה של בן משפחה. צילום: מגנוס יוהנסון, רויטרס, 15.6.04.
ילד מנסה לחלץ רכוש מביתו בבית לחם שנהרס כצעד של ענישה על מעשה של בן משפחה. צילום: מגנוס יוהנסון, רויטרס, 15.6.04.

מאז 1967 נוקטת ישראל במדיניות של הריסה של בתים בגדה המערבית וברצועת עזה (עד להתנתקות) כאמצעי ענישה נגד האוכלוסייה הפלסטינית. ממדי השימוש באמצעי זה השתנו לאורך השנים. הנפגעים העיקריים מהריסת הבתים היו בני המשפחות, בהם נשים, קשישים וילדים, שלא נחשדו על-ידי ישראל בביצוע עבירה כלשהי. ברובם המכריע של המקרים האדם שבגין מעשיו בוצעה ההריסה לא גר כלל בבית באותה עת, אם משום שהיה מוגדר כ"מבוקש" על-ידי כוחות הביטחון וחי במקומות מסתור, אם משום שנעצר בידי ישראל והיה צפוי לעונש מאסר ממושך, ואם משום שנהרג בידי כוחות הביטחון או במהלך פיגוע שביצע.

במהלך הריסתם של חלק מהבתים נהרסו מעוצמת הפיצוץ גם בתים סמוכים: מנתוני בצלם עולה כי כמעט מחצית מהבתים שנהרסו במסגרת מדיניות זו במהלך אינתיפאדת אל-אקצא היו בתים סמוכים לבית שבו גר האדם שבגין מעשיו בוצעה ההריסה.

ישראל טענה בעבר כי היא הורסת לשם ענישה רק בתים שבהם גרו פלסטינים שהיו מעורבים ישירות בפיגועים רבי נפגעים כנגד אזרחים ישראלים. אולם, במהלך השנים נהרסו גם בתים שבהם גרו פלסטינים החשודים במעורבות בכל סוג של פעילות אלימה כנגד ישראלים, החל מפיגועי התאבדות רבי נפגעים, דרך מעורבות בשלבי התכנון של פיגועים וכלה בניסיונות כושלים לפגוע בחיילים.

Related Updates