רקע על המשפט הבינלאומי

המשפט הבינלאומי העוסק בזכויות האדם התפתח בעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה, בעקבות מעשי הזוועה שבוצעו במהלכה. מאז הלכה וגברה ההכרה בצורך לעגן את זכויות האדם במסגרת אוניוורסלית ולהעניק להן הגנה, מעבר לחקיקה הפנימית של כל מדינה בנפרד. זכויות אדם הן זכויות המוקנות לכולנו מעצם היותנו בני-אדם, אותן הזכויות בלעדיהן לא נוכל לחיות כבני-אדם. זכויות אלה מבוססות על הדרישה לחיים בהם הכבוד והערך של כל אדם יכובדו ויזכו להגנה. כיוון שהמדינה היא זו שבידה מירב הכוח לפגוע בזכויות אלו או לשלול אותן, וברשותה האמצעים והמנגנונים לאכיפה, כגון משטרה, צבא, בתי-משפט ובתי- סוהר, מופנית התביעה לכבד את זכויות האדם בראש ובראשונה כלפיה. לכן, כשמדובר בהפרת זכויות האדם הכוונה בדרך כלל לפגיעות מצד השלטון בפרט, להבדיל מפגיעה של פרט בפרט אחר.

ב-1948, לאחר מלחמת העולם השנייה, גיבשו נציגי המדינות החברות באו"ם את "ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם", המפרטת את הזכויות שהמדינות התחייבו לכבד כלפי כל אדם. הכרזה זו אינה מהווה מקור לתוקף המוסרי או המשפטי של הזכויות הנמנות בה, אולם היא המסמך שזכה להכרה הרחבה ביותר לגבי אותן זכויות אדם הנתפסות כחיוניות לחיים חברתיים צודקים. בעקבות ההכרזה ניסחו האו"ם וגופים בינלאומיים אחרים שורה של אמנות ומסמכים נוספים, אשר מפרטים זכויות מסוגים שונים.

בנוסף לאמנות אלה, נוסחו שורה של כללים העוסקים בזכויות אדם בזמן מלחמה, והקובעים את הקווים האדומים שאסור לצדדים לוחמים לחצותם. כללים אלה מהווים את המשפט ההומניטרי הבינלאומי.

במשפט הבינלאומי ישנה הבחנה בין משפט בינלאומי מנהגי למשפט בינלאומי הסכמי. המשפט המנהגי כולל את אותם עקרונות של התנהגות המחיבים את כל מדינות העולם, כולל את אלה שאינן שותפות להסכמים כלשהם בנושא. תחולה רחבה זו של המשפט המנהגי נובעת מכך שהוא משקף מדיניות משפטית עיקבית של רוב אומות העולם באשר למותר ולאסור ,ובמקרה של המשפט ההומניטרי - המותר והאסור בעת מלחמה. המשפט ההסכמי, לעומת זאת, מחייב רק את אותן המדינות שחתמו על אותה אמנה.

Related Updates