רקע על הגבלות על תנועה

מאז תחילת שנות התשעים, ישראל מטילה הגבלות על התנועה של האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית. עד לפרוץ האינתיפאדה השנייה נועדו הגבלות אלה בעיקר למנוע כניסה של פלסטינים לישראל ולמזרח ירושלים. במהלך האינתיפאדה השנייה הציבה ישראל בתוך שטח הגדה המערבית עשרות מחסומים ומאות חסימות פיזיות – ערימות עפר, קוביות בטון ותעלות והחלה בהקמת מכשול ההפרדה, והשערים בו. הגבלות אלה היו חסרות תקדים בתולדות הכיבוש הישראלי בכל הנוגע להיקפן, למשכן ולחומרת הפגיעה בשגרת חייהם של תושבי הגדה הפלסטינים.

בשנים האחרונות צמצמה ישראל את מספרם של המחסומים והחסימות בגדה המערבית, אולם נכון לפברואר 2012 עדיין נותרו ברחבי הגדה 98 מחסומים, מתוכם:

  • 16 מוצבים באזור 2-H בחברון שבו הוקמו ההתנחלויות הישראליות ומעכבים מעבר של פלסטינים לתוך האזור וממנו החוצה.
  • 41 משמשים נקודות בידוק אחרונות לפני הכניסה לישראל, למרות שרובם ממוקמים כמה קילומטרים מזרחה לקו הירוק או לפני הכניסה לירושלים.
  • ארבעה מגבילים את גישת הפלסטינים לבקעת הירדן – תיאסיר, חמרה, מעלה אפרים וייט"ב. השניים הראשונים מאוישים באופן קבוע והצבא אינו מאפשר לפלסטינים לעבור בהם ברכב, אלא אם הם רשומים בתעודות הזהות שלהם כתושבי בקעת הירדן. השניים האחרונים אוישו בשנת 2011 באופן מזדמן בלבד, אך ישראל נמנעה עד כה מלהכריז רשמית על פתיחתם לתנועה פלסטינית, ולכן עוברים בהם רק כלי רכב פלסטינים מעטים. התועלת הביטחונית שמפיקה ישראל מהגבלות אלה אינה ברורה שכן כלי רכב פלסטיניים מורשים להיכנס לבקעת הירדן ולעיר יריחו, ובתנאי שיעשו זאת בכבישים חלופיים וארוכים בהרבה.

Related Updates