רקע על עינויים והתעללות במסגרת חקירות

זכותו של כל אדם להיות חופשי מהתעללות ומעינויים (פיזיים או מנטליים) היא אחת מזכויות האדם הבודדות הנחשבות לזכות מוחלטת, היינו, כזו שאין "לאזן" מול זכויות או ערכים אחרים ושלעולם לא ניתן להשהות או להגביל, גם לא בנסיבות הקשות של מלחמה או מאבק בטרור. זכות זו נהנית כיום מהמעמד הגבוה והמחייב ביותר במשפט הבינלאומי.

עד סוף שנות התשעים, השתמש השב"כ במסגרת חקירתם של פלסטינים תושבי השטחים, באופן שגרתי, במגוון שיטות חקירה המהוות התעללות ואף עינויים. השימוש בשיטות אלה על-ידי השב"כ הותר על-ידי הממשלה, בהסתמך על המלצותיה של ועדה ממשלתית בראשות השופט בדימוס משה לנדוי. ועדה זו קבעה כי, לצורך מניעת טרור, מוסמכים חוקרי השב"כ להפעיל נגד נחקרים "לחץ פסיכולוגי" וכן "מידה מתונה של לחץ פיזי". סמכות זו מעוגנת, לדעת הוועדה, ב"סייג הצורך" שבחוק העונשין.

בספטמבר 1999 פרסם בג"ץ פסק דין תקדימי שקבע, בניגוד להמלצותיה של ועדת לנדוי, כי החוק הישראלי אינו מעניק לחוקרי השב"כ כל סמכות להשתמש באמצעי חקירה פיזיים, וכי השיטות הספציפיות שנדונו במסגרת העתירה הינן בלתי חוקיות. עם זאת, לפי פסק הדין, חוקרי שב"כ שחרגו מסמכותם והפעילו על נחקרים "לחץ פיזי" פסול, עשויים שלא לשאת באחריות פלילית על כך, אם יסתבר בדיעבד שעשו זאת במקרה של "פצצה מתקתקת".

פסק הדין הביא לירידה משמעותית בכמות הדיווחים על שימוש בעינויים ובהתעללות בחקירות השב"כ. עם זאת, בחסות ההכרה במקרה החריג של "הפצצה המתקתקת" על-ידי בג"ץ, נמשך השימוש בשיטות חקירה פסולות, גם אם בהיקף קטן יותר. כך לדוגמה, ביולי 2002 צוטט בעיתון "הארץ" גורם בכיר בשב"כ שאמר כי מאז פסיקת בג"צ הוגדרו 90 פלסטינים כ"פצצות מתקתקות" והופעלו נגדם "אמצעי חקירה חריגים", קרי עינויים. בראיון עם שלושה חוקרי שב"כ, שפורסם ביולי 2004 בעיתון "מעריב" הודה אחד החוקרים כי השב"כ עושה שימוש "בכל המניפולציות האפשריות עד טלטולים ומכות". הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל גבה עשרות תצהירים מפלסטינים שנחקרו על-ידי השב"כ ואשר טענו כי הופעלו נגדם שיטות חקירה אלימות.

Related Updates