רקע על עינויים והתעללות במסגרת חקירות

זכותו של כל אדם להיות חופשי מהתעללות ומעינויים (פיזיים או נפשיים) היא אחת מזכויות האדם הבודדות הנחשבות לזכות מוחלטת, היינו, כזו שאין "לאזן" מול זכויות או ערכים אחרים ושלעולם לא ניתן להשהות או להגביל, גם לא בנסיבות הקשות של מלחמה או מאבק בטרור. זכות זו נהנית כיום מהמעמד הגבוה והמחייב ביותר במשפט הבינלאומי.

ציטוט מעדותו של נחקר ב''אמצעי חקירה חריגים'' של השב''כ.

למרות זאת, עד סוף שנות התשעים, השתמש השב"כ במסגרת חקירתם של פלסטינים תושבי השטחים, באופן שגרתי, במגוון שיטות חקירה המהוות התעללות ואף עינויים, בהסתמך על המלצותיה של ועדה ממשלתית בראשות השופט בדימוס משה לנדוי. ועדה זו קבעה כי, לצורך מניעת טרור, מוסמכים חוקרי השב"כ להפעיל נגד נחקרים "לחץ פסיכולוגי" וכן "מידה מתונה של לחץ פיזי". סמכות זו מעוגנת, לדעת הוועדה, ב"הגנת הצורך" שבחוק העונשין.

בספטמבר 1999 קבע בג"ץ כי החוק הישראלי אינו מעניק לחוקרי השב"כ כל סמכות להשתמש באמצעי חקירה פיזיים, וכי השיטות הספציפיות שנדונו במסגרת העתירה – בהן קשירות מכאיבות, טלטולים, כיסוי הראש בשק לזמן ממושך ומניעת שינה – הינן בלתי חוקיות. עם זאת, לפי פסק הדין, חוקרי שב"כ שחרגו מסמכותם והפעילו על נחקרים "לחץ פיזי", עשויים שלא לשאת באחריות פלילית על כך, אם יסתבר בדיעבד שעשו זאת במקרה של "פצצה מתקתקת", בהסתמך על "הגנת הצורך". פסק הדין הביא לירידה משמעותית בכמות הדיווחים על שימוש בעינויים ובהתעללות בחקירות השב"כ. עם זאת, בחסות ההכרה במקרה החריג של "הפצצה המתקתקת", המשיכו חוקרי השב"כ להשתמש בשיטות חקירה המהוות התעללות ואף עינויים.

Related Updates