רקע על ירי כוחות הביטחון הישראליים בשטחים

הוראות פתיחה באש וכללי המשפט ההומניטארי הבינלאומי

עד לפרוץ אינתיפאדת אל-אקצא בספטמבר 2000 הוגבלו הוראות הפתיחה באש בשטחים למשימות של אכיפת חוק והותאמו לדיני העונשין של מדינת ישראל. ירי אש חיה הותר רק בשלושה מצבים: הראשון, כשנשקפה סכנת חיים, שהוגדרה כ"סכנה ממשית לאובדן חייו של אדם או לחבלה קשה בגופו". במצב זה הותר ירי על מנת לפגוע, אך רק לעבר התוקף ורק כשאין דרך אחרת להתגונן מהסכנה. המצב השני היה לצורך פיזור "התפרעות אלימה" לאחר שאמצעים חמורים פחות, כמו רימוני הלם, גז מדמיע ו"כדורי גומי", נוסו ולא השיגו את מטרתם. המצב השלישי היה במהלך ביצוע נוהל מעצר חשוד, המתיר ירי לעבר רגליו של חשוד בביצוע פשע מסוכן אך ורק כשלב אחרון, לאחר מתן התרעה וירי באוויר, וכאשר לא נשקפת סכנה שאחרים ייפגעו.

קיומן של ההוראות לא מנע במהלך השנים את מותם ופציעתם של פלסטינים חפים מפשע. אחת הסיבות העיקריות לכך היא השימוש השגרתי בירי קטלני גם במצבים בהם, בפועל, לא נשקפה מהם סכנת חיים ממשית לחיילים או לאזרחים. סיבה נוספת היא שישראל לא טרחה לפתח או לרכוש אמצעים לא קטלניים לפיזור הפגנות אלימות על-מנת לצמצם את מספר הנפגעים הפלסטינים באירועים מסוג זה.

עם פרוץ אינתיפאדת אל-אקצא הגדירה ישראל את המתרחש בשטחים באופן גורף כ"סכסוך מזוין" או, במילים אחרות, כמלחמה. הגדרה זו מתעלמת מכך שחלק ניכר מפעולות צה"ל בשטחים - פיזור הפגנות, ביצוע מעצרים, והטלת הגבלות על חופש התנועה - הן פעולות שיטור ואכיפת חוק רגילות והוגדרו ככאלה לפני האינתיפאדה הנוכחית. השינוי בהגדרת המצב סיפק הצדקה לכאורה לעריכת שינויים משמעותיים בהוראות הפתיחה באש.

יש לציין כי בניגוד לעבר, מאז אינתיפאדת אל-אקצא הפסיק צה"ל לחלק לחיילים המשרתים בשטחים פנקס המפרט את הוראות הפתיחה באש. עם זאת, מעדויות חיילים שגבה בצלם וכן ממידע שפורסם באמצעי התקשרות עולות דוגמאות רבות לשינויים שחלו בהוראות שהרחיבו בצורה ניכרת את מגוון המצבים והנסיבות בהם מותר לחיילי צה"ל לפתוח באש. לדוגמה:

Related Updates