מים גנובים: ישראל צמצמה הקיץ את כמויות המים המועברות לפלסטינים, הרחוקות ממילא מלענות על צורכיהם

פורסם: 
27.9.16

בתחילת חודש יוני, במהלך הרמדאן, צמצמה חברת מקורות את כמות המים שהיא מספקת למספר יישובים פלסטיניים בצפון הגדה. יישובים אלה סבלו לאורך כל חודשי הקיץ, וממשיכים לסבול גם היום, ממחסור קשה במים. ישראל נוקטת מדיניות זו מדי קיץ, בהיקפים שונים, וכופה על עשרות אלפי בני אדם להסתפק בכמות מים שאינה עונה על צרכיהם הבסיסיים. זאת, במצב שבו גם לפני הצמצום, כמות המים שעמדה לרשותם, בדומה לרוב תושבי הגדה הפלסטיניים, הייתה נמוכה בהרבה מזו העומדת לרשות אזרחים ישראלים, ואפילו מהצריכה המומלצת על-ידי ארגון הבריאות העולמי של האו"ם.

צמצום אספקת המים ליישובים פלסטיניים שנוקטת מקורות מדי קיץ הוא רק אחד ממכלול הגורמים למצוקת המים הקבועה ממנה סובלים תושבי הגדה. גורמים נוספים כוללים, בין השאר, את העברת השליטה על משאבי המים המשותפים לידי ישראל, את החלוקה הלא שוויונית של זכויות השימוש שלהם, קשיים שמערימה ישראל על פיתוח תשתיות מים פלסטיניות, הריסת תשתיות קיימות והחרמתן, הגבלה או מניעה של גישה למקורות מים מקומיים כמו מעיינות, בארות ובורות לאיסוף מי גשם וכן העדפה קבועה של המתנחלים באספקת המים.

ישראל השתלטה על משאבי המים באזור עם כיבוש הגדה המערבית ב-1967 ומאז היא מנהלת אותם כראות עיניה. על-פי הסכם אוסלו ב' – שאמור היה להיות בתוקף למשך חמש שנים בלבד אך נותר בתוקף עד היום – השליטה במקורות המים נותרה בידי ישראל. ההסכם קבע חלוקה בלתי שוויונית של מקורות המים, לפיה ישראל תנצל 80% מהם והפלסטינים ינצלו את 20% הנותרים. בנוסף, נקבע כי ישראל תמכור לפלסטינים מדי שנה 31 מיליון מטר מעוקב (קוב) נוספים כדי להשלים את המענה על צורכי האוכלוסייה. כמו כן נקבע בהסכמים כי הפלסטינים יפתחו קידוחי מים עצמאיים חדשים. אולם פיתוח זה לא צלח, הן בשל מכשולים שהציבה ישראל, כגון עיכובים מתמשכים והימנעות מאישור פרויקטים, והן בשל קשיים טכניים, על אף סיוע בינלאומי.

למרות שהיקף האוכלוסייה הפלסטינית בגדה הוכפל כמעט מאז נחתם הסכם זה, הפלסטינים מצליחים לנצל רק 14% ממשאבי המים המשותפים (103 מלמ"ק לשנה). זאת, בין השאר בשל הערכת יתר של כמות המים הזמינים באזורים שהוקצו להם, תנובה מוגבלת מבארות קידוח מיושנות, מכשולים שמערימה ישראל בפני פיתוח ומחסור בהשקעות. ישראל מצידה, מנצלת 86% ממקורות המים, כלומר 6% יותר ממה שהוקצה לה בהסכמים. כתוצאה מכל אלה, נאלצת הרשות הפלסטינית לקנות מחברת מקורות הישראלית כמות הגדולה פי שניים וחצי מזו שנקבעה בהסכם. לפי נתוני רשות המים הפלסטינית והלמ״ס הפלסטיני, הרשות קונה מחברת מקורות הישראלית כ-63 מיליון קוב לשנה. מתוכם, 60 מיליון מסופקים לגדה ומהווים 36.6% מצריכת המים הפלסטינית בשטחה, וכשלושה מיליון קוב נוספים המועברים לרצועת עזה. המים מסופקים ליישובים פלסטיניים בגדה באמצעות חיבור משני לבריכות מים אזוריות של חברת מקורות, הממוקמות בתוך ההתנחלויות, ומהן לבריכות מים מקומיות. בשל מצבן הירוד של תשתית הזרמת המים בין היישובים בגדה ושל רשתות המים בתוך ערים וכפרים פלסטיניים, כשליש מסך כל המים שמגיעים לגדה נוזלים ואובדים, זאת בין השאר בשל סירובה של ישראל לאשר פרויקטים לתיקון הרשת.בשל מצבן המיושן של תשתית הזרמת המים האזורית (הפרוסות בגדה) ושל רשתות ההפצה המקומיות (הפרוסות בערים ובכפרים הפלסטיניים) כשליש מסך כל המים שמגיעים לגדה נוזלים ואובדים.

מכסת המים המסופקת ליישובים פלסטיניים היא קבועה, ואינה עולה בהתאם לביקוש. זאת, בניגוד להתנחלויות, שתושביהן מקבלים אספקת מים על-פי ביקוש וצריכה. בנוסף, כאמור, בחודשי הקיץ, כאשר עולה הביקוש בהתנחלויות, מספקת חברת מקורות ביקוש זה, בין היתר, באמצעות צמצום האספקה ליישובים פלסטיניים, כפי שתואר בכתבה שפורסמה בחודש יוני ב'הארץ'. צמצום האספקה ליישובים אלה גורם לירידה משמעותית בלחץ המים בצנרת, וכופה על הרשויות המקומיות הפלסטיניות להנהיג תורנות באספקת המים, כשבכל יום הם מוזרמים לשכונה אחרת, בעוד האחרות נותרות ללא כל אספקה.

אינפוגרפיקה: הנתונים היבשים: צריכת מים בישראל, בגדה ובעזה

הפגיעה בזכותם של הפלסטינים למים, לסניטציה ולרמת חיים נאותה משתקפת באופן מובהק בהשוואה בין הנתונים אודות צריכת המים של האוכלוסייה הפלסטינית לבין אלה של האוכלוסייה הישראלית. לפי נתוני רשות המים הפלסטינית, צריכת המים הממוצעת לשימושים ביתיים, מסחריים ותעשייתיים (לא כולל חקלאות ובניכוי הפחת) בגדה המערבית עמדה ב-2014 על כ-79 ליטר ליום לנפש. כמות זו נמוכה משמעותית מכמות המינימלית המומלצת על-ידי ארגון הבריאות העולמי, העומדת על 100 ליטר ליום לנפש לשימושים אישיים וביתיים בלבד. נתון זה כולל שימושים מסחריים, כך שהצריכה האישית לנפש נמוכה עוד יותר. לפי נתוני רשות המים הישראלית צריכת המים הממוצעת בישראל לשימושים ביתיים, מסחריים ותעשייתיים עמדה בשנת 2014 על כמעט פי ארבע מכך – כ-287 ליטר ליום לנפש.

הנתונים הכוללים על צריכת המים הממוצעת בגדה אינם נותנים כמובן תמונה מלאה על מצוקת המים בגדה. היקף אספקת המים לאזורים שונים וליישובים שונה בגדה שונה מאוד. בחלקו העליון של המדרג נמצאים ערים ויישובים מפותחים, שבהם קיימת רשת מים המספקת, לפחות בחלק משעות היום, זרם מים לבתים. כמו כן יש ביישובים אלה דרכים סלולות המאפשרות הובלת מים במכליות ממקורות חלופיים, כמו מעיינות וקידוחים פלסטיניים, כאשר ישראל מצמצמת את אספקת המים ליישובים פלסטיניים. לעומתם, ישנם כפרים שבהם קיימת אמנם רשת מים, אולם בשל עלויות שינוע ותנאי דרך קשים הובלת מים אליהם בעת צמצום האספקה היא קשה ויקרה. בתחתית המדרג נמצאים עשרות ישובים שישראל אינה מאפשרת לחברם לרשת המים, ולעיתים קרובות גם דרכי הגישה אליהם משובשות, דבר המייקר את עלויות המים המובלים. בנוסף, ישראל חוסמת את גישתם של יישובים אלה למקורות מים טבעיים והורסת ומחרימה מתקנים לאגירת מי גשם ולאחסון מים מובלים בחלק ניכר מהם.

ממיפוי שערכה סוכנות האו"ם לתיאום עניינים הומניטאריים בשנת 2013 עולה כי נכון לאותה שנה, 180 יישובים פלסטיניים הנמצאים באופן מלא או חלקי בשטח C לא היו מחוברים לרשת המים. ביישובים אלה חיים כ-30 אלף בני אדם. ישובים אלה סובלים כאמור לא רק מהגבלות על פיתוח תשתיות מים, אלא אף מהשתלטות על מקורות מים טבעיים שעליהם הסתמכו במשך שנים ומניעת גישה אליהם לרבות הרס של בורות מים ובריכות של מעיינות. כל זאת במסגרת מאמצי הרשויות הישראליות לגרש את תושבי הקהילות מבתיהם. אלפים מתושבי קהילות אלה צורכים בממוצע רק 20 ליטר ליום לנפש. תושבי קהילות אלה משלמים עבור מים המובלים במכליות עד 400% יותר ממחיר המים המסופקים דרך הצנרת, ובמקרים רבים תנאי הסניטציה במכליות המובילות את המים לקויים והופכים אותם לבלתי בטוחים לשתייה.

מציאות זו ממחישה את היקף שליטתה של ישראל בכל רחבי הגדה המערבית. החל מהאזורים המוגדרים כשטח C, שבהם היא כופה על התושבים חיים בתנאים לא תנאים באמצעות מניעת פיתוח תשתיות בתואנות מנהלתיות, וכלה בערים הגדולות, הנמצאות כביכול בשליטה ביטחונית ואזרחית מלאה של הרשות הפלסטינית. שהרי גם בהן מכתיבה ישראל למעשה את שגרת היום יום על-ידי מניעת גישה מספקת למים לצרכים ביתיים, מסחריים ותעשייתיים.

העיר סלפית, מדרום לשכם – קיצוץ של 60% באספקת המים בקיץ

בעיר סלפית חיים כ-15 אלף בני אדם. כ-60% משטחה, ובכלל זה רוב השטחים הבנויים, הוגדרו בהסכמי אוסלו כשטחי A ו-B. לעומתם, השטחים החקלאיים והפתוחים של העיר הוגדרו כשטח C. כ-35% מכוח העבודה המועסק בעיר מתפרנס מענפי החקלאות והתעשייה אחראים. במשך רוב ימות השנה מספקת מקורות למאגרי המים העירוניים של סלפית כ-2,500 קוב מים ליום, ואלה מוזרמים באמצעות רשת המים המקומית לכ-3,200 בתי אב ועסקים בעיר.

ב-4.6.16 מסרה רשות המים הפלסטינית לעיריית סלפית כי מקורות הודיעה על צמצום כמות המים שהיא מעבירה לפלסטינים, עקב עלייה בביקוש בהתנחלויות במהלך הקיץ. באותו יום, ניתקה מקורות לחלוטין את אספקת המים לעיר, דבר שהוביל להתרוקנות המים מהמאגרים העירוניים. למחרת חודש זרם המים, בהיקף של כ-40% מהכמות הרגילה. בעקבות זאת נאלצה עיריית סלפית לחלק את העיר לשלושה אזורי אספקה, ולהנהיג תור, לפיו המים מוזרמים בכל פעם לאזור אחד במשך 24 שעות, בעוד שני האזורים האחרים מנותקים מאספקה למשך יומיים בכל פעם.

הצמצום באספקת המים נמשך עד היום. במהלך החודשים האחרונים השלימו התושבים עם המציאות וצריכת המים שלהם ירדה באופן ניכר, דבר שאפשר לעירייה לבטל לאחרונה את התורנות באספקת המים. בעדויות שמסרו לתחקירן בצלם עבד אל-כרים א-סעדי ב-23.6.16 סיפרו תושבי סלפית על מציאות החיים שנכפתה עליהם:

חלימה שתייה, בת 45, חיה בסלפית עם בעלה וארבעת בניהם סיפרה בעדותה:

מתחילת יוני אנחנו סובלים ממחסור במים. בהתחלה לא היינו ערוכים לזה והיה לנו רק מיכל של 500 ליטר לאגירת מים על גג הבית. נאלצנו לשנות את הרגלי הצריכה שלנו, זה כולל את שטיפת הכלים, הכביסה וניקיון הבית. בעלי התחיל לקנות בקבוקי מים ועברנו להשתמש בצלחות וכוסות חד פעמיות כדי לחסוך במים לשטיפת כלים. הילדים שלי, שהגדול בהם בתיכון והקטן בן 6, נהגו להתקלח כל יום. אבל דווקא בקיץ, למרות החום הכבד, אנחנו נאלצים לתזמן את המקלחות בהתאם לזמינות המים, שמגיעים רק כל יומיים. המים הם מצריך בסיסי בחיים, כל מחסור או ניתוק משבש לגמרי את שגרת החיים של כל המשפחה.

ג'מיל שאהין, בן 47, בעלים של רפת ומפעל ליצור מוצרי חלב מסר בעדותו:

ב-4.6.16 הפועלים במשק הודיעו לי פתאום שאין מים. ביררתי במחלקת המים בעירייה והם מסרו שמקורות ניתקה את זרם המים לעיר. הבקר שאני מגדל זקוק מדי יום לכמות מים שנעה בין 20 ל-25 קוב. התחלנו לקנות ולהוביל מים במכליות ממקורות מים שנמצאים מחוץ לעיר. העירייה מחלקת את העיר לאזורים, והאזור שבו המשק נמצא מקבל מים כל יומיים. לכן אני צריך לקנות כל הזמן מים שמובלים במכליות. ניתוק המשק מזרם המים פוגע בכמויות החלב שהפרות מניבות ובבריאות של הבקר, במיוחד במזג האוויר החם בקיץ.

כפר סאלם, ממזרח לשכם, אספקת מים אחת ל-12 יום

הכפר סאלם שוכן מזרחית לעיר שכם וחיים בו כ-5,000 בני אדם. כל בתי הכפר מחוברים לרשת מים המקבלת אספקה מחברת מקורות. מקורות מספקת את המים בלחץ נמוך מאוד, ולפיכך נאלצת מועצת הכפר להנהיג תורנות באספקה. כדי להתמודד עם מצב, מחזיקים רוב תושבי הכפר מכלים לאגירת מים על גגות הבתים. עד חודש מאי 2016 קיבל כל משק בית אספקת מים אחת לשבוע. בחודש מאי, עוד לפני צמצום האספקה לסלפית וליישובים נוספים, צמצמה מקורות עוד יותר את אספקת המים לכפר סאלם. מאז מקבל כל משק בית אספקה רק אחת לעשרה או 12 יום. לאזורים הגבוהים בכפר המים אינם מגיעים כלל בשל הלחץ הנמוך.

תושבים בכפר סיפרו בעדויות שמסרו לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי ב-30.6.16 על חייהם בצל המחסור במים.

סחר ג'בור, בת 44, חיה בכפר עם בעלה ו-13 ילדיהם:

מאז מאי המים מגיעים לבית בערך פעם בשבועיים. הכמות לא מספיקה ואנחנו נאלצים לקנות מים ממכליות במחיר גבוה של 70 שקל ל-3 קוב בערך. זה יוצר מעמסה כלכלית וגורם גם לקושי פיזי. בכל פעם שמספקים לנו מים בצנרת אני מעבירה את כל הלילה במילוי מכלים, כדי לאגור כמה שיותר. יש לנו מכל ליד הבית שאנחנו ממלאים ואז מזרימים ממנו באמצעות משאבה למכלים שעל הגג כי הזרם בצנרת חלש ולא מגיע לגג. כשנגמרים המים במכלים על הגג אנחנו נאלצים להתקלח ולהוריד את המים בשירותים עם בקבוקים ומכלים קטנים. אני כל הזמן סוחבת מכלי מים וזה גורם לי לכאבים בגב ובידיים.

אני לא יודעת עד מתי זה יימשך. אנו משפחה גדולה וזקוקים להרבה מים בשביל כל הצרכים שלנו. הגענו למצב שאנחנו לא יכולים להתקלח בגלל המחסור במים. כל אחד מאתנו מתקלח בקושי פעם בשבוע. האם יעלה על הדעת שאדם יתקלח פעם בשבוע בחום הקשה הזה? צריך להתקלח פעמיים ביום ולא פעם בשבוע.

בעלי הוא פועל, ומאז תחילת החודש הוא עבד רק ארבעה ימים בשכר של 400 שקלים. עכשיו אנחנו צריכים להתלבט אם בסכום הזה נקנה מים, או נשלם חשבון חשמל או נקנה אוכל... הרשויות הישראליות מקשות על החיים שלנו ומסבכות אותם.

רנד עוואד, בת 43, חיה בכפר עם בעלה ושלושת ילדיהם:

הבעיה לא מסתכמת בפרקי הזמן שבהם אין מים. יש בעיה גדולה יותר – של חולשת הזרם. המים לא מגיעים למכלים הגדולים שעל הגגות, ולכן אנחנו נאלצים למלא מכלי מים או דליים ולהשתמש במשאבות כדי להעלות אותם לשם. נאלצנו לקנות משאבה במחיר של 350 שקל. ברוב המקרים המים מגיעים בשעות הלילה, אחרי השעה תשע, ואנחנו נאלצים להישאר ערים כל הלילה כדי להעלות אותם לגג ולמלא את המכלים.

אני לא עושה כלום עד שהמים מגיעים. הכל מחכה – כביסה, שטיפת רצפות ואפילו מקלחות אנחנו משתדלים לדחות. כשהמים מגיעים כולם מתחילים להידחף כי כל אחד רוצה להתקלח ראשון. הילדים רבים ואני נאלצת להגביל אותם בזמן כדי שהמים לא ייגמרו. כל אחד נכנס לעשר דקות בלבד, רק פעם בשלושה ימים.

בזמן הרמדאן הצורך במים עולה. אנחנו מארחים הרבה אנשים, כי נהוג להזמין קרובי משפחה לארוחת שבירת הצום. בשבוע שעבר היו אצלנו אורחים ובדיוק בזמן ה'איפטאר' אזלו המים, אז לא יכולתי לשטוף את הכלים ולא לנקות את השירותים ואת שאר הבית. המצב נשאר כך במשך שלושה ימים, עד שזרם המים התחדש. הריח של הכלים והבית היה מגעיל. לא היו לנו אפילו מים בשביל להכין אוכל. לא יכולנו להישאר בבית. בכל יום קרובי משפחה, שלא גרים בכפר, היו מזמינים אותנו לארוחת שבירת הצום. השיחה בכל יום בקרב המשפחה והחברים הייתה תמיד על מצב המים, האם יש מים, מתי יגיעו המים ואיך מסתדרים עם הכמות המזערית שמגיעה לבתים.

נאלצנו להתחיל לקנות מים ממכליות, אבל הם לא מגיעים מיד כשמזמינים. לפעמים זה לוקח יותר מ-24 שעות, בגלל שיש הרבה ביקוש. הרי כל התושבים בכפר סובלים מהמחסור במים. פעם אחת נאלצתי להביא מים מקרובי משפחה שיש להם באר. העמסנו את המכל על האוטו והלכנו אליהם, שאבנו מים מהבאר שלהם באמצעות משאבה, וחזרנו הביתה. בבית שוב שאבנו את המים מהמכל והעלינו אותם למאגר שעל הגג. שלוש שעות התעסקנו עם העניין הזה.

המחירים הגבוהים של המים מגבירים עוד יותר את המצוקה שלנו. על המים המגיעים אלינו מהרשת אנו משלמים 5 שקל לקוב, ואילו על אלה שאנחנו קונים מהמכלית אנו משלמים בערך 22 שקל לקוב. חוץ מזה, גם צריכת החשמל עולה, כי אנחנו נאלצים להפעיל את המשאבה החשמלית. לפעמים אני מרגישה שאנחנו עובדים רק בשביל לכסות את הוצאות המים והחשמל.

ח'ירבת חומסה, בקעת הירדן, איסור על חיבור לרשת המים

ח'ירבת חומסה היא קהילה קטנה המונה כעשרים משפחות ושוכנת מצפון מזרח למחסום חמרה. הקהילה מרוחקת יחסית מישובים פלסטיניים אחרים, ונמצאת במרחק של כ-12 קילומטר מהכפר עין-שיבלי שבו לומדים ילדי הקהילה. הגישה לקהילה זו קשה במיוחד ומחייבת נסיעה של כשבעה קילומטרים בדרכי עפר משובשות. קהילה זו היא אחת מעשרות קהילות קטנות של רועים וחקלאים הנמצאות ברחבי הבקעה.

בדומה לקהילות נוספות בבקעה ובשאר חלקי שטח C, ח'ירבת חומסה אינה מוכרת על-ידי הרשויות הישראליות, הפועלות לגירוש תושביה. מעל האוהלים והפחונים של תושבי הקהילה מרחפת סכנה מתמדת של הריסה על-ידי המנהל האזרחי. הרשויות הישראליות מגדירות את השטח שבו חיים תושבי ח'ירבת חומסה כשטח צבאי, שבו אסור להם לא רק לבנות, אלא אפילו לשהות. מדי שנה מפנים הצבא והמנהל האזרחי משפחות מח'ירבת חומסה עשרות פעמים, בתואנה של קיום אימונים צבאיים בסמוך לבתיהם. כחלק מסירובן להכיר בקהילה וממאמציהן לסלקה, הרשויות הישראליות מונעות מח'ירבת חומסה ומקהילות דומות להתחבר לרשת המים.

תושבי הקהילה נאלצים להתקיים בתנאי החום הקשים של הבקעה, בעודם מתפרנסים בדוחק מחקלאות ורעיית צאן, תוך שהם סובלים ממחסור קבוע במים. באזור המגורים של הקהילה אין מעיינות אולם ישנם מספר בורות שחפרו התושבים לאגירת מי גשמים. נגד בורות אלו הוציא המנהל האזרחי צווי הריסה שעדיין תלויים ועומדים. תושבי הקהילה נאלצים להוביל מים במכלים נגררים בדרכים המשובשות המובילות אליה, תוך הסתכנות בהחרמת כלי-הרכב והמכלים עצמם על-ידי המנהל האזרחי. מדיניות זו של הריסת בורות מים והחרמת מכליות על-ידי המנהל האזרחי מיושמת בכל רחבי הגדה.

בעדות שמסרה לתחקירן בצלם עארף דראר'מה תיארה עפיפה אבו כבאש, החיה בח'ירבת חומסה עם משפחתה, את חייהם בצל המחסור במים:

עפיפה אבו כבאש. צילום: עארף דראר'מה, בצלםלפני כ-15 שנה נישאתי לבעלי כאישה שנייה, ויש לנו שני ילדים משותפים. לבעלי ואשתו הראשונה יש 13 ילדים. אנו חיים כמשפחה אחת באוהלים, שלא באמת מגנים עלינו מפני קור וחום. הפגיעות המתמשכות של הרשויות הישראליות הופכות את החיים שלנו לקשים יותר. עברנו כבר כמה הריסות ופינויים, וגם החרימו לנו את הצאן ונאלצנו לשלם קנסות כדי לקבל אותו בחזרה. ראינו איך שטחי המרעה שלנו והיבולים שלנו עולים באש בגלל האימונים שלהם באזורי המגורים שלנו. הצבא מפעיל מדיניות מתמשכת רבת שנים כדי לגרש אותנו מכאן. הכול חסר כאן, וזה עוד יותר מקשה את חיינו. אין מים באזור ואנו נאלצים להביא מים באמצעות משאיות ומכלים נגררים. זה עולה לנו הרבה כסף והצעדים של הרשויות מקשים גם על זה. נהג הרכב הגורר נאלץ לנסוע בדרכים קשות, שיש בהן גם נפלים מאימונים של הצבא, כדי להביא את המים אלינו. כל הדרכים שמגיעות אלינו הן דרכים קשות ולא מוסדרות. אנחנו מקבלים בכל פעם רק חצי מכל, כי מכל מלא הוא כבד מדי בשביל נסיעה בדרכים האלה. כבר החרימו לנו בעבר כמה טרקטורים ומכלים שהם גררו. הם מנסים לגרש אותנו על-ידי ייבוש.

כשמכל מים מגיע אלינו זה נראה כמו חתונה או חג. אנחנו מעבירים את המים למכלי פלסטיק ומנהיגים משטר מחמיר של צריכה כדי לשמור עליהם, אחרי שטרחנו כל כך הרבה כדי להשיג אותם. אנחנו משתמשים במים בחסכנות ומשקים את הצאן שלנו רק מספיק בשביל שימשיך לחיות. יש באזור עשרות נקודות מים של הישראלים, שמספקות מים למחנות הצבא ולהתנחלויות והצינורות עוברים מול הבתים שלנו. אנחנו רק שומעים את הקול של המים בתוך הצינורות. תסתכל שם על החוות הירוקות של המתנחלים ותראה את היובש והמדבר שסביבנו. הם לקחו את המים שלנו והם נהנים משפע בזמן שאנחנו עוברים מסע ייסורים כדי להשיג כוס מים לילדים שלנו.