עינויים והתעללות בחקירה

עינויים והתעללות בראי המשפט הבינלאומי

פורסם: 
9.5.10

המשפט הבינלאומי מטיל איסור מוחלט על עינויים ועל יחס אכזרי, בלתי אנושי או משפיל (להלן: התעללות). משמעות הדבר היא כי, בניגוד לנורמות חשובות אחרות, מדינות אינן רשאיות לגרוע ממנו או לאזן אותו אל מול זכויות או ערכים אחרים, אפילו לא במצבי חירום. יתרה מזו, מזה זמן רב התגבש בעולם קונצנזוס רחב לפיו האיסור המוחלט על עינויים ועל התעללות הוא כלל מינהגי, כלומר, כזה שתקף מבחינה משפטית בנוגע לכל מדינה, ארגון או אדם באשר-הם, במעשיהם בכל מקום בתבל, ללא קשר לתחולתה של אמנה בינלאומית זו או אחרת.

איסור זה מעוגן בשני הענפים העיקריים במשפט הבינלאומי, החלים על ישראל ביחסה לעצירים פלסטינים: המשפט הבינלאומי לזכויות האדם, העוסק בחובותיה של מדינה כלפי כל אדם הנמצא תחת שיפוטה, והמשפט ההומניטארי הבינלאומי, העוסק, בין השאר, בחובותיה של מדינה כלפי תושבי שטח כבוש. שתי האמנות המרכזיות בענף הראשון, בהן מעוגן האיסור על עינויים ועל התעללות הן, האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, והאמנה נגד עינויים וצורות אחרות של יחס או עונש אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים. אחת האמנות העיקריות לגבי הענף השני היא אמנת ג'נבה הרביעית.

האיסור על עינויים ועל התעללות הוא מרכיב מרכזי גם בענף אחר של המשפט הבינלאומי: המשפט הפלילי הבינלאומי. הפרת איסור זה מהווה, במסגרת ענף זה, פשע בינלאומי. אנשים המעורבים בביצוע פשע זה, לרבות אנשים שהורו לאחרים לענות או להתעלל או שסייעו לבצע מעשים אלו, נושאים באחריות פלילית אישית על כך. אחריות זו מתווספת לאחריות הרובצת על המדינה מטעמה פעלו אותם אנשים, והיא נפרדת ממנה. לפיכך, מחויבת כל מדינה באשר-היא, להפוך את המעורבות בביצוע פשעים אלו לעבירות פליליות בחקיקה המקומית שלה ולהעמיד את החשודים לדין. אי עמידה בחובה זו מעניקה לשאר המדינות בעולם סמכות לעצור את החשודים בעינויים, בזמן שאלה נוכחים בשטחה, לצורך העמדתם לדין או הסגרתם, ללא קשר למקום ביצוע העינויים, לאזרחות החשוד או לאזרחות הקרבן.

ההגדרה המקובלת ביותר למונח "עינויים" היא זו המופיעה בסעיף 1(1) לאמנה נגד עינויים:

לעניין אמנה זו , המונח "עינויים" , הוראתו מעשה אשר באמצעותו נגרם במכוון לאדם כאב או סבל חמור , בין אם פיזי , בין אם מנטלי , במטרה להוציא ממנו או מאדם שלישי מידע או הודאה , להענישו על מעשה שביצעו או נחשד בביצועו , הוא או אדם שלישי , או להפחיד או לאנוס אותו או אדם שלישי, או מכל סיבה ששורשיה בהפליה מכל סוג שהוא , מקום שכאב או סבל כאמור נגרמים בידי או באישור או בהסכמה בשתיקה של עובד ציבור או אדם אחר הממלא תפקיד רשמי בשידולו. אין הוא כולל כאב או סבל הנובעים מעונש על - פי חוק , טבועים בהם או נלווים אליהם .

מהגדרה זו עולים אפוא ארבעה תנאים מצטברים, ההופכים מעשה מסוים לעינויים:

  1. נעשה במכוון
  2. גרם לכאב או סבל חמור
  3. נעשה לצורך השגת אחת המטרות הנמנות באמנה, בהן הוצאת מידע
  4. נעשה על-ידי עובד ציבור או בהסכמתו.

מבין הארבעה, התנאי השני הוא זה המעורר קשיים ומחלוקות בניסיונות ליישם את ההגדרה ביחס לאמצעי חקירה בכלל, וביחס לאמצעי חקירה מתוחכמים ומשולבים כגון אלה בהם משתמשים כוחות הביטחון של ישראל, בפרט. בהקשר זה יש לזכור כי, מאחר שכאב וסבל הם חוויות סובייקטיביות מטבען, לגבי מעשים מסוימים לא ניתן לקבוע באופן מופשט אם הסבל שגרמו היה חמור, אלא ביחס לנקיטתם במצב מסוים ונגד אנשים ספציפיים. כך למשל, ייתכן כי שיטת חקירה מסוימת גורמת אצל אדם צעיר ובריא סבל משמעותי אך לא חמור, ואילו אצל אדם מבוגר או חולה היא גורמת סבל חמור;

להבדיל מעינויים, אין בנמצא באף אחת מהאמנות הגדרה מוסמכת להתעללות. מהפסיקה והספרות בנושא, עולה כי שני הקריטריונים המרכזיים המבחינים בין עינויים להתעללות הם עוצמת הסבל שנגרם בגין התנהגות מסוימת והמטרה העומדת מאחורי אותה התנהגות. לפיכך, התנהגות הגורמת סבל משמעותי אך לא חמור, או לחלופין, הגורמת סבל חמור, אך לא למטרת הוצאת מידע (למשל, כתוצאה מהפעלת כוח מופרז במסגרת מעצרו של אדם המתנגד למעצר), תוגדר כהתעללות ולא כעינויים.

גופים מעין-שיפוטיים מרכזיים, בעיקר ועדת זכויות האדם של האו"ם, האחראית לבחון תלונות של יחידים על הפרת האמנה בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, מרבים להתייחס לשני האיסורים כאל מקשה אחת, מבלי לציין במקרים קונקרטיים, האם המעשים הנדונים נופלים בקטגוריה האחת או האחרת. גופים אחרים, בראשם בית הדין האירופי לזכויות האדם, נוהגים להבחין בין השניים, וזאת על אף עמדתם העקרונית, לפיה שני האיסורים מוחלטים במידה שווה. ההצדקה לכך נעוצה בדעתו של בית הדין, לפיה המונח עינויים נושא עימו "סטיגמה מיוחדת", בה נכון להכתיר רק את המעשים החמורים ביותר.