עינויים והתעללות בחקירה

עינויים והתעללות לפי פסיקת בג"ץ

פורסם: 
9.5.10

ב-6 בספטמבר 1999 פרסם בג"ץ את פסק דינו בכמה עתירות כנגד מדינת ישראל והשב"כ, בבקשה לאסור על השימוש בשיטות חקירה מסוימות המהוות התעללות אסורה ואף עינויים. השימוש בשיטות אלה על-ידי השב"כ הותר על-ידי הממשלה, בהסמתך על המלצותיה של ועדה ממשלתית בראשות השופט בדימוס משה לנדוי. ועדה זו קבעה כי, לצורך מניעת טרור, רשאים חוקרי השב"כ, על סמך סייג הצורך שבחוק העונשין, להפעיל נגד נחקרים "לחץ פסיכולוגי" וכן "מידה מתונה של לחץ פיזי".

פסק הדין שינה את המצב המשפטי ששרר עד אז בישראל בשאלת סמכויותיו של השב"כ בחקירת חשודים בפעילות טרור. מסקנתו המרכזית היתה, בניגוד למסקנות של ועדת לנדוי, כי אין לשב"כ סמכות חוקית להשתמש באמצעי חקירה פיזיים, החורגים מכללי החקירה "הסבירה וההוגנת", והגורמים סבל לנחקר. כבוד האדם, קבע נשיא בית המשפט דאז אהרון ברק, "הוא גם כבודו של האדם הנתון בחקירה". עם זאת, כל חקירה עלולה להיות מלחיצה ובלתי-נעימה לנחקר. לחץ מסוג זה ייחשב חוקי, רק אם הוא "תוצאת לוואי של צרכים חקירתיים אינהרנטיים" ולעולם לא אמצעי כשלעצמו, שנועד להתיש את הנחקר ולשבור את רוחו.

בהיעדר חקיקה מפורשת המתירה שימוש בלחץ פיזי, קבע פסק הדין, "סמכות החקירה המוקנית על פי חוק לחוקר שב"כ היא אותה סמכות חקירה המוקנית על פי חוק לחוקר משטרה". בהתאם לכך, השימוש ב"אמצעים פיזיים" על-ידי השב"כ הוא בלתי חוקי, שכן הוא חורג מעקרונות החקירה הסבירה , פוגע בזכות לכבוד של הנחקר (המעוגנת בחוק היסוד: כבוד האדם וחירותו) ומהווה עבירה פלילית לפי חוק העונשין.

על רקע עקרונות אלה בחן פסק הדין ארבע שיטות חקירה ספציפיות, בהן השתמש השב"כ, כפי שאלה דווחו על-ידי העותרים: טלטול אלים; אילוץ הנחקר לכרוע על קצות אצבעות רגליו במשך כמה דקות בכל פעם; שיטת ה"שאבח", שכללה הושבת הנחקר בכיסא נמוך ומוטה קדימה וכלפי מטה כאשר ידיו אזוקות מאחורי גבו, כיסוי ראשו של הנחקר בשק אטום, והשמעה רצופה של מוזיקה רועשת; ומניעת שינה. בנוגע לשלוש השיטות הראשונות, קבע פסק הדין כי אלה חורגות מכללי החקירה הסבירה ואינן נדרשות למטרות לגיטימיות כגון מניעת תקשורת בין נחקרים, ולכן אין לשב"כ סמכות להשתמש בהן בשום מקרה. לעומת זאת, באשר למניעת שינה, קבעו השופטים כי השב"כ מוסמך להשתמש בה אם המניעה היא "תוצר לוואי" של חקירה אינטנסיבית ולא אמצעי לחץ בפני עצמו.

עמדתו של בג"ץ ביחס לשאלת סמכויותיו של השב"כ וחוקיותן של השיטות בהן השתמש הינה, ככלל, עמדה ראויה העולה בקנה אחד עם עקרונות המשפט הבינלאומי. לעומת זאת, שגה בג"ץ בקובעו כי חוקרי שב"כ, שחרגו מסמכותם והפעילו על נחקרים "לחץ פיזי" פסול, עשויים שלא לשאת באחריות פלילית על כך, אם יסתבר בדיעבד שעשו זאת "בנסיבות המתאימות". הבסיס למסקנה זו נמצא, אליבא דבג"ץ, בסייג הצורך שבחוק העונשין.

עמדת המדינה, שהתבססה על מסקנותיה של ועדת לנדוי, גרסה כי סייג הצורך הקנה לחוקרי השב"כ, מראש ובאופן אוטומטי, סמכות חוקית להפעיל לחץ פיזי על נחקרים בנסיבות מסוימות. בג"ץ דחה עמדה זו. הוא נימק זאת בכך, שסייג הצורך "עוסק בהכרעה אינדיבידואלית של אדם המגיב למצב עובדתי נתון" ולכן אינו יכול לשמש מקור סמכות לפעולתם של עובדי ציבור, אלא "רק" הגנה מפני אחריות פלילית, בדיעבד.

בפסק הדין התחמקו השופטים מלקבוע מפורשות, ששיטות החקירה שנדונו במסגרתו מהוות עינויים, או לפחות התעללות אסורה, על אף שקביעה כזו התבקשה מתיאורי השיטות שאומצו בפסק הדין ומהתקדימים שנקבעו על-ידי גופים בינלאומיים מוסמכים. ניתן לשער כי התחמקות זו נבעה, בין השאר, מן העובדה, שאילו היו קובעים כך, אזי היה פסק הדין סותר סתירה חזיתית את המשפט הבינלאומי, המחייב מדינות להעמיד לדין אנשים האחראים לביצוע עינויים או התעללות, והאוסר עליהן להיתלות בנסיבות חריגות כצידוק למעשים כאלו.

בנוסף, לא ניתן להתעלם מהמשמעות הערכית, החורגת מהתחום המשפטי גרידא, שנגזרת מההכרה באפשרות שסייג הצורך יחול על מעשה מסוים. משמעות זו היא שאותו מעשה עליו הוחל סייג הצורך היה, בנסיבות בהן נעשה, הדבר הנכון לעשותו, שכן נועד למנוע את התממשותה של סכנה גרועה בהרבה. גם על רקע משמעות ערכית זו, לא פלא שהשופטים בחרו להתחמק מלקבוע במפורש כי שיטות החקירה שתוארו בפסק הדין מהוות עינויים או התעללות. אלא שהתחמקות זו, אינה יכולה לטשטש את העובדה המצערת, לפיה הערכאה השיפוטית הגבוהה ביותר בישראל העניקה לגיטימציה, ולו במשתמע, לשימוש בעינויים ובהתעללות.

זאת ועוד. בפסק הדין, נמנע בג"ץ מלספק הגדרה קפדנית ומדוקדקת של אותן "נסיבות מתאימות" בהן עשוי סייג הצורך לחול. הימנעות זו היתה בבחינת הוספת חטא על פשע, שכן היא פתחה פתח לפרשנויות מרחיבות מצד השב"כ ויועציו המשפטיים ולהידרדרות ב"מדרון חלקלק" של הרחבת היקף ההתעללות והעינויים.