חקירות השב"כ עד לפסיקת בג"ץ

פורסם: 
9.5.10

ב-1987 הוקמה ועדה ממשלתית רשמית בראשותו של נשיא בית המשפט העליון בעבר, השופט משה לנדוי, שבחנה את שיטות החקירה של השב"כ. לאחר ארבעה חודשים הגישה הוועדה את הדו"ח המסכם שלה. הדו"ח כולל שני חלקים, שרק הראשון שבהם, אשר סוקר את אופיין של פעולות השב"כ, פורסם. חלקו השני הוא סודי, ומפורטים בו, בין היתר, קווים מנחים לשיטות החקירה המותרות. הוועדה דנה בדו"ח בשני נושאים. הראשון הוא מתן עדויות שקר בבתי-משפט על-ידי חוקרי השב"כ. הוועדה קובעת כי משנת 1971ואילך, כאשר נערכו משפטים רבים בשל המספר הגבוה של מקרים בהם הועלו התנגדויות לגבי קבילותן של הודאות, החל השב"כ לשקר באופן עקבי לבתי-המשפט, בהכחישו כי נעשה שימוש בכוח פיסי לקבלת הודאות. הנוהג להעיד עדות שקר במשפטי זוטא, שדנו בקבילות ההודאות, למרות שמדובר בעבירה ברורה על סעיף 237(א) לחוק העונשין בנושא עדות שקר, נמשך לפחות עד 1986. הוועדה גם מצטטת תזכיר פנימי של השב"כ משנת 1982, המורה במפורש לחוקרים לשקר בבית המשפט בעניין השימוש בלחץ פיסי, ומציין את סוג השקר שיש לשקר. למרות גינויה את עדויות השקר, המליצה הוועדה כי לא יינקטו הליכים פליליים בעוון עדות שקר נגד עובדי השב"כ האחראים לכך.

הנושא השני בו דנה הוועדה הוא אמצעי חקירה של חשודים ב"פעילות חבלנית עויינת." על-פי ועדת לנדוי "אין להימנע מהפעלת מידה מתונה של לחץ פיסי." הגינוי המוחלט שמתחה הוועדה על נוהלי העבר בשב"כ מתייחס רק למתן עדויות שקר ולא לשיטות החקירה עצמן. במלים אחרות, לפי הוועדה מותר להפעיל לחץ אך אסור לשקר ביחס לכך. הוועדה מסכימה עם עמדת השב"כ כי ללא צורה כלשהי של לחץ פיסי" לא תיתכן כלל חקירה אפקטיווית." אולם בנוסף לכך, היא מצדיקה "הכרח" זה גם במונחים משפטיים ומוסריים מפורשים יותר.

הפתרון החוקי הוא אימוץ הגנת "הצורך" שבחוק העונשין , אשר פוטרת מאחריות פלילית את מי שפעל מתוך הגנה על עצמו או על אחרים אשר על שלומם הופקד, כאשר הגנה זו עומדת בקריטריונים מסוימים, כגון שהנזק שנמנע היה מיידי, הנזק שנגרם לא היה מוגזם ולא ניתן היה למנוע את הנזק בדרך אחרת. המדינה יכולה לנקוט קו הגנה זהה, באמצעות נציגיה, חוקרי השב"כ. הדוגמא הידועה היא זו המכונה "הפצצה המתקתקת." טרוריסט שנלכד ויודע היכן הוטמנה פצצה העומדת להתפוצץ בתוך קהל רחב. במקרה זה אלימות היא מוצדקת על-מנת להשיג מידע בנוגע למיקום הפצצה. השימוש המשפטי בצורך הוא על בסיס מוסרי, כאשר החובה להגן על החיים גוברת על הערכים שמוגנים באיסורי החוק הפלילי.

מהו לחץ מותר? לפי קביעת הוועדה, "אמצעי הלחץ צריכים להתרכז בעיקר בלחץ פסיכולוגי לא-אלים של חקירה נמרצת וממושכת ובשימוש בתחבולות, כולל מעשי הטעיה. אולם כאשר אלה אינם משיגים את המטרה, אין להימנע מהפעלת מידה מתונה של לחץ פיסי." בחלק השני, והחסוי, של הדו"ח, מפורטות הנחיות והמגבלות על מה שמתירה הוועדה, אשר אוסרת על הפעלת לחץ "מופרז" על הנחקר, ודורשת כי השימוש באמצעים חייב להיות שקול בחומרתו למידת הסכנה הצפויה.

מאז ניתנו המלצות אלה של הוועדה, בשנת 1987, ועד לפסק הדין בחודש ספטמבר 1999 עינו חוקרי השב"כ אלפי נחקרים, וגרמו להם במכוון כאב וסבל קשים. העינויים לא היו חריגים ולא הוגבלו ל"פצצות מתקתקות." נהפוך הוא, הם נהפכו לשגרה ביורוקרטית לכל דבר: היה ציוד סטנדרטי לעינויים והיה רישום קפדני של זמני הכאבה וסבל. אפילו בתשובות המדינה לעתירות נגד עינויים חזרו שוב ושוב פסקאות שלמות של הצדקה שגרתית למעשים חריגים כביכול. אמצעי הפיקוח על השב"כ לא הצליחו למנוע את הפיכתם של העינויים בישראל לעניין שגרתי, שיטתי וממוסד.

בצלם מעריך כי מדי שנה נחקרו בידי השב"כ בין 1,000 ל-1,500 פלסטינים. כלפי כ-85% מהם, כלומר לפחות 850 איש, הופעלו אמצעים המהווים עינויים.

פירוט מדויק של ההיתרים שניתנו לחוקרי השב"כ לגבי מידת הלחץ המותר אינו מצוי בידינו, שכן עד היום לא פורסמו החלק החסוי של דו"ח ועדת לנדוי או ההיתרים המיוחדים שניתנו על- ידי ועדת השרים לענייני השב"כ, המתירים אמצעי חקירה קשים יותר מאלו שהותרו על-ידי הוועדה. עם זאת, ממאות עדויות שנגבו מנחקרים פלסטינים על-ידי ארגוני זכויות-אדם ישראליים, פלסטיניים ובינלאומיים, מתצהירים שהוגשו על-ידי הנחקרים לבג"ץ ומתשובות המדינה לעתירות נגד עינויים , מצטיירת תמונה ברורה של שיטות החקירה שהיו נהוגות בשב"כ. נציגי השב"כ ופרקליטות המדינה אישרו את השימוש ברוב השיטות והתיאור העובדתי המופיע בפסק-הדין האחרון של בג"ץ רק מחזק זאת.

אמצעי החקירה כללו מספר שיטות: מניעת שינה למשך מספר ימים באמצעות כבילת הנחקר בתנוחות מכאיבות, השמעת מוסיקה חזקה, כיסוי הראש בשק מסריח, חשיפת הנחקר לחום או קור קיצוניים, קשירת הנחקר לכיסא נמוך ומשופע , הידוק האזיקים שעל ידי הנחקר, העמדת הנחקר כשידיו כבולות ומונפות מעלה, השכבת הנחקר כשגבו מונח על שרפרף גבוה וגופו מקושת לאחור, הכרחת הנחקר לכרוע על בהונות רגליו כשידיו כבולות מאחורי גבו, טלטולים פיסיים של הנחקר במהלכם תופס החוקר את הנחקר ומטלטל אותו, איומים וקללות, ומתן מזון באיכות ירודה וזמן בלתי מספיק לארוחות (לצפיה באיורים של שיטות העינויים של השב"כ).

שיטות אלה הופעלו לרוב במשולב כדי ליצור לחץ מצטבר על הנחקר. כך, מניעת השינה מהנחקר הושגה באמצעות המוסיקה החזקה, הכיסא המשופע, הכבילה, ולעתים באמצעות כפיית תנוחות כגון עמידה או מתיחת הזרועות לאחור. במקביל, נקטו החוקרים בשיטות שנועדו לגרום לבידוד חושי של הנחקר על-ידי ניתוקו מהעולם החיצוני, המוסיקה החזקה והשק המכסה את הראש. על-מנת להוסיף לכאב הפיסי הוסיפו להם החוקרים את הידוק האזיקים עד למקסימום, כפייה על הנחקר לכרוע ו"טלטולים".

רבים מהנחקרים שוחררו לאחר עשרות ימי חקירה בלא שהוגש נגדם כתב אישום או הושמו במעצר מינהלי בלי שיועמדו לדין, דבר המצביע על היותם חפים מפשע. רבים מהנחקרים, שהוגדרו על-ידי השב"כ כ"פצצות מתקתקות", נחקרו בעינויים במהלך כל השבוע, ואילו בסופי שבוע, כאשר החוקרים יצאו לחופשה, הפסיקו ה"פצצות" "לתקתק" עד ליום ראשון, וחוזר חלילה.

בנוסף, חקר השב"כ באופן קבוע, תוך שימוש בעינויים, אנשים שלא היו חשודים בעבירה על החוק, בהם פעילים פוליטיים של תנועות אסלאמיות, סטודנטים החשודים בנטיות אסלאמיות, מורי דת, שייח'ים ואימאמים ופעילים באגודות צדקה אסלאמיות, אחים וקרובי משפחה אחרים של אלה שהוגדרו כ"מבוקשים", בניסיון להשיג מהם מידע עליהם, או בעלי מקצוע העלולים להיות מעורבים בהכנת מטעני חבלה - והרשימה כמעט אינסופית. במספר מקרים נעצרו גם נשותיהם של נחקרים במהלך תקופת חקירתם, והחוקרים אף התעללו בהן, במטרה להגביר את הלחץ על אותם נחקרים, ולא פעם עונו פלסטינים במטרה לגייסם כמשתפי פעולה.

מאז המליצה ועדת לנדוי, בשנת 1987, כי השב"כ ישתמש בלחץ פסיכולוגי וב"מידה מתונה של לחץ פיסי," דן בית- המשפט העליון במאות עתירות של עצירים פלסטינים, שהתלוננו על הפעלת אמצעי "לחץ" פיסיים ופסיכולוגיים נגדם בעת חקירתם בשב"כ. עד לפסק הדין האחרון, מספטמבר 1999, דחו שופטי בג"ץ חלק גדול מהעתירות, והתירו, למעשה, לשב"כ להמשיך לחקור בעינויים. במקרים בודדים הוציא בג"ץ צווים על-תנאי וצווי ביניים, שאסרו זמנית על השב"כ להשתמש בכל האמצעים האלה או בחלקם. בג"ץ נמנע באופן עקבי מלהכריע בשאלות העקרוניות בנושא חקירות השב"כ, כמו בשאלה האם שיטות החקירה של השב"כ מהוות עינויים ומהי חוקיותן של השיטות על-פי המשפט הישראלי והמשפט הבינלאומי.