רקע על עינויים והתעללות במסגרת חקירות

פורסם: 
9.5.10
עודכן: 
16.3.16

זכותו של כל אדם להיות חופשי מהתעללות ומעינויים (פיזיים או נפשיים) היא אחת מזכויות האדם הבודדות הנחשבות לזכות מוחלטת, היינו, כזו שאין "לאזן" מול זכויות או ערכים אחרים ושלעולם לא ניתן להשהות או להגביל, גם לא בנסיבות הקשות של מלחמה או מאבק בטרור. זכות זו נהנית כיום מהמעמד הגבוה והמחייב ביותר במשפט הבינלאומי.

ציטוט מעדותו של נחקר ב''אמצעי חקירה חריגים'' של השב''כ.

למרות זאת, עד סוף שנות התשעים, השתמש השב"כ במסגרת חקירתם של פלסטינים תושבי השטחים, באופן שגרתי, במגוון שיטות חקירה המהוות התעללות ואף עינויים, בהסתמך על המלצותיה של ועדה ממשלתית בראשות השופט בדימוס משה לנדוי. ועדה זו קבעה כי, לצורך מניעת טרור, מוסמכים חוקרי השב"כ להפעיל נגד נחקרים "לחץ פסיכולוגי" וכן "מידה מתונה של לחץ פיזי". סמכות זו מעוגנת, לדעת הוועדה, ב"הגנת הצורך" שבחוק העונשין.

בספטמבר 1999 קבע בג"ץ כי החוק הישראלי אינו מעניק לחוקרי השב"כ כל סמכות להשתמש באמצעי חקירה פיזיים, וכי השיטות הספציפיות שנדונו במסגרת העתירה – בהן קשירות מכאיבות, טלטולים, כיסוי הראש בשק לזמן ממושך ומניעת שינה – הינן בלתי חוקיות. עם זאת, לפי פסק הדין, חוקרי שב"כ שחרגו מסמכותם והפעילו על נחקרים "לחץ פיזי", עשויים שלא לשאת באחריות פלילית על כך, אם יסתבר בדיעבד שעשו זאת במקרה של "פצצה מתקתקת", בהסתמך על "הגנת הצורך". פסק הדין הביא לירידה משמעותית בכמות הדיווחים על שימוש בעינויים ובהתעללות בחקירות השב"כ. עם זאת, בחסות ההכרה במקרה החריג של "הפצצה המתקתקת", המשיכו חוקרי השב"כ להשתמש בשיטות חקירה המהוות התעללות ואף עינויים.

מסדרה של מחקרים שפרסמו בצלם והמוקד להגנת הפרט, שהתבססו על מאות תצהירים ועדויות שנגבו מפלסטינים שנחקרו בשב"כ, עולה כי השב"כ עדיין מפעיל, כדבר שבשגרה, משטר חקירות הכרוך בהתעללות נפשית ופיזית בנחקרים. משטר זה מתבסס על ניתוק הנחקר מן העולם החיצון ושימוש בתנאי כליאה קשים כאמצעי להפעלת לחץ פסיכולוגי ולהחלשת הגוף, במקביל לחקירה הפרונטלית בחדר החקירות. שילוב זה של תנאי מעצר וחקירה – המהווה התעללות, יחס בלתי אנושי ומשפיל, ובחלק מהמקרים אף מגיע לכדי עינויים – מופעל באופן שיטתי כלפי נחקרים פלסטינים בשב"כ, כל זאת תוך הפרה בוטה של המשפט הבינלאומי, של פסיקת בג"ץ ושל אמות מידה מוסריות בסיסיות.

מדברי העדים עולה כי הנחקרים בשב"כ מוחזקים בתנאים בלתי אנושיים הכוללים תאי צינוק צרים ונטולי חלון, לעתים מעופשים ומסריחים, המוארים כל העת בתאורה מלאכותית המכאיבה לעיניים. חלקם מוחזקים בבידוד מוחלט מהסביבה. חלק מן העצורים מדווחים על חשיפה לתנאי חום וקור קיצוניים ועל מניעת שינה. תנאי ההיגיינה מחפירים, ובין היתר מנעו רשויות הכלא מהעצורים להתקלח, להחליף בגדים, לצחצח שינויים ואף להשתמש בנייר טואלט. המזון המסופק במתקן הוא באיכות ירודה ובכמות בלתי מספקת, ועצורים מאבדים ממשקלם במהלך המעצר. בחדר החקירות, חוקרים מאלצים את העצורים לשבת כשהם כבולים לכסא נוקשה ללא אפשרות להזיז את גופם, למשך שעות ואף יממות. החוקרים מאיימים על העצורים, בין היתר כי ייפגעו בבני משפחותיהם, צועקים עליהם ואף נוקטים כלפיהם אלימות. משטר החקירות המסתמך על הפעלת אמצעים כאלה, הן בחקירה הפרונטלית והן בתנאי המעצר, עוצב בידי רשויות המדינה ואינו יוזמה פרטית של חוקר או סוהר זה או אחר. לא מדובר בעשבים שוטים שיש לעקור, או בחוקרים חריגים שיש להעמידם לדין. משטר החקירות האלים של השב"כ, המתבסס על יחס אכזרי, בלתי אנושי ומשפיל כלפי נחקרים פלסטינים, הוא חלק מהותי ממדיניות החקירות של השב"כ, המוכתבת מלמעלה ואינה נקבעת בידי החוקר בשטח.

מערך החקירות מופעל בידי השב"כ, אך מעגל רחב של רשויות משתפות עימו פעולה ומאפשרות אותו: רשויות השב"ס מעצבות את תנאי הכליאה כך שישתלבו במשטר החקירות המיועד לשבור את נפשו של הנחקר; אנשי הרפואה ובריאות הנפש של השב"ס נותנים אור ירוק לחקירת פלסטינים המגיעים למתקן – גם כשמצב בריאותם לקוי – ואף משיבים לידי החוקרים נחקרים שבהם טיפלו לאחר שבריאותם הפיזית והנפשית נפגעה כתוצאה מהחקירה; חיילים ושוטרים מביאים נחקרים לידי השב"כ אחרי שהתעללו בהם, מפקדיהם מעלימים עין, והפרקליטות הצבאית ופרקליטות המדינה אינן ממצות עמם את הדין; שופטים צבאיים מאשרים כמעט אוטומטית את הארכות המעצר ואת התמשכות ההתעללות והתנאים הבלתי אנושיים; פרקליטות המדינה והיועץ המשפטי לממשלה מעניקים עד כה חסינות מלאה לחוקרי השב"כ; שופטי בג"ץ דוחים באופן שיטתי עתירות נגד מניעת מפגש של נחקרים עם עורכי דינם.

כל אלה שותפים, במידה זו או אחרת, למרכיבים השונים של היחס הבלתי אנושי, המשפיל, האכזרי והמתעלל שאליו חשופים נחקרים פלסטינים. הגורמים הבכירים בישראל המאפשרים את קיומו של משטר חקירות מתעלל זה הם הנושאים באחריות להפרות חמורות של זכויות האדם של הנחקרים, ולפגיעה בגופם ובנפשם.