רקע על עינויים והתעללות במסגרת חקירות

פורסם: 
9.5.10

זכותו של כל אדם להיות חופשי מהתעללות ומעינויים (פיזיים או מנטליים) היא אחת מזכויות האדם הבודדות הנחשבות לזכות מוחלטת, היינו, כזו שאין "לאזן" מול זכויות או ערכים אחרים ושלעולם לא ניתן להשהות או להגביל, גם לא בנסיבות הקשות של מלחמה או מאבק בטרור. זכות זו נהנית כיום מהמעמד הגבוה והמחייב ביותר במשפט הבינלאומי.

עד סוף שנות התשעים, השתמש השב"כ במסגרת חקירתם של פלסטינים תושבי השטחים, באופן שגרתי, במגוון שיטות חקירה המהוות התעללות ואף עינויים. השימוש בשיטות אלה על-ידי השב"כ הותר על-ידי הממשלה, בהסתמך על המלצותיה של ועדה ממשלתית בראשות השופט בדימוס משה לנדוי. ועדה זו קבעה כי, לצורך מניעת טרור, מוסמכים חוקרי השב"כ להפעיל נגד נחקרים "לחץ פסיכולוגי" וכן "מידה מתונה של לחץ פיזי". סמכות זו מעוגנת, לדעת הוועדה, ב"סייג הצורך" שבחוק העונשין.

בספטמבר 1999 פרסם בג"ץ פסק דין תקדימי שקבע, בניגוד להמלצותיה של ועדת לנדוי, כי החוק הישראלי אינו מעניק לחוקרי השב"כ כל סמכות להשתמש באמצעי חקירה פיזיים, וכי השיטות הספציפיות שנדונו במסגרת העתירה הינן בלתי חוקיות. עם זאת, לפי פסק הדין, חוקרי שב"כ שחרגו מסמכותם והפעילו על נחקרים "לחץ פיזי" פסול, עשויים שלא לשאת באחריות פלילית על כך, אם יסתבר בדיעבד שעשו זאת במקרה של "פצצה מתקתקת".

פסק הדין הביא לירידה משמעותית בכמות הדיווחים על שימוש בעינויים ובהתעללות בחקירות השב"כ. עם זאת, בחסות ההכרה במקרה החריג של "הפצצה המתקתקת" על-ידי בג"ץ, נמשך השימוש בשיטות חקירה פסולות, גם אם בהיקף קטן יותר. כך לדוגמה, ביולי 2002 צוטט בעיתון "הארץ" גורם בכיר בשב"כ שאמר כי מאז פסיקת בג"צ הוגדרו 90 פלסטינים כ"פצצות מתקתקות" והופעלו נגדם "אמצעי חקירה חריגים", קרי עינויים. בראיון עם שלושה חוקרי שב"כ, שפורסם ביולי 2004 בעיתון "מעריב" הודה אחד החוקרים כי השב"כ עושה שימוש "בכל המניפולציות האפשריות עד טלטולים ומכות". הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל גבה עשרות תצהירים מפלסטינים שנחקרו על-ידי השב"כ ואשר טענו כי הופעלו נגדם שיטות חקירה אלימות.

באוקטובר 2010 פרסמו בצלם והמוקד להגנת הפרט דו"ח מקיף, הבוחן את התנהלות השב"כ כלפי נחקרים שהוחזקו במתקן המעצר בפתח תקווה. הדו"ח התבסס על עדויותיהם של 121 פלסטינים אשר נחשדו בביצוע עבירות בטחון, ברבע הראשון וברבע האחרון של שנת 2009. דו"ח זה ממשיך ומחזק את ממצאי הדו"ח הקודם של הארגונים ממאי 2007, המבוסס על עדויותיהם של 73 עצירים שנחקרו על-ידי השב"כ בין יולי 2005 לינואר 2006.

מניעת שינהמשני דו"חות אלה עולה כי השב"כ מפעיל, כדבר שבשגרה, משטר חקירות הכרוך בהתעללות נפשית ופיזית בנחקרים. משטר זה כולל מספר היבטים מרכזיים: ניתוק הנחקר מן העולם החיצון, שימוש בתנאי הכליאה כאמצעי לחץ פסיכולוגי וכן כאמצעי להחלשת הגוף, כבילת הנחקר בתנוחה מכאיבה, השפלת הנחקר ושימוש נגדו באיומים. שני הדו"חות שונים במציאות שהם מתארים ובמטרותיהם. הדו"ח משנת 2007 תיעד גם מספר מועט של מקרים בהם התרחשו הפרות קשות במיוחד המהוות עינויים של ממש. במקרים אלה, אותם מגדיר השב"כ כ"פצצה מתקתקת", ננקטו שיטות חקירה אלימות בהן מכות, הידוק אזיקים, משיכת גוף פתאומית, כיפוף הגב וכד'. לעומת זאת, הדו"ח העוקב אחר מתקן המעצר בפתח תקווה מבקש להתחקות אחר שגרת החקירות לאורך שנת 2009, ולא לתעד רק את ההפרות הקשות ביותר המהוות עינויים פיזיים קשים.

המעקב אחר שיטות החקירה בשנת 2009 מראה כי העצורים בפתח תקווה מוחזקים בתנאים בלתי אנושיים, במטרה לשבור את גופם ורוחם. העצורים מוחזקים בתאי צינוק צרים ונטולי חלון, לעתים מעופשים ומסריחים, המוארים כל העת בתאורה מלאכותית המכאיבה לעיניים. חלקם מוחזקים בבידוד מוחלט מהסביבה. חלק מן העצורים מדווחים על חשיפה לטמפרטורות גבוהות מדי ונמוכות מדי וכן על מניעת שינה. תנאי ההיגיינה מחפירים, ובין היתר מנעו רשויות הכלא מהעצורים להתקלח, להחליף בגדים ואף להשתמש בנייר טואלט. המזון במתקן מוגש באיכות ירודה ובכמות בלתי מספקת, ועצורים מאבדים ממשקלם במהלך המעצר. בחדר החקירות, חוקרים מאלצים את העצורים לשבת כשהם כבולים לכסא נוקשה ללא אפשרות להזיז את גופם, למשך שעות ואף יממות. החוקרים מאיימים על העצורים, בכלל זה איומים ביחס לבני משפחה, ואף נוקטים כלפיהם אלימות.

מפעם לפעם, מגיעות לידי בצלם עדויות של עצירים פלסטינים שעברו התעללות ועינויים מידי שוטרים במשטרת ישראל. בחלק מהמקרים מדובר בעצירים שנחקרו בחשד למעורבות בפעילות טרור ואילו במקרים אחרים מדובר בפלסטינים שנעצרו ונחקרו על רקע שהייה בישראל ללא היתר.