במהלך אינתיפאדת אל-אקצא נקטה ישראל במדיניות של הריסת בתים, עקירת מטעים והשחתת שטחים חקלאיים ברצועת עזה. מדיניות זו יושמה בעיקר לפני ביצוע תכנית ההתנתקות באזורים שסבבו את ההתנחלויות, וסביב עמדות צבאיות, בעיקר בגבול עם מצרים.

מדיניות זו הייתה חלק מאסטרטגיית ההגנה שפיתחה ישראל ברצועת עזה. לא בכדי טען הרמטכ"ל כי "הדי-9 [הדחפור] הוא נשק אסטרטגי כאן". ישראל ביקשה ליצור מעין "רצועות ביטחון" סביב למקומות בהם הייתה נוכחות של אזרחים ישראלים או של כוחות ביטחון, על-מנת למנוע פיגועים עתידיים.

הריסת הבתים נעשתה לרוב בשעות הלילה, מבלי שניתנה לתושבים התראה כלשהי. באזורים מסוימים, בהם התנהלו חילופי אש בין פלסטינים לבין חיילי צה"ל, עזבו חלק מהדיירים את בתיהם ועברו למקומות בטוחים יותר. אולם ברוב המכריע של המקרים נשארו חלק מבני המשפחה בבתיהם כדי לשמור על רכושם. מעשרות עדויות שגבה בצלם מפלסטינים עלה כי תושבים אלה נאלצו לברוח לאחר שהתעוררו מרעש הטנקים והדחפורים שניצבו בפתח ביתם. הרכוש שהיה בבית נקבר תחת ההריסות.

השם בו כינתה ישראל מדיניות זו - "חישוף" - הסתיר את ההשלכות ההרסניות וארוכות הטווח שלה על תושבי רצועת עזה. אלפי תושבים נותרו חסרי קורת גג ואלפים איבדו את מקור הפרנסה היחיד שלהם למשך שנים ארוכות. הפגיעה בתושבים אלה נעשתה למרות שישראל לא טענה כי הם עצמם היו מעורבים בפגיעה, או בניסיון לפגוע, באזרחים ישראלים או באנשי כוחות הביטחון.

בינואר 2009, במהלך מבצע "עופרת יצוקה", חזרה ישראל להרוס בתים בהיקף נרחב. לפי נתוני האו"ם, הרסה ישראל במהלך המבצע למעלה מ-3,500 בתי מגורים והותירה כ-20,000 בני אדם ללא קורת גג. בין השאר, הרסה ישראל לחלוטין את שכונת המגורים עזבת עבד רבו שמדרום לג'באליא. רוב ההריסות נעשו לאחר שהצבא השתלט על האזור.